(לצפיה נוחה,משלוח והדפסה לחץ על הטקסט: כך ניצל חתן פרס ישראל אהרון ליכטנשטיין מציפורני הנאצים)

הרב אהרון ליכטנשטיין (צילום: באדיבות ישיבת הר עציון)

לפני 74 שנים הצליחו בני משפחתו של הרב אהרון ליכטנשטיין, ראש ישיבת הר עציון, להיחלץ ברגע האחרון מצפורני הנאצים *  האיש שחתם את דינם לחיים הוא קונסול ארצות הברית במארסיי, חירם בינגהם* הוא נתן להם ויזות, בניגוד להוראות שקיבל, ובדרך זו הציל אלפי יהודים * ולמה הוא לא קיבל תואר חסיד אומות העולם * היום זכה הרב בפרס ישראל לספרות תורנית

לפני כחמש שנים פרסמתי כאן את הסיפור המופלא על חירם בינגהם, קונסול ארצות הברית במארסיי, שהציל אלפי יהודים מציפורני הנאצים. הסיבה המיידית לפרסום הסיפור אז היתה העובדה שלאחר מאבק שנמשך כשישים שנה הצליחו בני משפחתו של בינגהם להביא את משרד החוץ האמריקני לתת לו רהביליטציה. היתה לי גם סיבה אישית לאותו פרסום. בין הילדים שניצלו, תודות לויזות שהוציא בינגהם (בניגוד להוראות שקיבל), היה יוסף שכטר, לעתיד הרב יוסף שכטר משיקאגו, שהוא הסב של נכדיי. באותה תקופה, במאמרי על האנטישמיות בארצות הברית, הזכרתי שוב את פרשת בינגהם, לרגל החלטת הדואר האמריקני להנפיק בול לזכרו. הארכיון המשפחתי בעקבות הפרסום הזה קיבלתי טלפון מרגש מהקוראת הדסה קליימן, אחותו של הרב אהרון ליכטנשטיין , ראש ישיבת אור עציון, ואלה דבריה (בקיצורים ובשינויי סדר): עד פרסום הסיפור על בינגהם תלינו את נס הצלתנו בסיוע שקיבלנו משלושה גורמים: פקיד צרפתי גבוה, קרוב משפחה בארצות הברית וקרוב אחר שהיה בליסבון. כשפורסם הסיפור על בינגהם מיהרתי לבדוק את המסמכים שבארכיון המשפחתי (שהקמתי מאז יצאתי לפנסיה) ולהפתעתי גיליתי שעל הויזות שלנו חתום חירם בינגהם. עד כה לא ידענו כלל שהאיש שחתם על הויזות הוא האיש לו אנו חבים את חיינו.

ליכטנשטיין כילד בן 7 לפני הבריחה

הבריחה מפריז

כשפרצה המלחמה בשנת 1939 התגוררנו בפריז. היינו משפחה בת חמש נפשות: הוריי, יחיאל ובלומה ליכטנשטיין, אחותי הגדולה שושנה בת 8, אחי אהרון בן 6 ואני שהייתי בת 4. אבא החליט שכולנו נברח. היתה בעיה עם אחי, שחלה באיזו מחלה מדבקת והוכנס להסגר בבית חולים. אבא הוציא אותו משם ממש בכוח ולקח אותו עמנו. כמה חודשים לאחר מכן נפלה פריז לידי הנאצים. הגענו לדרום צרפת, לאזור שהיה נתון לשלטון ממשלת הבובות של וישי. עוד לא ידעו אז הרבה על השואה המתקרבת, אך אבא הבין שעלינו למלט את נפשנו מאירופה. הוא תלה תקוות בשני גורמים. האחד היה פקיד גבוה במשרד החינוך הצרפתי, שמו בוהל (L Boehel). אבא סייע לאותו פקיד, בתרגום לעברית של מבחנים כתובים צרפתית, שנועדו לרשת בתי ספר של אליאנס בצפון אפריקה. אבא עשה את העבודה בהתנדבות משנת 1936 ועד 1940. הוא המשיך בכך גם לאחר שברחנו מפריז.

החותמת של הויזה שהצילה חיים.

למארסיי באופניים

בוהל אמור היה להשיג לנו אזרחות צרפתית. ברוב תמימות חשבו אז כי אזרחות כזו תגן עלינו. מסיבה זו החליט אבא לצאת למארסיי, מרחק 500 קילומטר על אופניים. אבא לא היה טיפוס אתלטי, כולו רוח ולימוד. הנסיעה היתה בשבת וכל ימיו היה אבא גאה על אותו חילול שבת שנעשה להצלתנו. אזרחות צרפתית אבא לא קיבל אבל ויזות כניסה לארצות הברית הוא קיבל. אבא ייחס את קבלת הויזות למאמצים שעשה אחיו, דוד מרדכי, שהתגורר בארצות הברית. האח הצליח למצוא קהילה יהודית בממפיס טנסי, שחבריה התחייבו שאם נבוא לארצות הברית לא נהיה לנטל על השלונות.

האב ד" ר יחיאל ליכטנשטיין. הוציא בכוח את בנו מבית חולים.

תקלה בספרד

את הויזות של בינגהם קיבלנו ב-10 באוקטובר 1940. עכשיו נזקקנו לאישורי יציאה מצרפת. האישורים נתקבל רק לאחר כחודש וכאן לפי דעתי היתה ידו של בוהל.. בדצמבר 1940 יצאנו דרך מארסיי לספרד. בגבול ספרד היה כפשע בינינו לבין האפשרות שנחזור לתופת של אירופה. הואיל וההורים היו בעלי אזרחות פולנית ואנחנו הילדים ילידי צרפת ביקשו להחזיר אותנו למקום ממנו באנו. כאן התערב למעננו נציג הג"וינט באירופה, שישב בליסבון. זה היה יוסף שוורץ, שהיה במקרה קרוב משפחה שלנו. ב-8 בינואר 1941 הגענו לארצות הברית. זה היה ט בטבת, חזרנו לחיים והתחלנו חיים חדשים.

מטלז לפריז

" אבא, ד" ר יחיאל ליכטנשטיין, נולד בפולין אך גדל בגרמניה. הוא הקפיד על קלה כחמורה ועם זאת היה גם מעורה בתרבות העולם. בשנות השלושים עשה תואר דוקטור בשוויצריה בנושא השפעת התנ"ך על המחזאי הצרפתי בן המאה ה-17, ז'אן רסין.

האם, בלומה. כל ימיה ראתה עצמה כבת טלז.

" אמא, בלומה לבית שוורץ, נולדה וגדלה בטלז שבליטא והיתה גאה על כך כל ימי חייה. אביה היה מזכיר הישיבה המפורסמת של טלז והמשפחה גרה בחצר הישיבה. בשנת 1930 נסעה לבקר את אחיה, ששהה בישיבה שהוקמה במוטנרה שבשווייץ. אחיה, תלמיד ישיבת טלז, נשלח למונטרה כדי לשמש דוגמא לתלמידים חדשים. הוא חזר לטלז וניספה בשואה. אמי הכירה את אבי בשווייץ, הם נישאו ועברו לפריז שם קיבל אבא משרת מורה. עד כאן סיפורה של הדסה קליימן.

" העביר בי צמרמורת"

סיפור ההצלה של משפחת חותני, הרב יוסף שכטר, דומה. משפחת שכטר נמלטה מאוסטריה לצרפת ובני משפחה בארצות הברית הצליחו להשיג למענם אישור לויזה. אך בצרפת החזיקו אותם כבני ערובה עד למסירתם לידי הגרמנים. חתימתו של בינגהם הצילה את חייהם. וכאן נסגר המעגל. חתני, ד" ר אלי שכטר, למד בישיבת הר עציון. כששמע על דרך ההצלה המופלאה של רבו, אמר:

האחות הגדולה שושנה בגיל 8.

" הסיפור העביר בי צמרמורת. נזכרתי בהלכה שכבוד רבו קודם לכבוד אביו, שאביו מביאו לחיי העולם הזה ורבו מביאו לחיי העולם הבא. חשבתי לעצמי לכמה כבוד ראוי הגוי הזה שהציל גם את הרב וגם את האב". האחות הקטנה הדסה בת 5

מה אומר " יד ושם"

עד היום לא הוכר חירם בינגהם כראוי לתואר " חסיד אומות העולם" . ד" ר מרדכי פלדיאל מנהל המדור לחסידי אומות העולם ביד ושם הסביר כי בינגהם אינו עומד בקריטריונים שנקבעו. מעשיו אמנם הצילו יהודים אך לא היו כרוכים בסיכון חייו. . חירם בינגהם בתקופת שרותו במארסיי.

דרכו של הרב ליכטנשטיין

" הכרעה חד משמעית: תלמוד תורה מסורתי"

לאחר שהגיעה משפחת ליכטנשטיין לארצות הברית התגוררה שנים אחדות בשיקאגו ואחר כך עברה לניו יורק. אהרון ליכטנשטיין למד תחילה בישיבת הרב חיים ברלין ובשנת 1951 עבר ל" ישיבה אוניברסיטה" , שם למד אצל מי שהפך להיות רבו המובהק, הרב יוסף דב סולובייצ"יק. ב-1960 נשא לאשה את הבת של רבו, טובה סולובייצ"יק.

בנוסף ללימודיו התורניים למד ספרות אנגלית באוניברסיטת הארווארד וב-1957 כתב דוקטוראט על הגותו של הנרי מור, תיאולוג אנגלי בן המאה ה-17. בשנות השישים שימש ראש כולל בישיבת רבנו יצחק אלחנן ובמקביל לימד ספרות אנגלית בקולג" לבנות ליד ישיבה אוניברסיטה. בשנת 1971 עלה עם משפחתו לארץ ומאז הוא מכהן כראש ישיבת " הר עציון" באלון שבות.

על הגותו בתלמוד תורה כותב תלמידו, הרב חיים נבון: " המזיגה בין מורשת עולם הישיבות ובין השכלה מערבית רחבה אינה מביאה אצל הרב ליכטנשטיין לסינתיזה. הכרעתו היא חד משמעית לטובת תלמוד תורה מסורתי. אך גם בנושא זה מבצבץ מבין השיטין העושר התרבותי שניחן בו הרב ליכטנשטיין… תפיסותיו… מציבות בפנינו דוגמה מובהקת לעוצמה שיכולה להכיל השקפת עולם ישיבתית גם במאה העשרים ואחת" (" אקדמות" גיליון יז שבט תשס" ו)

===============================================================

גירסה קודמת של מאמר זה פורסמה כאן בשנת 2005

ראה המאמר על חירם בינגהם

http://www.zeevgalili.com/?p=1501

(לצפיה נוחה,משלוח והדפסה לחץ על הטקסט: שמעון פרס – האיש שזיקנותו ביישה את צעירותו)

שמעון פרס. (צילום: דוד שנקבון ויקישיתוף)

 שמעון פרס עשה גדולות בצעירותו * מנכ"ל משרד הביטחון בתקופת בן גוריון * האיש שקשר את קשרי הנשק עם צרפת * הרוח החיה מאחורי הברית שאיפשרה את מבצע קדש * הכוח המניע של בניית דימונה*  בכל הפרוייקטים היה האדם הנכון במקום הנכון, אבל תמיד כמספר 2 * מן הרגע שניסה להיות מספר 1 נתגלה כחתרן בלתי נלאה וכלוזר סידרתי * המיט עלינו את אסון אוסלו וכנשיא עשה הכל כדי לערער את עמדותיה של ישראל בעולם * די, שיילך כבר וייעלם מאופק חיינו

בראשית שנת 1981 פנה אלי חברי, רמי טל, בבקשה שאסייע לו בכתיבת ספר למען שמעון פרס. רמי טל היה אז עורך זוטר ב"ידיעות אחרונות". הוא הגיע לעיתון כאחד מפליטי "היום הזה", העיתון הכושל בעריכת משה דיין. טל היה עדיין חסר ניסיון בעריכה וגם לא היה לו כל ניסיון בכתיבת ספרים. לי היה אז כבר ניסיון רב הן בעריכה עיתונאית וגם בכתיבת ספרים פוליטיים. את ההצעה לכתוב למענו את הספר קיבל טל משמעון פרס עצמו, בעקבות יחסי ידידות שהתפתחו בין השניים בהיותם שכנים באותו בניין ברמת-אביב.

כמעט ראש ממשלה

זו היתה שנת בחירות. בתקופה שחלפה מאז מפלת המערך בבחירות 1977 הצליח שמעון פרס במאמץ אדירים לשקם את המפלגה, כשהוא פועל כמעט יחיד במשימה הזו. קרנו של פרס ושל מפלגת העבודה עלתה ואילו ממשלת בגין היתה באחת מתקופות השפל שלה, לאחר כל הקלקולים שהיו מנת חלקה. נצחונו של פרס בבחירות נראה אז כמעט ודאי. על רקע זה קיבל פרס הזמנה מפריץ מולדן, אחד מגודלי המו"לים (אם לא הגדול שבהם) של הארצות הדוברות גרמנית. ספר של אדם שמגיע לראשות ממשלה נחשב בארצות מערביות רבות ערובה להצלחה ודאית. עצם הבחירה מעוררת עניין וסקרנות באישיותו של הזוכה בבחירות. עוד בטרם הותוותה תוכנית הספר כבר היתה באמתחתו של מולדן התחייבות של כמה מגדולי העיתונים בעולם לרכוש פרקים של הספר.

אני אישית ראיתי בהצעה אתגר מקצועי ואינטלקטואלי. לא נמניתי מעולם עם אוהדי מפלגת העבודה. אך שמעון פרס ייצג אז בעיניי את הבנגוריוניזם הצרוף. את האיש שתרם לבטחון ישראל תרומה אדירה. אישיות מרשימה ורבת פנים שכדאי להכיר אותה.

גם לא היתה בעיה מצפונית לעבוד עם מו"ל גרמני. מולדן היה אנטי נאצי ופרו יהודי מוכר וידוע. במלחמת העולם השניה נמלט מאוסטריה לאנגליה ונלחם כצנחן בשורות בעלות הברית.

תכנית הספר

קיימנו פגישה עם פרס והצגנו לו את תכנית הספר. לאחר מכן נשלחה התוכנית למולדן והוא אישר את עיקריה. לאחר זמן הגיע מולדן לארץ ובפגישה שהתקיימה בלשכתו של פרס, בהשתתפות עוזריו של פרס,הסביר מולדן כי הוא רואה בספר פרוייקט חשוב. הוא אמר כי הספר עשוי להיות קול חשוב של ישראל במערב. הוא הביא כדוגמא את אנואר סאדאת שהוציא את ספרו בעיצומו של תהליך השלום עם ישראל והוא גרם לכך שאנשים יבינו שלפניהם אדם חשוב ובעל כוונות רציניות.

סוכם שהספר ייקרא "לא ככל המדינות" וכי יכלול שלוש חטיבות עיקריות: מקורות הסיכסוך במזרח התיכון; מאבק ישראל לקיומה; חזון העתיד.

נפרדנו ממולדן בלחיצת יד והסתערנו על העבודה כשלרשותנו זמן קצר בלבד. הפגישה עם מולדן התקיימה באפריל 1981 והספר היה צריך להיות מושלם עד אוגוסט , כלומר מיד לאחר הבחירות שהתקיימו ב-30 ביוני  1981

עשרות ראיונות

המלאכה לא היתה קלה. לא רק שלא היה לנו כתב יד של מי שאמור היה להיות חתום על הספר שנכתוב. גם לא היה לו פנאי להיפגש עמנו אלא לכמה שעות ספורות של הקלטות.

על רקע אילוצים אלו סוכם שנבסס את הספר על ראיונות עם אישים שליוו את פרס במהלך חייו, מילדות ובעיירה הפולנית-רוסית וישנייבה ועד לתפקידיו בצמרת המדינית והבטחונית של ישראל. קבלנו לידינו גם כל מה שכתב ונאם פרס אי פעם, כמעט כל מכתב שכתב או קיבל, כולל אלה הנמצאים בארכיון צה"ל.

הסתערנו על המשימה בנוסח עיתונאי ("ידיעות אחרונות", שהיה מעוניין גם הוא לרכוש את זכויות פירסום הספר בעברית שיחרר אותנו מחלק מעבודתנו כדי שנוכל להתרכז במלאכה). בתוך זמן קצר ראיינו כ-25 אישים, עם חלק מהם קיימנו כמה פגישות ובסך הכל קיימנו כארבעים פגישות. נפגשנו עם בני משפחתו של פרס, עם אנשים שעברו עמו כברות דרך בחייו, החל משולמית אלוני שהתגוררה בבן שמן בחדר אחד עם בני הזוג פרס ("פרימוס" קראו לזה בלשון אותה תקופה) ועד פרופסור יובל נאמן – שותף לפרויקט הגרעיני ויריב פוליטי.

בין האישים שראיינו היו מוטה גור, אלחנן ישי, חיים ישראלי, מוניה מרדור, שרגא נצר, צבי צור, שייקה דן, גיגי פרס ועוד.

בין האישים שראיינו היו מוטה גור, אלחנן ישי, חיים ישראלי, מוניה מרדור, שרגא נצר, צבי צור, שייקה דן, גיגי פרס ועוד.

קראנו כמעט כל מה שניתן להשיג משל פרס ועליו – אלפי מסמכים, ראיונות, מאמרים, קטעי עיתונים ועשרות ספרים.

מזלו הרע של פרס

ההמשך ידוע. פרס לא נבחר והספר שכבר כתבנו כמה פרקים מרכזיים שבו לא ראה אור מעולם. הסיבות לאי בחירתו של פרס ידועות. לאחר שכל הסקרים, מסוף 1980 ניבאו את  נצחונו, חלה תפנית דרמטית ביום הבחירות. בגין שכבר נראה כ"עובר בטל" חזר אל עצמו ומצב בריאותו השתפר. הוא הספיק עוד לפני הבחירות להפציץ את הכור העיראקי (בהתנגדות פרס שטען כי הפעולה תשאיר את ישראל בודדה "כערער בערבה"). שר האוצר, יורם ארידור, הוריד את המיסים על סחורות היבוא ועם ישראל שקע בבולמוס קניות וחי בהרגשה שהכלכלה של הליכוד היא הכלכלה הנכונה.

בליל הבחירות נותר פרס שוב בודד. שוב מובס. הלוזר הנצחי

מדינאי שהוא גם עסקן

מה שקרה לפרס בבחירות קרה גם לספר. הוא לא ראה אור מעולם ופרקיו מצויים בעליית הגג של ביתי. הסיבות לכך רבות והכשלון בבחירות הוא אחד מהם. אך סיפור הרקע למעשה יש בו כדי לשפוך אור על אופיו של פרס, דרכי עבודתו ואולי גם על הסטיה מדרך המלך הפוליטית בה הלך שנים רבות.

בכל הזדמנות מדגיש פרס כי הוא רואה עצמו ממשיך דרכו של בן גוריון. הדבר היה נכון שנים רבות מבחינת השקפת העולם אך הוא לא היה נכון מעולם מבחינת דרכי ההתנהגות השלטונית. לבן גוריון היה שרגא נצר. פרס היה ה"שרגא נצר" של עצמו. לדור אשר לא ידע את שרגא נצר אספר כי נצר היה מנהיג "הגוש" של מפא"י בתל-אביב. אדם בעל כוח עצום של שליטה במנגנונים, בכספים ובאמצעים עלומים. הוא היה עושה את "העבודה המלוכלכת" בשביל בן גוריון. החל מארגון פלוגות הבריונים של "הפועל", בעלי זרוע שיעשו סדר באסיפות, וכלה במינויים ובהדחות. בן גוריון יכול היה לרחוץ בנקיון כפיו. הוא לא היה צריך להתעסק בנושאים הארגוניים. היה מי שעשה לו את העבודה. (במהלך עבודתנו ראיינו את שרגא נצר ושאלנו אותו היכן תאוות השלטון המפאיניקית. שאלנו אותו זאת לאחר שכל ביקור בסניפי מפלגת העבודה עורר בנו רושם של מפלגה ישנונית, שאינה רוצה בכלל להגיע לשלטון. נצר השיב: מפא"י כבר אינה קיימת.

אצל פרס היתה באותה תקופה תערובת של מדינאי בעל חזון ופוליטיקאי קטן ברמה של עסקן דרג ג'. אני זוכר שבפגישות עמו היה מדבר גבוהה גבוהה על חזון אחרית הימים ותוך כדי כך מקיים שיחות טלפון על מינוי בנתיבות, או על עיסקה עם עסקן דרג ז' בסניף אור עקיבא. השיטה הזו הביאה לתסכוליו של פרס ולכשלונותיו. 

סופו של הספר

הדרך בה התנהלה הפקת הספר אופיינית אולי לדרכו של פרס גם בפוליטיקה. אני ועמיתי רמי טל היינו רגילים לקצב וליעילות של "ידיעות אחרונות". קצב המכתיב החלטות על הוצאת עיתון בן 120 עמודים בישיבה של עשר דקות. יעילות בה הכל עומד לרשותך בזמן ובמקום כדי להגיע למטרה ויהי מה.

פה נתקלנו פתאום בעוזרים ששום דבר לא זז אצלם. חוזה עם המו"ל? הוא כבר מגיע, הוא בדרך, הוא עומד להישלח. חוזה עם המתרגם? או טו טו. וכך הלאה וכך הלאה.

ובינתיים הלכו הבחירות והתקרבו. והמו"ל שלח מברק המודיע כי הוא מבטל את החוזה, הואיל ולא העברנו אליו את הפרקים הראשונים בזמן. אנחנו טענו כי לא היה הסכם על מועדי הפרקים והם טענו כי יש סעיף כזה בחוזה. אך החוזה נשלח בדואר ימי והגיע לאחר המועד שבו היינו אמורים כאילו למסור את הפרקים. וגם המתרגם (פרץ קדרון) סרב לעבוד לפני שמתחייבים על חוזה וכך הלאה וכך הלאה. וגם המזל הרע של פרס: בדיוק אותה תקופה היתה שביתה בדואר ונזקקנו לשרותי הדואר הדיפלומטי כדי להעביר את הפרקים המתורגמים לווינה.

ולאחר ביטול החוזה נשאלה השאלה מה עם הכסף. שלא כמקובל במקרים כאלה איש לא דרש מהמו"ל מיקדמה ולא נמצא מי שישלם לנו את המגיע לנו עבור 400 שעות עבודה. וגם לא נמצא מי שישלם לחנות הספרים את הכספים שהגיעו לה עבור ספרים שרכשנו לצורכי העבודה. עם פרס לא היה מה לדבר. הוא התנער מכל אחריות. את העניינים הכספיים  ניהל עבורו עורך דינו שניסה בכל דרך להשתמט מן המחויבות לשלם לנו על עבודתנו.  רק אחרי חודשים רבים של התרוצצויות ודרישות (ולאחר שפניתי לעורך הדין שמואל תמיר שהיה אז אימת מפא"י) סוף סוף קיבלתי את  שהגיע לי.

ערב הבחירות לנשיאות כתבתי את הדברים הבאים:

למה לא לנשיאות

אני חייב תשובה לקורא על השאלה מדוע לא ראוי שפרס יהיה נשיא המדינה. תשובתי קשורה ואינה קשורה לסיפור שסיפרתי כאן. קשורה בכך שפרס ביחסים אתנו נתגלה כעסקן קטן ופשוט לא ישר.

איני יודע מה בדיוק הביא את פרס לתפנית החדה בעמדותיו המדיניות. האם היו אלה התסכולים, והכשלונות והאכזבות? האם ראה בשינוי הזה דרך לקדם עצמו על חשבון האידאלים הקודמים שלו? או אולי זיקנותו שבישה את אמונת נעוריו.

מכל מקום פרס אינו ראוי להיות נשיא מן הנימוקים הבאים:

•  פרס הוא האיש שהקים את מדינת פלסטין. הוא ראוי להיות נשיא מדינת פלסטין לא נשיאמדינת ישראל.
•  פרס הוליך שולל (לפי הבנתי) את יצחק רבין ז"ל, שלעולם לא היה מגיע להסכם אוסלו ובוודאי לא לתוצאותיו.

•  פרס אחראי להונאה של הציבור כולו, שקנה את הסכם אוסלו כהסכם שלום וקיבל הסכם המוביל לסיכון עצם קיום המדינה.

 עד כאן דבריי אז. במהלה נשיאותו עשה פרס כל דבר אפשרי כדי לטרפד ולחבל במדיניות הממשלה. 

עוד מאמרים על שמעון פרס ראה:

כל האמת מאחורי יום ההולדת  של שמעון פרס

http://www.zeevgalili.com/2013/06/18561

 אחרון משיחי השלום

http://www.zeevgalili.com/2013/01/17511

 כך ניסה פרס לטרפד הפצצת הכור בעיראק

http://www.zeevgalili.com/2012/08/17213

 "הנחש עדיין מכיש" אמר רבין על פרס

http://www.zeevgalili.com/2010/11/11192

 שמעון פרס לא אוהב יהודים

http://www.zeevgalili.com/2007/06/433

 ממשה סנה עד שמעון פרס

http://www.zeevgalili.com/2000/12/64

 איך הפשפ עלה למעלה והעיקרון הפיטרי

http://www.zeevgalili.com/2005/06/259

 רק לא פרס לנשיאות

http://www.zeevgalili.com/2000/07/52

 כך התגשם החזון של מזרח תיכון חדש

http://www.zeevgalili.com/2007/07/446

 אליהו שפייזר האיש שחזה את קיצה של מפלגת העבודה

http://www.zeevgalili.com/2009/11/7800

 חידת היגיון כמה פוליטיקאים דוברי אמת

http://www.zeevgalili.com/2007/03/403

 הראיון של פרס בניו יורק טיימס

http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-4330644,00.html

(לצפיה נוחה,משלוח והדפסה לחץ על הטקסט: הלקח של פרשת אולמרט – "להרוג" אותם כשהם קטנים)

                                                          – מאת אלי תבור -

עורך "העולם הזה" לשעבר חשף את פרצופו של אהוד אולמרט עוד כשהיה "קטן" * כבר באמצע שנות ה-70 ניצל אולמרט את קשריו הפוליטיים לקדם את עסקיו הפרטיים * כשפורסמו מעלליו נקט בשיטה של התקפה על יריביו * במקביל התחזה ל"לוחם שחיתות" ול"חייל קרבי"

שער העולם הזה שנועד להניא את אולמרט להגיש תביעת דיבה

מהתלה איטלקית עממית מספרת על שוטה הכפר, שהיה מקבץ כל היום נדבות. בערב היה לוקח  כל מה שאסף וקונה צלבים קטנים. למחרת בבוקר היה הולך אל פסי הרכבת, מניח את הצלבים על המסילה וממתין עד שתעבור הרכבת ותמעך אותם בגלגליה.
אמרו לו: "לוקה, לא חבל ככה? לבזבז את כל הכסף בשביל למעוך צלבים קטנים? למה אתה עושה את זה?"
השיב להם: "יום אחד הלכתי לכנסייה. כרעתי תחת הצלב הגדול של ישו. לפתע נפל הצלב על ראשי… את אלה צריך להרוג כשהם עוד קטנים…"
נזכרתי בסיפור הזה עם הרשעתו של ראש הממשלה לשעבר אהודאולמרט על  לקיחת שוחד. לפני 36 שנה הייתי הראשון שחשף בסדרת כתבות שהתפרסמו בשבועון "העולם הזה" בשנים 1976-1978 את תחילת דרכו של אהוד אולמרט במסלול השחיתות. אילו היו מתייחסים  אז לפרסומים האלה, ייתכן שלא היינו מגיעים למצב שבו נשלח ראש ממשלה בישראל לכלא.

טובות הנאה ללקוחותיו

את חשיפת פרצופו האמיתי של אהוד אולמרט, כעורך דין וח"כ צעיר ומושחת, שאינו בוחל בשום אמצעי כדי להרוויח כספים, התחלנו כבר בשנת 975 .
אני הייתי אז עורך "העולם הזה", לצד תפקידיי ככתב צבאי, כתב חוקר ותפקידים נוספים. ב-1975 כתבתי כתבה תחת הכותרת "בלוף ושמו אולמרט" וב-1976 פרסמתי כתבה נוספת מפרי עטי שכותרתה הייתה "מנפח הבלונים".
ב-1977 פרסמתי סדרה של כתבות, בהן האשמתי את אולמרט כי ניצל את קרבתו לשר הבריאות אליעזר שוסטק כדי להשיג טובות הנאה, כמו שלושה רישיונות להקמת בתי חולים פרטיים, עבור לקוחותיו כעורך-דין.[אולמרט היה אז  חבר בסיעת "לעם'' בליכוד, שבראשה עמד שר הבריאות אליעזר שוסטק]. האשמתי את אולמרט בעוד שורה של עבירות אתיות שתקצר היריעה לפרטן.

בנובמבר 1978 פרסמתי על יוזמה של אולמרט לנצל את קרבתו לשר הקליטה דאז, דוד לוי, כדי לאשר תוכנית של משקיעים שהיו לקוחותיו כעו"ד, לבנות במרכז הארץ שיכונים לעולים.

אהוד אולמרט [צילום זאב גלילי C]

"החייל האמיץ אולמרט"

אחת הכתבות שנשאה את הכותרת "החייל האמיץ אולמרט" חשפה את פרטי שירותו הצבאי בעת שתבע למנותו לסגן שר הפנים, הממונה על המשטרה.
אולמרט נהג להתפאר בשירותו הקרבי בחטיבת "גולני". האמת היא, שהוא לא הספיק אפילו לסיים את אימוני הטירונות בחטיבה. באחת מסדרות האימונים, ב 1964, הוא נפצע וסבל משברים ברגלו ובכף ידו. הוא זכה לדחיית שירות של חצי שנה, שבה נרשם ללימודי פסיכולוגיה באוניברסיטה העברית בירושלים.
חצי שנת הדחייה הפכה לדחייה של חמש שנים, שבהן החל בפעילות פוליטית. כאשר הוחזר לשירות סדיר בנובמבר 1969 הוא שובץ בחיל החינוך ככתב שבועון צה"ל "במחנה" ו"גלי צה"ל". זה אפשר לו, לצד שירותו ככתב, להמשיך בלימודי המשפטים.

לתקוף במקום להשיב להאשמות

בתגובה לכתבות שחשפו את מעלליו נקט אולמרט, שכיהן אז כח"כ, בצעד מתוחכם אותו אימץ לאחר מכן בכל פרשיות השחיתות בהן הסתבך.
במקום להשיב להאשמות הוא בחר לתקוף. אולמרט פרסם מודעות ענק בעמודי החדשות האחרונים של "ידיעות אחרונות" ו"מעריב", בהן האשים אותי בשחיתות.
במודעות נאמר כי קיבלתי 200 אלף ל"י לרכישת דירתי מהקבלן בצלאל מזרחי [ששמו נכלל ברשימת ה-11 , יעדי החקירה המשטרתית, כמי שחשודים במעורבות בפשע מאורגן].
אולמרט טען כי אני תוקף אותו (את אולמרט) על שהוא נלחם ב"פשע המאורגן".

קריאה לתביעת דיבה

כמובן שזה היה שקר מוחלט ללא שום בסיס. אבל אולמרט נהנה מחסינות של חבר כנסת ולא יכולתי לתבוע אותו על הוצאת דיבה. כדי להוכיח שלא קיבלתי כל טובת הנאה מבצלאל מזרחי הלכתי לבדיקה בגלאי שקר (מכונת אמת) בשני מכוני בדיקה מוסמכים. תוצאות הבדיקות הוכיחו שאכן דיברתי אמת ולא קיבלתי מאומה ממזרחי – לא כספים, לא דירה ולא טובות הנאה אחרות.
גם אורי אבנרי [הבעלים של "העולם הזה"] נבדק בגלאי שקר, לגבי טענתו של אולמרט כי מזרחי וגנדי ביקרו אצלו ואיימו עליו לגנוז פרסומים נגדם, דבר שלא היה ולא נברא. אבנרי, כמוני, נמצא דובר אמת. על סמך זה החלטנו, שאם אין באפשרותנו לתבוע את אולמרט לדין בגלל חסינותו, ננסה לאלץ אותו לתבוע אותנו לדין על הוצאת דיבה.
האשמנו את אולמרטרט ב"גנגסטריזם פוליטי", בהמצאת עלילות ובשקרים ופרסמנו את תמונתו בשער עם הכותרת "השקרן", כהזמנה לתביעת דיבה נגדנו.
כמובן שאולמרט לא הגיש נגדנו שום תביעת דיבה, למרות שחזרנו ופרסמנו את השער עם הכותרת "השקרן" בכמה גיליונות. תחת זאת פירסם שוב מודעות ענק בעיתונים בהן טען כי הוא "מוכן להיבדק במכונת אמת על אמינות המקורות שמסרו לי מידע על יחסי אלי תבור עם הקבלן בצלאל מזרחי".
אילו התייחסו ברצינות לפרסומים אז ייתכן שהיה נמנע ממדינת ישראל הביזיון של ראש ממשלה לשעבר היושב בכלא.

 סוף גנב לתליה  - כל הפוסטים על אולמרט

=================================================
אלי תבור

עיתונאי ותסריטאי. יליד 1934, תל-אביב. בוגר הגמנסיה העברית "הרצליה". שירות צבאי בבית הספר למ"כים של חטיבת "גבעתי". ב-1955 החל לעבוד כעיתונאי בשבועון "העולם הזה", ממנו פרש בשנת 1979 כעורך השבועון. כתב ועורך חדשות ב"ידיעות אחרונות" בשנים 1999-1980. כתב תסריטים ל-21 סרטים ישראלים שהופקו, בעיקר בשנות ה-70' של המאה שעברה. ביניהם: "כל ממזר מלך", "צ'רלי וחצי", "חגיגה בסנוקר", כל סדרת "אסקימו לימון", "אלכס חולה אהבה", סלומוניקו", "יהיה טוב "סלומוניקו", "בוא נפוצץ מיליון", "סרט וארוחת בוקר" ועוד. ערך את העיתונים המקצועיים של 12 אגודות המהנדסים של לשכת המהנדסים והאדריכלים, ואת ירחון התיירות "רואים עולם". השתתף בצוות המנחשים של שעשועון הטלוויזיה "זה הסוד שלי" ששודר בשנות ה-70' וה-80'. אב לארבעה וסב ל-11 נכדים.

אלי תבור [צילום זאב גלילי]

.

(לצפיה נוחה,משלוח והדפסה לחץ על הטקסט: "אופטימי" – השטן מצוי בפרטים הקטנים)

האוטוביוגרפיה של אורי אבנרי מרתקת * בגיל 90 אבנרי עדיין אשף הניסוח * אך אבנרי אינו מקיים בספרו מה שהטיף לתלמידיו – דיוק בפרטים * הספר רצוף שגיאות קטנות וגדולות, טעויות, הטעיות ובדיות * הוא "הרג" את אביו של אורי דן שהאריך ימים * ייחס לעצמו ראיונות שלא ערך ובילבל בין פרשיות * בספר נחשף אבנרי הנרקיסיסט שאוהב את עצמו וכל העובדים לצידו שקופים * "מעולם לא חשתי מצידו כל רגש כלפיי" * "אנוכי, יהיר, שתלטן וחסר כל אמפתיה לזולת" * סיפורו של העיתונאי שעבד לצד אבנרי 24 שנים

                                                     - מאת אלי תבור -

בראיון שהעניק לדליה קרפל ב"הארץ", לרגל צאת הכרך הראשון של האוטוביוגרפיה שלו, "אופטימי", נשאל אורי אבנרי בן ה-90 מדוע התיישב לכתוב אוטוביוגרפיה?"
"אולי זה חוש של סדר, אולי הרצון שלי להשאיר את הדברים מסודרים, שאם איזה דוקטורנט ירצה לחקור את חיי אורי אבנרי בעוד מאה שנה, שתהיה לרשותו העדות שלי על חיי", השיב אבנרי.
אז זהו: הסדר והדיוק הם הדברים האחרונים המצויים ב"אופטימי".

שער הספר

קוסם הניסוח העיתונאי

כספר קריאה הכתוב בשפה עיתונאית, 566 עמודי הספר הם חומר קריאה מרתק. גם בגילו המופלג לא נס ליחו של אבנרי כפובליציסט גאוני, הוגה דעות מקורי, דעתן אמיץ ובעל חזון הממשיך לשחות נגד הזרם.
העיתונאי שהמציא שפה עיתונאית חדשה, הוא עדיין קוסם הניסוח העיתונאי הכובש, אמן הניתוח והתחזית החברתית, המדינית, הצבאית, ההיסטורית והכלכלית, שאפיינו את כתיבתו מאז ומתמיד.

כתב זוטר שהיה לעורך העיתון

צברתי יותר שעות אורי אבנרי מכל עיתונאי אחר שעבד במחיצתו. התחלתי לעבוד בשבועון ככתב זוטר בשנת 1955 , עוד בחופשת השחרור שלי מצה"ל, ונטשתי את תפקידי כעורך השבועון (תחת אורי אבנרי כעורך ראשי, שהיה אז חבר כנסת) בסוף שנת 1979 . [התפטרתי על רקע התנגדותי להעסקת עובד בעל עבר פלילי בעיתון].
כמו רבים מעיתונאי ישראל, כל מה שאני יודע על כתיבה עיתונאית למדתי מאורי אבנרי. גם היום, לאחר 35 שנה בהן לא היה לי כל קשר עימו, אני עדיין מעריץ אותו. כפובליציסט, עיתונאי, הוגה דעות, אינטלקטואל, אוטודידאקט רחב אופקים, בעל ידע עצום במגוון רחב של תחומים.
אני עומד גם מאותו צד של המתרס הפוליטי. תומך במאבקיו ומתפעל מכוח התמדתו וממשאביו הנפשיים והפיזיים, המאפשרים לו להילחם בעוצמה כזאת על דעותיו.

אלוהים או השטן מצוי בפרטים

נהניתי מקריאת "אופטימי", הכתוב כרפורטאז'ה על חייו. אך אני מאוכזב מפן אחד – אולי החשוב ביותר – של האוטוביוגרפיה: העובדות.
רבות מהעובדות כפי שאורי אבנרי מציגן בספרו פשוט אינן תואמות את המציאות. ואני אומר זאת כמי שהיה עד מקרוב להתרחשויות המתוארות.
"השטן (או האלוהים) מצוי בפרטים הקטנים", גורסת אימרה אנגלית עממית. משמעותה [בהקשר העיתונאי] היא היסודיות וההקפדה על הפרטים הקטנים.
אבנרי בספרו אינו מקיים מה שהטיף לתלמידיו. הוא טועה, אולי מתעה ומגלה רשלנות מעוררת תמיהה.

טעויות בכתובת ובשמות

יש טעויות קטנות שהן ביטוי לרשלנות. כתובת מערכת "העולם הזה" שכנה ברחוב גליקסון 8 בתל-אביב (הוא כותב גליקסון 3). על חברו לנשק ביחידת "שועלי שמשון" במלחמת העצמאות, הוא כותב (ע' 241 ): "אני זוכר במיוחד את סיפורו של יוסי בנדרסקי" – לא יוסי בנדרסקי אלא אברהם בנדורי [בנדרסקי]. בנדורי היה שוער מכבי תל אביב ונבחרת ישראל בכדורגל, דמות מיתולוגית לחובבי הספורט.
הוא מספר [עמוד 350] על הראיון שערך לטענתו בעצמו (בעוד שבעיתון נכתב כי המראיין היה שלום כהן) עם "זמר האופרה המהולל טיטו טובי". שמו של אותו זמר מהולל היה טיטו גובי ולא טיטו טובי.
הטעויות הרבות בפרטים קטנים אלה הן, לעניות דעתי, תוצאה של הנרקיסיסטיות של אבנרי – היהירות. הוא כל כך בטוח בעצמו ובידע שלו, שאינו טורח להקפיד על כלל עיתונאי יסודי ראשוני שלימד אותנו תמיד – לבדוק את העובדות. לא הייתה לו בעיה לעשות זאת: בארון הספרים בדירתו מצויים כל כרכי גיליונות "העולם הזה".

אורי אבנרי ביום הולדת ה-90 [צילום זאב גלילי]

כך "הרג" אבנרי את אביו של אורי דן

בעמוד 409 כותב אבנרי על הצטרפותו של העיתונאי אורי דן ז"ל למערכת "העולם הזה": "אביו של אורי נספה במלחמת העולם (השנייה), כאשר אונייה בריטית עמוסה בחיילים מארץ טבעה בים התיכון…לא לקחתי בחשבון שאורי דן, היתום מילדות, היה זקוק לדמות אב ושעם צאתו מתחת לכנפיי יחפש אב אחר…".
אורי דן היה חבר נעוריי הטוב ביותר. שנינו חלקנו אותו ספסל בגמנסיה הרצליה. ביקרתי רבות בבית הוריו ברחוב וולפסון בדרום תל-אביב, שם הכרתי (משנת 1952 ) את אביו ואת אמו.
למרות הבדלי השקפות העולם והעמדות הפוליטיות בינינו נותרנו חברים בנפש ועמיתים במקצוע עד לפטירתו בשנת 2006 . מעולם לא שמעתי ממנו על טביעת אביו במלחמת העולם.
טילפנתי לאלמנתו של אורי דן, ורדה דן. שאלתי אותה: "האם אביו של בעלך טבע בים? האם הוא היה יתום? זה מה שאורי אבנרי כותב בספרו".
ורדה פרצה בצחוק: "אה, שוב אותו סיפור שקרי!"
וזה מה שסיפרה לי: "לאחר מותו של אורי נכתבו עליו הרבה הספדים בעיתונות. כמעט כולם הללו אותו כעיתונאי. רק אורי אבנרי כתב עליו מעין הספד שבו סיפר את הסיפור המוזר על מות אביו. אבא של אורי דווקא האריך ימים והלך לעולמו בשנת 1989 . אבל לאבנרי היה חשבון ארוך עם אורי דן.
לאחר שנפגש עם ערפאת בביירות במלחמת לבנון הראשונה, כתב עליו אורי דן מאמר ביקורתי, שבו פירסם לראשונה את העובדה שאמו (של אבנרי) נישלה אותו בצוואתה ולא הורישה לו דבר, משום שהעדיף לנסוע לביירות ולפגוש את ערפאת מאשר לבקר אותה במוסד בו אושפזה.

"לאחר מותו של אורי פרע אבנרי את החשבון איתו ופרסם את השקר טביעת אביו. כמה חברים צלצלו אליו והעמידו אותו על טעותו. גם בננו, אורון, כתב לו מכתב שבו גולל את האמת על מות סבו וביקש מאבנרי לתקן את מה שכתב ולהתנצל. אבנרי לא עשה זאת מעולם, והנה עכשיו הוא חוזר על השקר הנבזי הזה".
אבנרי לא הסתפק בהמצאת הסיפור על טביעת אביו של אורי דן. הוא נוקם בו בחילול זכרו ובגימוד דמותו המקצועית: "בן טיפוחים שלי הפך לימני קיצוני, אויב כמעט פתולוגי לכל דבר שאני מייצג. גרוע יותר: הכתב הפלילי המעולה הפך לפרשן פוליטי גרוע, בעל השקפה ימנית פרימיטיבית". [עמוד 410]

אורי דן בצעירותו

אורי דן לא היה כתב פלילי אלא כתב ופרשן צבאי במשך עשרות שנים, מהמעולים בכתבים הצבאיים שהיו לעיתונות הישראלית. דן היה גם מחברם של ספרים רבים על פרשות צבאיות וביטחוניות במדינת ישראל. הוא זכה להערכה ותהילה גם בעיתונות הבינלאומית, כשבמשך שנים היה הכתב הישראלי של שבועון החדשות הגרמני הנודע "שטרן" ושל העיתון הניו-יורקי הנפוץ "ניו-יורק פוסט".
לאחר מותו פירסם אודותיו העיתון הניו-יורקי הספד מלא שבחים מקצועיים, שרק עיתונאים מעטים זוכים לכשכמותם לאחר מותם.

ההלם שלא היה ולא נברא

בואו ונבדוק עובדה קטנה אחת, חסרת חשיבות לכאורה, המתפרסמת ב"אופטימי".
אבנרי מספר (ע' 349-348 ) כי בגלל החשיבות הרבה שייחס לצילום העיתונאי בשבועון, הוא ראה בצלם פאול גולדמן את המועמד המושלם לתפקיד צלם המערכת. גולדמן היה צלם נציג "לייף" בארץ צלם עיתון "הארץ" ונחשב לאחד מגדולי הצלמים של התקופה.
"הכל היה מוכן… למחרת היום היינו צריכים להתחיל בעבודה", הוא כותב. "ואז צלצל הטלפון בחדרי… על הקו היה פאול גולדמן. בקול מתנצל הוא הודיע לי שהתחרט על כל כל העניין והחליט לפרוש מההרפתקה שלנו. הוא זקן מדי, כך אמר, מכדי להסתכן בהרפתקאות… הייתי מוכה הלם. הייתה לי הרגשה שהעולם מתמוטט סביבי… בפעם הראשונה והאחרונה בחיי עלו בדעתי מחשבות על התאבדות".
אותו הלם נוראי לא פג כנראה עד שעת כתיבת הספר. אבנרי שכח לספר, שאת הצילומים לכתבה המצולמת שהופיעה בגיליון הראשון של "העולם הזה" בעריכתו צילם פאול גולדמן. זו הייתה כתבה על טביעת האונייה הישראלית "מסדה". פאול גולדמן, אף הוכה ברחוב כשניסה לצלם את ניצולי האונייה.
אבנרי שכח גם לספר לקוראי ספרו, שאותו פאול גולדמן [שבמקום אחר הוא כינה את מעשהו "בגידה" ובמקום אחר "צלם בחסד"] היה צלם המערכת הראשי של "העולם הזה" במשך כשלוש שנים מאפריל 1952.

נחרצות יהירה חסרת בסיס

לאורך כל הספר, משתדל אבנרי לגמד ולהמעיט מדמותם של אישים שהכיר.
כך, למשל, על סטף ורטהיימר הוא כותב שהיה, בתחילת דרכו (ע' 483 ) "… בעלים של בית מלאכה לא גדול לחיתוך מתכת בנהריה". זה נכון, אבל… בית המלאכה לא היה לחיתוך מתכת אלא ליצירת כלים ומכונות חדשניות לחיתוך מתכת. יחי ההבדל הקטן. אבל השטן מצוי בפרטים הקטנים האלה.
באותה מידה של נחרצות יהירה אך חסרת ביסוס, קובע אבנרי בעמוד 470 כי "המולטי מיליונר היורד משולם ריקליס קנה לאריק שרון את החווה שלו". אני יודע מידיעה אישית כי קביעה זו, אם להגדיר זאת בעדינות, אינה מתיישבת עם העובדות.
אילו רק טרח לבדוק את העובדות היה מתברר לו, ששרון, שביקש לרכוש חווה חקלאית לקראת שחרורו מצה"ל ביולי 1973 , ניהל בשנת 1972 מו"מ על רכישת "חוות השקמים" בנגב, ממזרח לעיירה שדרות. החווה הנטושה והמוזנחת הייתה אז בבעלותו של יהודי אוסטרלי שדרש תמורתה 600 אלף דולר שלא היו בידי משפחת שרון.
ראש עיריית רמת-גן דאז, אברהם קריניצי, הכיר לאריק את המולטי מיליונר משולם ריקליס, שהתנדב בשמחה להלוות – לא להעניק כמתנה – לאריק 200 אלף דולר, אותם פרע אריק במרוצת השנים עד הפרוטה האחרונה. את 400 אלף הדולר האחרים קיבל אריק כהלוואה מסניף הבנק הישראלי של הבנק האמריקני "אקסצ'ינג' נשיונל בנק אוף שיקאגו", שהיה בבעלותו של איש העסקים האמריקאי יהודי סם זקס.
גם את ההלוואה הזאת פרע שרון עד הסנט האחרון. כך שקביעתו של אבנרי, כי "משולם ריקליס קנה לאריק את החווה", היא פשוט עוד שקר גס ולא טעות בשוגג.
כל העובדות על נסיבות רכישת החווה ידועות לי מן הקשר שהיה לי עם אריק שרון ועם רעייתו.

בן בית בחוות השיקמים

ככתב צבאי מאומן של "העולם הזה" מאז 1967 , הכרתי את שרון כאלוף בצה"ל. ב-1973, לאחר שפרש מצה"ל והחל בפעילות פוליטית שהובילה להקמת הליכוד, הפכתי לבן בית בביתו בשיכון קציני צה"ל בבאר-שבע.
וזה היה הרקע להכרות. מדי שנה נהג "העולם הזה" לבחור, לקראת גיליון ראש השנה את "איש השנה" – האיש שהשפיע ביותר על אירועי השנה שחלפה.
בדרך כלל נכתבה כתבת "איש השנה" בידי אבנרי, שהיה מסתגר למשך כמה שבועות לכתיבת מסה עיתונאית ארוכה ומבריקה על האיש שבחרנו בו לאיש השנה, תוך סקירה וניתוח מעמיק של אירועי אותה שנה.
ב 1973 לא היה ספק במי לבחור כאיש השנה. אריק שרון, שחולל מהפך במפה הפוליטית בישראל, שהוביל להקמת הליכוד, זכה בתואר.
עליי, ככתב הצבאי של העיתון, הוטל להכין כתבת דיוקן מעמיקה ומצולמת על שרון בהיקף שטרם פורסם עד אז בעיתונות הישראלית.
נהגתי לנסוע לבאר-שבע לביתו של שרון, שם ארחו אותי לילי ואריק לראיונות ארוכים. אי אפשר היה שלא להיכבש בקסמו של האיש. הידידות שנרקמה בינינו אז נמשכה גם לאחר פרסום הכתבה. היא שהסתיימה ב-1982, לאחר טבח סברה ושתילה בלבנון.

סלמי הונגרי למפקדה בטסה

בימים הראשונים של מלחמת יום הכיפורים, כשאריק גוייס שוב לצה"ל ומונה למפקד אוגדה, נהגתי לנסוע כמעט מדי יום במכונית ה"לארק" שלי מתל-אביב לטסה בצפון – מערב חצי האי סיני, שם קבע אריק את מפקדת האוגדה שלו. עוד באותו לילה הייתי חוזר לתל-אביב.
בדרך לטסה נהגתי לעצור בביתם של השרונים בבאר-שבע, שהמשיכו להתגורר בו עד שתסתיים בניית ביתם ב"חוות השקמים". לילי הייתה נותנת לי גליל נקניק סלמי הונגרי שלם, או מאכל אחר החביב על אריק, ואני הייתי מביאו לבונקר או לקרון המלחמה של אריק בטסה.

היתממות מול תמונות עירום

הפעם הראשונה בה העזנו לפרסם תמונת עירום של ישראלית (עם פס שחור על שדיה) הייתה בשנת 1958 . זה היה אחד הגיליונות הנמכרים ביותר בתולדות "העולם הזה".
על אירוע זה כותב אבנרי (עמוד 359 ): "זיוה שפיר (לימים רודן), יפהפיה חיפאית שכיכבה הרבה בעמודים שלנו, הצטלמה בעירום בשביל ירחון זר. הייתי בביקור בארה"ב, בשיחה עם דיפלומטים במרכז האו"ם, כאשר ראיתי את המראה ה'מזעזע': שער 'העולם הזה' ובו זיוה בעירום כאשר חלקיה האינטימיים מכוסים בפסים שחורים…"
גם תיאור זה לוקה באי דיוקים. את השער עם תמונת העירום של זיוה שפיר לא ראה אבנרי לראשונה בבניין האו"ם. הוא היה בין מעצביו במערכת.

שער תמונת העירום

יום אחד טילפן אליי מנהל נציגות "מטרו גולדווין מאייר" בישראל, והזמין אותי למשרדו. שם הראה לי את כתב העת אמריקני עם תמונותיה של הישראלית המעורטלת. הוא הציע למכור את העיתון ל"העולם הזה", אבל בסכום שהיה גדול ממשכורתי החודשית אז.
חזרתי למערכת והעליתי את ההצעה בפני אבנרי. הוא הסכים לשלם את הסכום שנדרש. כך רכשתי את כתב העת האמריקני עם התמונות. היה זה אורי אבנרי שהחליט לפרסם אחת מהן בשער העיתון ואת האחרות בתוכו. כך שטענתו של אבנרי שראה את השער והצילומים רק בבניין האו"ם בניו-יורק היא קצת יותר מהיתממות.

איך נולדה "רחל המרחלת"

תקצר היריעה מלהרחיב ולפרט את כל הטעויות והשגיאות העובדתיות המופיעותבספר, במודע או שלא במודע, מתעתועי זיכרון או אמנזיה.

כך, למשל, הוא כותב (ע' 361 ) על המדור "רחל המרחלת" שהתפרסם ב"העולם הזה" והיה מדור הרכילות הראשון בעיתונות הישראלית: "זמן קצר אחרי הופעת 'השער האחורי' נולד גם המדור 'רחל המרחלת'. הכותבת הראשונה של המדור הייתה אשתו של מתמטיקאי שהיתה שכנה שלי והצטיינה בהומור מיוחד. אחריה באה שולה תבור, אשתו של הכתב הראשי שלנו, אלי תבור".

ובכן, לא דובים ולא יער. השער האחורי הראשון של "העולם הזה" הופיע בגיליון 1162 מה-30 בדצמבר 1959 והוא לא עסק דווקא בנושא חברתי-רכילותי, כטענת אבנרי. כותרת השער האחורי הזה הייתה "רצח מחריד בחיפה".

המדור ששמו האמיתי היה תחילה "רחל מרחלת על כל העולם", החל להופיע במארס 1960, ומי שכתבה אותו לא הייתה שכנתו של אבנרי אלא סילבי קשת.

סילבי, שהחלה את דרכה ב"העולם הזה" בתחילת שנות ה-50 כמגיהה, הפכה לעורכת דפוס ולאחר מכן התקדמה למעמד של עורכת שיכתוב. היא קיבלה אז לכתיבה ועריכה גם מדור התכתבות למציאת בני זוג, שנשא את השם "מכתבים לרותי".

במרוצת הזמן היא החלה לשלב בתוכו גם מדור רכילות קטן בשם "ציפור קטנה לחשה לי…", שבעיקרו עסק ברכילות על כוכבי קולנוע וידוענים מהעולם הרחב. החומר תורגם לרוב מעיתוני רכילות זרים, אמריקנים וצרפתיים. שם התגלה כישרון הכתיבה הייחודי השנון והמבריק של סילבי קשת. היא החלה לשלב במדור גם קטעים עיתונאיים כתובים באותו כישרון ייחודי שלימים מצא את מקומו במדור "חץ מסילבי קשת" ב"ידיעות אחרונות".

המדור "רחל המרחלת"הומצא עבור סילבי קשת. ואכן, המדורים הראשונים עסקו ברכילות על אישיםכמו… המלך חוסיין, השאה הפרסי, מריה קאלאס, הנסיכה מרגרט, אינגריד ברגמן ואגא חאן. כמובן שהעיסוק בהם לא עניין איש מקוראינו. המדור נסגר וחודש רק לאחר שסילבי עזבה את המערכת באפריל 1961.  בשנותיו הראשונות הוא לא נכתב בידי אדם אחד. כל חברי המערכת תרמו לו קטעים. ערכו אותו אנשים שונים, ביניהם אותה שכנה של אבנרי, תמר מרוז, וגם איציק תוראל, בעל גלריה לאמנות שהיגר לימים לפולין. שולה תבור החלה לתרום חומר למדור רק מאמצע שנות השישים.

אבנרי יכול היה לאמת את העובדות באמצעות כרכי "העולם הזה" שבדירתו.הוא לא התעצל לעשות זאת. הוא פשוט סמך שוב על זכרונו שתעתע בו.

פרשת החטיפה שלי

בנובמבר 1957 נחטפתי בידי אלמונים בדרום תל-אביב. הוחזקתי במשך 24 שעות ונחקרתי, בעיקר על סדרי העבודה במערכת "העולם הזה" ועל השתתפותי בפגישות קבוצת "הפעולה השמית", שדגלה בהשתלבות במרחב השמי. מלבד אבנרי ושלום כהן השתתפו בפגישות אלה נתן ילין מור, מפקד הלח"י לשעבר, ואהרונצ'יק כהן, מזרחן פעיל מפ"ם ממשמר העמק, שכעבור שנה נעצר באשמת מגע עם סוכן סובייטי ונידון לחמש שנות מאסר.
הייתי אז בן 23 , לא איש פוליטי, אבל אבנרי בחר להזמין גם אותי לפגישות הקבוצה, שנערכו תמיד ליד דירתו, בקפה "הרלינגר" ברחוב בן-יהודה בתל-אביב.
בבואו לכתוב על פרשה זו (ע' 416-415 ) שוב התבלבלה עליו דעתו של אבנרי. וכך הוא כותב: "כעבור כמה ימים (לאחר החטיפה) חזר, אלי, פרוע, נסער, עד שקשה היה להכירו… בפיו היה סיפור מדהים: הוא נחטף על-ידי אלמונים, נלקח לבור שנחפר באדמה והוחזק שם כמה ימים ולילות, כשחוטפיו מאיימים על חייו וחיי אשתו. הם הזדהו כאנשי ה'שין- בית' ודרשו ממנו, במכות ובאיומים לחתום על הצהרה שבה נאמר שהיה נוכח בישיבות שבהן אני תכננתי להקים מחתרת חמושה, שתפיל את המשטר בכוח הנשק…"
את סיפור החטיפה גוללתי בפרוטרוט על פני עשרה וחצי עמודים בהוצאה מיוחדת של "העולם הזה" (מס' 1053}. לא ידעתי אז ועד היום איני יודע מי היו חוטפיי.
לרענון זכרוני חזרתי וקראתי שוב את הכתבה שכתבתי. בכל תיאור הפרשה לא מצאתי אפילו פעם אחת שבה כתבתי כי אני מאשים את הש.ב. בחטיפתי.
מי שקבע זאת והכריז על כך בשער העיתון היה אורי אבנרי.

שער גיליון החטיפה

כדי להתקרב, ולוא במקצת, לאמת, כל מה שאבנרי היה צריך לעשות הוא לקרוא את הגיליון המיוחד שבו סיפרתי את סיפור חטיפתי. הוא לא טרח לעשות זאת וכך הפך את הפרשה לסיפור נוסח אלף לילה ולילה.
הוחזקתי בידי חוטפיי 22 שעות בדיוק ולא "כמה ימים ולילות" כטענת אבנרי.
מעולם לא טענתי שחוטפיי הזדהו בפני כאנשי הש.ב.; גם לא טענתי כי ספגתי מכות בשעת חקירתי. לא טענתי בשום מקום כי הוחזקתי כמה ימים ולילות בתוך בור עמוק שנחפר באדמה. ובעיקר: בשום מקום לא האשמתי את הש.ב. בחטיפתי.
ואחר-כך עוד טורח אבנרי לציין (ע' 416 ): "הפרשה כולה נותרה סתומה. תבור דבק בגרסתו וכך גם ה'שין-בית'. כעבור עשרים שנה, כאשר 'איסר הקטן' (הראל,שהיה בשעתו ראש השב"כ) נבחר לכנסת וישב שם לידי, יצא לנו להחליף מילים על פרשות שונות. הוא (איסר) לזר וטען בעקשנות שתבור שיקר".
ובכן, הגרסה שנחטפתי בידי הש.ב. לא הייתה שלי אלא של אבנרי. כך שאם מישהו שיקר זה היה אבנרי.
ההתגנבות לתיאטרון "האוהל"

תוך כדי קריאת "אופטימי", התעורר בי לפעמים הרושם, שאורי אבנרי, כעורך "העולם הזה", כלל לא קרא מה שהתפרסם בשבועון. הוא פשוט אינו יודע היום, ואינני בטוח שידע גם בשעתו, מה באמת התרחש בעיתון. דוגמה לכך היא פרשת ניסיוני לחשוף את דיוני מרכז מפא"י ב"פרשת לבון".
בשיאה של "פרשת לבון" בסוף שנות ה-50 של המאה שעברה,

[שהתעוררה בשל "העסק הביש'' במצרים] תבע דוד בן-גוריון את פיטוריו של פנחס לבון מתפקיד מזכ"ל ההסתדרות. כשלא התקבלה תביעתו הגיש בן גוריון ב-31 בינואר 1961 את התפטרותו מתפקיד ראש הממשלה.
משהתברר לראשי מפא"י, שהדרך היחידה להחזיר את בן-גוריון לראשות הממשלה היא סילוקו של לבון, הוחלט לכנס את מרכז המפלגה, בארבע בפברואר 1961, לישיבה סגורה בבניין תיאטרון "האוהל", שבה יצביעו חברי המרכז בעד הדחת לבון.
אולם התיאטרון הוקף בכוחות משטרה ובסדרנים גברתנים שכירים, כדי למנוע כל ניסיון ממי שאינו חבר מרכז להיכנס לאולם ולהאזין לוויכוחים.
ככתב הראשי של העיתון הגיתי רעיון איך להתגבר על המצור.
בליל שישי, שקדם ל"ישיבת ההדחה", כפי שכונתה, בעת שהצופים בהצגת "האוהל" יצאו מהאולם, חדרתי דרכם פנימה. כשהאולם התרוקן עליתי באמצעות סולם ארוך לפתחי האוורור שמעל במת התיאטרון. את הסולם משכתי אחרי למעלה, כדי שאיש לא יוכל להגיע אליי. תכננתי לשהות שם כל ישיבת המרכז ולרשום פרוטוקול של הדיונים. ביליתי שם במשך כל הלילה.
על חבר אחר של המערכת, שלמה אלינב, הטלתי תפקיד נוסף: להתחפש לטכנאי קול ולנסות לחדור דרך הפתח הראשי כשמיקרופון ורמקול בידיו. הוא היה אמור להעביר את דברי הנואמים בכנס הסגור ברמקול להמונים שהתכנסו בחוץ.
אלינב לא הצליח להיכנס לאולם. אני נותרתי מעל הבמה עד כניסתו של דוד בן גוריון לאולם. ראיתי מלמעלה כל מה שהתרחש מתחתיי. לפתע ראיתי את שומרי ראשו של בן גוריון, אנשי השב"כ, מביאים סולם ועולים אל מקום מחבואי. הם הוציאו אותי אחר כבוד החוצה. מאוחר יותר הסתבר לי איך גילו אותי.
שלמה נקדימון, כתב העיתון "חרות" באותה תקופה, תכנן במקביל, ללא תיאום בינינו, תוכנית דומה. כשגילו אותו הגבירו את החיפושים והגיעו אליי. [ראה תגובת נקדימון למטה].
הועמדתי לדין באשמת הסגת גבול פלילית. התייצבתי למשפט ללא עורך-דין. טענתי בפני שופט השלום מגורי-כהן: "אין מקום להשיב לאשמה". זאת בנימוק "שהתביעה לא הציגה את רשימת המוזמנים לישיבה ולא הוכיחה שלא הייתי בין המוזמנים", השופט זיכה אותי מכל אשמה.
הניסיון העיתונאי הזה זכה לכיסוי נרחב מעל דפי "העולם הזה". אבל אבנרי כנראה לא טרח לקרוא אותו. בספר הוא מתאר את הפרשה תוך בלבול בין החדירה שלי לניסיון של שלמה אלינב להיכנס מחופש כטכנאי קול.

החשיפה הראשונה של שחיתויות אולמרט

לשיא הבלבול וסילוף העובדות מגיע אבנרי כשהוא מגיע לתאר את מה שכונה בפינו אז "פרשת אולמרט השקרן".
אבנרי מתאר אותה כך (ע' 472 ): " חבר כנסת צעיר בשם אהוד אולמרט החליט אז לנסות ולבנות את הקריירה שלו על הופעתו כאביר המלחמה ב'פשע המאורגן'. זה היה בסך הכל גימיק, כי אולמרט לא ידע דבר וחצי דבר על הנושא וגם לא עשה דבר מלבד לשאת נאומים מתלהמים בכנסת. איכשהו נודע לו שגנדי (האלוף רחבעם זאבי) ביקר אצלי… והוא (אולמרט) הודיע לציבור שגנדי איים עליי ברצח וכך השתיק אותי.
" בתגובה", ממשיך אבנרי וכותב, "פרסמתי על שער העיתון תמונה של אולמרט בתוספת הכותרת 'אתה שקרן, מר אולמרט!'. לכתבה צירפתי בדיקת פוליגרף, שהוכיחה שאני דובר אמת…"
ובכן, לא מיניה ולא מיקצתיה. כלומר, כל התיאור הזה בדוי ואין בו אף מילה אחת אמת.
אבנרי לא טרח אבנרי לבדוק דבר כה פשוט כמו שער "העולם הזה" מס' 2152 . אם היה עושה זאת היה מדייק בתאור הארועים.
את הסיפור המלא של חשיפת שחיתות אולמרט עוד ב-1976 פרסמתי כאן בשבוע שעבר והמאמר הועתק באתר "העין השביעית" בהרחבה ולא אחזור על הדברים.

הנרקיסיסט המאוהב בעצמו

אבנרי מודה כי "משהו דפוק ביחסים שלי עם בני אדם. הכי דפוק הוא שזה מעולם לא הפריע לי" (ע' 116).
גם את הטענות שהועלו נגדו על-ידי כמה מעובדיו לשעבר, בסרטי תעודה אודותיו, כי הוא "נכה רגשית", מאשר אבנרי בספרו.
הוא מוסיף שם ואומר: "אינני חושב שזה לגמרי נכון. יש לי רגשות בשפע. לפעמים נדמה לי שיש לי יותר רגשות מאשר לרבים אחרים. אבל נכון שאינני מסוגל, וגם אינני רוצה, להביע אותם".
אני מסכים עימו בנקודה זו. יש לו רגשות. הוא יודע, למשל, לאהוב. אבל רק את עצמו.
בכל שנות עבודתי לצידו לא חשתי בשום רגש כלפיי. מעולם לא זכיתי ממנו, אפילו למילת תודה אחת. אבנרי אינו נכה רגשית. לצד גאונותו העיתונאית הוא נרקיסיסט חסר תקנה, שאינו מבחין כלל בקיומם של האנשים שלצידו. היינו שקופים.
ב"העולם הזה" לא היו תנאים סוציאליים. הלוחם הגדול לזכויות האדם לא דאג מעולם לעובדיו לקרן פנסיה, קופת גמל או קרן השתלמות. אפילו מתנות לחגים לא קיבלנו.
יום אחד החלטנו ללמד אותו לקח. ערב אחד החגים קנינו מכספינו מוצרי ניקיון זולים, אבקת כביסה ורעל לתיקנים. ארזנו אותם באריזת מתנה והגשנו אותה לאבנרי כשי לחג מעובדיו. הוא הבין את הרמז. לאחר מכן הורה להעניק לנו מדי ערב חג סט של צלחות חרסינה.
מאפייניו העיקריים של הנרקיסיסט הוא עיסוק אובססיבי בעצמו וביכולותיו והיעדר יכולת לזהות ולהזדהות עם הזולת. הוא בעל הערכה עצמית גבוהה, אנוכי, יהיר, שתלטן וחסר כל אמפתיה לזולת. כמה וכמה פעמים ב"אופטימי" מציין אבנרי שהוא בטוח, שאילו היה נשאר לשרת בצה"ל לאחר מלחמת העצמאות, הוא היה מגיע לדרגת אלוף. לפחות.
בסך הכל "אופטימי" הוא החמצה נוראית. הוא יכול היה להיות ספר אוטוביוגרפי אמיתי, אילו כותבו היה מקפיד על הפרטים הקטנים. אבל לאחר שאתה מוצא בו כל כך הרבה שקרים, אי-דיוקים, סילופים, טעויות ושגיאות לגבי עובדות שאתה מודע להן אישית, איך אתה יכול להאמין לכל מה שנכתב בספר לגבי אותם פרקים בחייו שלא היית חלק מהם?!
זהו שנאמר – השטן טמון בפרטים הקטנים. גם בפרטים הגדולים יותר, אם הם מסולפים.

==============================================================

תגובות

באותה תקופה הייתי כתב העיתון "חרות" ותכננתי את ההתגנבות לאולם ללא תיאום עם תבור ובלי שידענו האחד על השני.
אני תכננתי את כניסתי לאולם מבעוד יום.
נכנסתי לאולם בעד הכניסה הראשית, בשעה 5 בבוקר, אור ליום שבת. ניצלתי את העובדה שהאולם נפתח לרגל הוצאת התפאורות מהאולם.
היה לי קשר עם איש סגל של התיאטרון. זה הציע לי להסתתתר בתא האוורור של התיאטרון, על גג הבניין. ממקום זה ניתן היה לצפות ולהאזין בנעשה באולם, בלי שיבחינו בי. נקיתי את החדר מגרוטאות, הכנתי לעצמו מקום ישיבה, ואפילו הצטיידתי בכריכים שהבאתי מביתי שהיה בסמוך.
בבוקרו של אותו יום, עלה לגג גם קצין הביטחון של מפא"י, מרדכי פלג, הציץ לתוך התא בו נמצאתי דרך המרווחים שבין כנפי המאוורר הענק אך הוא לא הבחין בנוכחותי.

במהלך הדיונים באולם התיאטרון, ישבו אנשי חולית האבטחה ביציע, שהיה ריק מנוכחים. שמעתי אותם מתלחשים, כי 'הזקן' – דהיינו ראש הממשלה דוד בן-גוריון, עומד להגיע לאולם הדיונים.
לקראת בואו הם החליטו לערוך סיור אבטחה. הם עלו לגג ונכנסו לתא האוורור נצמדתי אל הקיר. קיוויתי כי בשל החשיכה שבתא גם הם לא יבחינו בי. טעיתי. נתפסתי. כאשר שאלו מה אני עושה במקום, השבתי: "מחכה בתור לאוטובוס".

גם אותי העמידו לדין באשמת הסגת גבול פלילית, "על מנת להרגיז את המחזיקים במקום הנ"ל".
פרקליטי, עוה"ד מקס קריצ'מן, טען לסגירת התיק בנימוק שאין להשיב על האשמה, שכן לא נכנסתי לאולם התיאטרון, המקום בו נמצאתי לא חייב כרטיס כניסה, לא הרגזתי איש. גם התביעה לא הביאה הוכחות לגבי בעלי המקום.
השופטת גב' לאה עוגן ז"ל, הורתה כי אין להשיב על האשמה.
כאשר שוטרי מחלקת הבילוש של משטרת מחוז ת"א הוציאו אותי לחקירה, תקפו אותו העיתונאים שניצבו בפתח האולם, במלים בוטות. רק דן מרגלית, אז כתב של בטאון תנועת "המרכז החופשי", נשק על לחיי.
לימים אמר דב יודקובסקי, אז רכז מערכת "ידיעות אחרונות" ולימים עורכו הראשי, את בכירי כתביו, ובשפתו התמציתית והמדויקת אמר : "אני רוצה שכולכם תהיו נקדימון".

ועדת האתיקה של אגודת העיתונאים בתל אביב דנה בהצעה לסלק אותי משורותיה. אך מזכיר האגודה, משה רון, התייצב לצדי בעוצמה רבה, ואף גילה כי נהג כך בשעתו בהיותו עיתונאי בנעוריו.
שלמה נקדימון

(לצפיה נוחה,משלוח והדפסה לחץ על הטקסט: מדוע שבועות הוא "חג מתן תורה")

על פי הכתוב בתורה עולה  כי את עשרת הדיברות שמעו בני ישראל בשבועות, אך קיבלו את התורה כטקסט כתוב על לוחות ביום הכיפורים בשנה שלאחר מכן * ומדוע לא הבין משה רבנו הלכה שנאמרה בישיבת רבי עקיבא והתבסס על "הלכה למשה מסיני"

                                            מאת ד"ר יואל רפל

על פי המסורת היהודית מציין חג השבועות את היום שבו ניתנה התורה לישראל. האם אכן במועד זה ניתנה התורה?
הבה נעקוב אחר האירועים המפורטים בתורה.
אחרי שלושה ימי הכנות העם ערוך למרגלות הר סיני. סיומן של ההכנות בפסוק :"וירד משה אל העם ויאמר אליהם " {שמות יט, כה}. ופסוק אחר כך: "וידבר אלוהים את כל הדברים האלה לאמור"{שם,כ,א}.

שתי דיברות ועוד שמונה

ומהם אותם דברים ? עשרת הדיברות. משמע, במעמד הר סיני ניתנו לעם רק עשרת הדיברות.
חז"ל, על יסוד קריאה בשני הדיברות הראשונים, שבהם כתוב "אנוכי ה' אלוהיך" ו"לא יהיה לך אלוהים אחרים על פני" {לשון מדבר}, קבעו כי הקב"ה דיבר רק את שני הדיברות הראשונים, ואילו את שאר שמונת הדיברות אמר משה.
עשרת הדיברות הם מרכזיים וחשובים, אך גם אותם לא קיבלנו כתובים במעמד הר סיני, שהרי לוחות הברית נמסרו מאוחר הרבה יותר.

עשרת הדיברות בבית כנסת בשטרסבורג [ויקישיתוף]

120 יום עד קבלת התורה  

על פי לוח הזמנים שבתורה, לאחר מעמד הר סיני עלה משה להר למשך ארבעים יום, דהיינו עד י"ז בתמוז. כאשר ירד מההר כדי לתת לבני ישראל את לוחות הברית ראה את מעשה העגל ושבר את הלוחות.
מיד אחר –כך עלה שוב להר סיני כדי להתפלל במשך ארבעים יום על בני ישראל. נסתיימה סדרת ארבעים היום השנייה, ומשה שוהה שוב וזו הפעם השלישית על הר סיני במשך ארבעים יום כדי לקבל את הלוחות השניים. כלומר מאה ועשרים יום לאחר מעמד הר סיני מקבלים בני ישראל שבמדבר את לוחות הברית. המסע הארוך לקבלת תשתית כתובה לתורת ישראל מתחיל בשבועות ומסתיים ביום כיפורים, מו' סיוון ועד י' תשרי, מאה ועשרים יום.
עולה השאלה: אם נתינת התורה לא התרחשה במעמד הר סיני מדוע מיוחסת למאורע זה חשיבות כל כך גדולה? מדוע בחר הקב"ה בכבודו ובעצמו לדבר אל בני-ישראל?

מתן תורה, ציור מעשה ידי רמברנדט, משנת 1659.

האמונה לא בעקבות מופתים

הרמב"ם ,גדול חכמי ישראל, התייחס לכך במשנה תורה, הלכות יסודי התורה:
"משה רבנו, לא האמינו בו ישראל מפני האותות שעשה, שהמאמין באותות יש בלבו דופי, שאפשר שיעשה האות בלהט וכישוף. אלא כל האותות שעשה משה במדבר לפי צורך עשאם, לא להביא ראיה על הנבואה: היה צריך להשקיע את מצרים – קרע את הים והצלילן בתוכו; צרכנו למזון – הוריד לנו את המן; צמאו – בקע להם את האבן; כפרו בו עדת קורח – בלעה אותן הארץ, וכן שאר האותות.
ובמה האמינו בו? במעמד הר סיני, שעינינו ראו ולא זר, ואוזננו שמעו ולא אחר, האש, והקולות והלפידים, הוא ניגש אל הערפל, והקול מדבר אליו ואנו שומעים: "משה משה- לך אמור להם כך וכך… [הלכות יסודי תורה,ח}
והרמב"ם ממשיך: "קודם דבר זה - מעמד הר סיני - לא האמינו בו- במשה- נאמנות שהיא עומדת לעולם, אלא נאמנות שיש אחריה הרהור ומחשבה".
על פי הרמב"ם, מעמד הר סיני בא לתת תוקף אלוהי לנבואת משה. לפני מאורע גדול זה האמינו בני ישראל במשה, אך אמונתם הייתה "אד הוק", ואילו אחרי מעמד סיני, גם אם לא ניתנה בו התורה, הייתה אמונתם אמונה נצחית. אם כך ואם אחרת, מתוך הטקסט עולה בבירור כי את התורה – עשרת הדיברות שמעו בני ישראל בשבועות אך קיבלו כטקסט כתוב על לוחות ביום הכיפורים בשנה שלאחר מכן.

משה משבר את לוחות הברית, באיורו של גוסטב דורה.

הלכה למשה מסיני

על פי הגישה המקובלת ביהדות מזה דורות רבים, בהר סיני התקבלו שתי תורות: התורה שבכתב והתורה שבעל-פה. יחד עם עשרת הדיברות והתורה על תרי"ג מצוותיה, חוקותיה ומשפטיה, נמסרה גם תורה שבעל-פה, שראשיתה בימי הנדודים במדבר והיא נמשכת ונכתבת עד ימינו אנו. במכלול הרחב של ההלכות נתקבלו גם כאלה שאין להן מקור בתורה, והן הוגדרו בידי חז"ל במונח הראוי לעיון מיוחד: הלכות למשה מסיני.
במאמרו על "הלכה למשה מסיני" מציין פרופ' שמואל ספראי כי בכל התורה שבעל-פה יש חמישים הלכות עליהן נאמר כי הן בגדר "הלכה למשה מסיני", מכאן שמדובר במספר מועט של עניינים ונושאים.

מהי "הלכה למשה מסיני"

אין ספק שבמקרים רבים השימוש בו נעשה לצורך מתן תוקף להלכה. כלומר: חכמים ביקשו לקבוע, כי אף שלהלכה מסוימת אין מקור בתורה, והיא מבוססת על תקנת חכמים מאוחרת, הרי תוקפה כאילו היא הלכה למשה מסיני, דהיינו כאילו ניתנה כאחת ממצוות התורה.
המושג "הלכה למשה מסיני" הוא מושג קשה, אך מעצם מהותו הוא מבהיר את רצונם של חכמים להישען ככל שאפשר על התורה שניתנה במעמד הר סיני.
דומה כי הסיפור הבא ממחיש יותר מכל הסבר את משמעות "הלכה למשה מסיני".
אמר רבי יהודה אמר רב: בשעה שעלה משה למרום, מצאו להקב"ה שהוא יושב וקושר קשרים לאותיות{=אלו התגים שבספר התורה}. אמר לפניו: ריבונו של עולם, מי מעכב על ידך? {מדוע אתה מוסיף את התגים ובכך דוחה את מתן תורה?} אמר לו {הקב"ה למשה}: אדם אחד יש, שעתיד להיות בסוף כמה דורות, ועקיבא בן-יוסף שמו, שעתיד לדרוש על כל קוץ וקוץ תילי תילין של הלכות. אמר לפניו: ריבונו של עולם, הראהו לי. אמר לו: חזור לאחוריך. הלך וישב בסוף שמונה שורות, ולא היה יודע מה הם אומרים. תשש כוחו . כיוון שהגיע לדבר {= לנימוק מקורו וטעמו של העניין} אמרו לו תלמידיו:
רב מנין לך?
אמר להם: הלכה למשה מסיני. נתיישבה דעתו {של משה} {מנחות כט,ע"ב}

במלים אחרות: משה רבנו יורד ממרום מדלג על פני הדורות ומתיישב בישיבתו של ר' עקיבא כאחד התלמידים. הוא שומע ואינו מבין על סמך מה פוסקים את ההלכות. הוא שואל: מנין לכם ההלכה הזו? איפה מצאתם לה אסמכתא בתורה.
ומשיבים לו: "הלכה למשה מסיני".
כלומר: משה עצמו כאילו לא מכיר את ההלכות המיוחסות לו ואשר תוקפן הוא כתוקף המצוות שבתורה.
לסיכום:
התורה ניתנה בהר סיני, אך לא במועד חג השבועות. המסורת היהודית שקשרה את השניים – הר סיני ומתן תורה – הוסיפה הלכות, שאף שאין להן רמז בתורה, הרי כיוון שעברו מדור לדור קיבלו תוקף הזהה לתוקפן של מצוות התורה.

ראה:
כל מה שרצית לדעת על חג השבועות

(לצפיה נוחה,משלוח והדפסה לחץ על הטקסט: מי ייבחר לנשיא או נשיאה? רק לא על פי עקרון "הפשפש[ית] עלה למעלה")

" העיקרון הפיטרי"   [ובעברית: עקרון הפשפש עלה למעה] קובע שבראש הפירמידה יושבים אנשים שהגיעו לרמת אי הכשירות שלהם * עיקרון זה  איננו תקף בישראל * כאן מגיעים לתפקידים הבכירים אנשים שלא הוכיחו יכולת באף רמה * מה  הקשר בין  קריסת מערכות החינוך והרפואה, הכשלון במלחמת לבנון וגשר כפר המכביה* שיטת המימשל כסכנה אסטרטגית

המרוץ לנשיאות הגיע לקו הגמר. פואד נפל שדוד בשל חטא ההיבריס. נותרו כמה מועמדים, חלקם ראויים חלקם ברמה של "הפשפש עלה למעלה" – הפזמון הנצחי של חיים חפר, שהתייחס לשמעון פרס. איך מגיעים אנשים חסרי כישורים [או מושחתים] לתפקידים בכירים? אפשר ללמודמן "העיקרון הפיטרי".

דלי ה איציק

 בסוף שנות החמישים חיבר חיים חפר את הפזמון " איך הפשפש עלה למעלה" . בפזמון תאר חפר פשפש, שנולד בפרוות עכבר, אך שאף להתקדם בחיים. הוא עזב את העכבר ועבר לכלבלב. חיי כלב לא סיפקו אותו והוא שאף לעלות עוד ועוד. הוא עבר מן הכלבלב אל החמור ומן החמור על הסוס.

" וכך עלה עלה עלה

עד שהגיע לממשלה"

וכיצד הצליח הפשפש במסע הקידום שלו?

משיב חפר בפזמון:

" תמיד תגידו יס

ואז תצליחו לטפס

חיים חפר לא אמר אז למי התכוון, אך כל המדינה ידעה כי התכוון לשמעון פרס וכולם צחקו.

לפני כמה  שנים נשאל חיים חפר בראיון עיתונאי על השיר הזה. ואלה היו השאלות והתשובות.

שאלה: בסוף שנות ה-50 כתבת את השיר "איך הפשפש עלה למעלה", אומרים שזה על שמעון פרס. ההגדרה תקפה?

חפר: "תראה, הוא כבר היה מאז ראש ממשלה וזה משהו אחר, אבל ראשיתו היתה כזאת. הוא לא היה לוחם במלחמה, למרות שהיה איש צעיר. המון נערים בגילו יצאו למלחמה והוא לא. רק סיכסך וחתר. יש לי אנטיפתיה אליו. תראה, עכשיו הוא שוב אומר: 'זה לא עניין אישי, אני רוצה שלום'".

ובכל זאת, למה השנאה כל כך עמוקה?

"נכון שיש פה חארות לא פחות ממנו, אבל הוא היה החרא בדרגה הכי גבוהה. אבל, תדע שלא כתבתי את השיר עליו. כשאמרו שזה הוא, לא עמד בי הכוח להתנגד לעם שראה ב'פשפש שעלה למעלה' את שמעון פרס".

דור הולך ודור בא. חיים חפר צדק באבחנה שלו. אכן שמעון פרס שהיה אז פשפש עלה למעלה. הוא גילה כישורים מופלאים כמנכ"ל משרד הבטחון אך הגיע לחוסר הכשירות שלו כראש ממשלה שהמיט עלינו אסונות.

שנעון פרס [צילום זאב גלילי]

פשפשים שעלו

במרוצת השנים למדנו לדעת שזה בכלל לא מצחיק. שמעון פרס היה " פשפש" יחיד שקפץ לממשלה ולנשיאות. כיום ממלאים " פשפשים" אומרי הן לא רק את כסאות השרים. הם מכהנים כשגרירים, מנכ"לים ואלופים. הם מכתיבים את אורחות חיינו במערכות החינוך, הבריאות, הביטחון, התחבורה, המשפט ועוד.

כיצד מצליחים חסרי כשרון רבים כל כך להגיע לעמדות כוח שבהן כולנו תלויים?

תריסים בגובה אחיד

התופעה איננה ישראלית, היא אוניברסלית. את ההסבר לתופעה נתן ד" ר לורנס ג". פיטר בספרו הידוע " העיקרון הפיטרי", שהופיע בארצות הברית בשנת 1969.

 פיטר מספר כי בילדותו לימדו אותו כי " האנשים למעלה יודעים מה הם עושים" . כשבגר החל קריירה בהוראה וגילה כי מה שלמד לא מתאים למציאות. מנהל בית הספר שלו דאג שתריסי כל החלונות יהיו בגובה אחיד; שלא ידרכו על ערוגות הוורדים; שיהיה שקט בכיתות; שכל הטפסים ימולאו בזמן. הדבר האחרון שעניין אותו היה חינוך. מזכיר לכם משהו ממערכת החינוך שלנו?

תחילה חשב פיטר שנתקל במקרה חריג, או שרק מערכת החינוך סובלת מאיזה ליקוי פנימי. עד שנתברר לו כי זו תופעה כללית – לא יוצלחים מכהנים בתפקידי מפתח בכל התחומים. הוא חזה במו עיניו בגשר באורך קילומטר שהתמוטט. בעיר שנבנתה באזור הנשטף מדי פעם על ידי נהר גדול. במוצרים עתירי הון ועבודה המתפרקים לאחר שימוש ראשוני. במפקדים צבאיים המובילים גייסות לאבדון.

מה קרה לגורודיש

פיטר הקדיש שנים למחשבה ולמחקר עד שראה לפתע את האור וניסח את העיקרון הקרוי על שמו. העיקרון הזה, פשוט אך גאוני, מנוסח במילים הבאות:

" במערכת היררכית, כל עובד מתקדם עד לרמת האי-כשירות שלו" .

הדוגמא הפשוטה ביותר היא מן ההיררכיה הצבאית. קצין זוטר מצליח בתפקידו ועולה בסולם הדרגות: סגן, סרן, רב סרן, סגן אלוף, אלוף משנה, תת אלוף וכו". כל תפקיד שהוא ממלא בהצלחה מעלה אותו לדרגה ולתפקיד גבוהים יותר. עד שהוא מגיע לתפקיד שהוא מעל ליכולתו ושם הוא נתקע וגורם לנזקים אדירים.

הדוגמא המפורסמת ביותר בצה"ל היא של האלוף שמואל גורודיש, שהיה קצין מצטיין עד שהגיע לתפקיד אלוף פיקוד דרום במלחמת יום הכיפורים והיה בין האחראים הראשיים לאסון. בכל מלחמות ישראל היו מפקדים כאלה שלא ברור איך הגיעו לתפקיד שהגיעו. מבחינות רבות העקרון נכון גם לגבי משה דיין. איש רב פעלים שהגיע לחוסר הכשירות שלו במלחמת יום הכיפורים.

גשר המכביה והטרור

מי שמסתכל על המציאות שלנו בעיניים של העיקרון הפיטרי מבין פתאום מדוע התמוטט גשר המכביה, מדוע קרסו אולמי ורסאי, מדוע הגענו בחינוך לדרגה של עולם שלישי (למרות שההשקעה בחינוך בארץ היא מהגבוהות בעולם), מדוע אנחנו חסרי אונים מול הקטל בדרכים, מדוע נכשלנו בחיסול הטרור הערבי, מדוע הולכת אומה שלמה בעיניים עצומות אל תהום המדינה הפלסטינית?

גשר המכביה [ויקישיתוף]

מבחינת העיקרון הפיטרי אנחנו ככל העמים. עקרון הקידום לדרגת אי הכושר מעמיד בצמתי החלטה מרכזיים של המינהל אנשים שהגיעו לדרגת אי הכשירות שלהם.

בלי שום כישורים

אך לנו יש תוספת ייחודית לעיקרון הפיטרי. המערכת הפוליטית גורמת לכך שגם מי שמגיע לדרגת אי הכשירות איננו נתקע אלא ממשיך למעלה לדרגות החלטה יותר גבוהות. וגרוע מזה: רבים מגיעים למעמדם בלי שהוכיחו יכולת כלשהי בדרגות קודמות. הדוגמא הבולטת ביותר היא אולי ממלא מקום ראש הממשלה סילבן שלום. התפקיד היחיד אולי שמילא בזכות כישוריו היה יו"ר אגודת הסטודנטים באוניברסיטת בן גוריון. כל תפקידיו האחרים היו טיפוס בהיררכיה מכוח מעמדו הפוליטי: מדירקטור במפעלי ים המלח ועד יו"ר מועצת המנהלים של חברת החשמל ושר האוצר. למזלנו הוא פרש מסיבות הידועות לו מן המרוץ. ואומרים שהיו לו סיכויים טובים להיבחר.

מה למשל הכשיר את שרת החינוך [בעבר וכיום התרבות והספורט] לימור לבנת לתפקידה? עיון בתולדות החיים שלה מגלה כי זה כולל שורות ספורות בלבד. מקצועה של לימור לבנת באתר הכנסת מוגדר כפרסומאית ומגילת חייה כוללת תפקידי סמלת סעד בצה"ל.

והרשימה ארוכה: חיים רמון, אהוד אולמרט ( בוגר אוניברסיטה, כתב צבאי בבמחנה) דליה איציק (סמינר למורות, ספרות היסטוריה משפטים), יאיר לפיד [שר האוצר שלא גמר בגרות] ועוד.

שורה ארוכה של מקבלי החלטות גורליות שכל ימיהם בילו בעסקנות פוליטית.

 מרכזי המפלגות אינן מספקות תפקידים רק במדרג הפוליטי. הן שולחות יד גם למדרג הביטחוני, האקדמי, הכלכלי, הטכנולוגי. אם המאכערים של מרכז הליכוד יקבעו מי יהיה הרמטכ"ל ומי יהיה ראש השב"כ, רקטור אוניברסיטה, מנכ"ל התעשייה האווירית, הרי אנחנו בסכנה אסטרטגית ממשית.

ראה:

מוסד הנשיאות מאלברט אינשטיין לדליה איציק

(לצפיה נוחה,משלוח והדפסה לחץ על הטקסט: הלקח מפרשת גלעד שליט)

הפגנה להחזרת החטופים אהוד גולדווסר אלדד רגב וגלעד שליט ביולי 2006- צילום: זאב גלילי

מצעד האיוולת לשחרור גלעד שליט

27.6.2010

לשיא הגיעו במפגן שנועד לשבש את חגיגות יום העצמאות. כל התקופה הזו החמאס מקבל רוח גבית מן המפגנים הללו. עכשיו הוא ישמש מנוף למתן לגיטימציה בינלאומית לממשלת אש"ף-חמס.המחיר יהיה החזרת מאות מרצחים ליהודה ושומרון, מדינה פלסטינית חמאסית והעיקר שהילד יחזור הביתה.

http://www.zeevgalili.com/2010/06/9364

הרוצחת היפה מקפה "סבארו"
http://www.zeevgalili.com/?p=2015

פידיון שבויים לא בכל מחיר
http://www.zeevgalili.com/?p=334

דם על הידיים
http://www.zeevgalili.com/?p=7955

פרשת אלחנן טננבאום
http://www.zeevgalili.com/?p=312
היהודי ששילם הון כדי להיקבר ליד המהר"ם מרוטנברג
http://www.zeevgalili.com/?cat=160

לוחם במגלן: מוכן לסכן חיי לשיחרור גלעד שליט
http://www.zeevgalili.com/?p=9515

גלעד שליט בכל מחיר? – זה המחיר
http://www.zeevgalili.com/?p=9573

שתי כלות שנרצחו בתרפ"ט ובתשס"ג

http://www.zeevgalili.com/?p=310

(לצפיה נוחה,משלוח והדפסה לחץ על הטקסט: "צבע אדום" – אז, היום, עד מתי? וחמסינים במשלט גירסת 2014)

 פוסט זה פורסם לפני שבע שנים. מדהים עד כמה הוא אקטואלי היום. אז שאלו תושבי שדרות: הייתם שותקים על קסאם אחד במגדלי עזריאלי? התשובה לשאלה ניתנה במבצע "צוק איתן"   [יולי 2014]. 

חמסינים במקלט גירסת צוק איתן

גרסה מיוחדת לשירה של נעמי שמר 'חמסינים במשלט'.השיר הוקלט ב 12/07/14 בימים אשר חמאס שולח רקטות אל דרום הארץ ומרכזה ובמקביל, הג'יהאד האיסלמי שולח טילים אל עבר ישובי צפון הארץ.קובי פז כתב את המילים אשר מתארות את המצב הנוכחי בארץ וגילה חסיד מנגנת בפסנתר ושרה.

מה שלא עשה השכל עשו הקסאמים. מדי שנה אני סוקר כאן תערוכות של גרפיקאים צעירים. ברובם מוצגת ישראל כמדינה כובשת, אכזרית, מדכאה שאין לה זכות קיום.

והנה תפנית. בתערוכת "צבע אדום", במרכז הישראלי מדיטק בחולון, הוצגו כרזות שהנושא שלהן הוא "בעקבות המצב" ו"צבע אדום". את הכרזות עיצבו סטודנטים מהמחלקה לתקשורת אינטראקטיבית בבית הספר להנדסאים ספיר.

התערוכה התקיימה ביולי 2007. כל הזכויות על היצירות שמורות לאמנים ומתפרסמות כאן על בסיס שימוש הוגן של דיווח על תערוכה.

התלמידים, רובם תושבי עוטף עזה, חשים על בשרם את הקריאה מקפיאת הדם "צבע אדום" המבשרת בואו של קסאם. הכרזות כולן הן כרזות מחאה נגד האדישות וההתעלמות של ממשלות ישראל ועם ישראל מן המצב הזה. הכרזה שכאן צוירה בידי אסף תשובה. כל מלה נוספת מיותרת.

והנה עוד כמה כרזות מן התערוכה ובתחתית כל תמונה שם היוצר.

איילה אורלי שרייר

אמיר חזן

גלעד תעסה

יתיר קרן

 [כשהוצגה התערוכה לא היתה עדיין "כיפת ברזל". היום הפך עמיר פרץ, בזכות החלטתו כשר בטחון ליזום את פיתוח הכיפה  לחביב הנגב  והציבור הישראלי בכללו - יולי 2014]

עדי גבע

ערן אזולאי

רונן פפו

(לצפיה נוחה,משלוח והדפסה לחץ על הטקסט: דובר החמאס בעזה: הפלסטינים הם מצרים או סעודים או תימנים)

מבצע "צור איתן" חשף פעם נוספת את הבלוף של "עם פלסטיני". דובר החמאס בעזה המתחנן לעזרה של מדינות ערב מצהיר: הרי מחצית תושבי עזה מצרים והיתר סעודים וסתם ערבים. ראה את הסרטון הבא:

דובר החמאס בעזה: אנחנו מצרים

זה הזמן להביא מחדש כמה נתונים שפרסמנו כאן במאמרים רבים בעבר. ד"ר רבקה שפק ליסק פרסמה בשעתו מאמר על הגירת פועלים מצרים לארץ ישראל. וכך כתבה:

"מחקר של פרופ' משה ברוור, גיאוגרף בעל שם עולמי, עסק בהגירת פועלים ופלאחים עניים ממצרים, סוריה, לבנון ועבר-הירדן – לארץ ישראל המנדטורית. פרופ' ברוור השתתף בסקר של כפרים ערביים בא"י בתקופת המנדט הבריטי.

בשנים 1968–1978 נערך מחקר נוסף, בכפרים שלא חרבו במלחמת העצמאות. אחד מנושאי המחקר היה הגירת פועלים ממצרים בתקופת המנדט, והשתקעותם בעיקר במישור החוף.

באו עם הכיבוש הבריטי

לפי המחקר החלה ההגירה ממצרים לא"י עם הצבא הבריטי שכבש את הארץ ב-1917-1918, ונמשכה עד אמצע שנות ה-40. הפועלים המצריים עבדו בשירות הצבא הבריטי, והמשיכו עמו ממצרים לארץ. ההגירה הושפעה מגידול הפרדסנות היהודית פי 10 בשנים 1920–1930, וההזדקקות לידיים עובדות. הזדקקו לפועלים גם מחנות הצבא הבריטיים שהוקמו באזור, הבנייה היהודית, והעבודות הציבוריות ביוזמת ממשלת המנדט ומוסדות יהודיים. הפועלים המצריים השתקעו בארץ באזור החוף. לדעת פרופ' ברוור, לפחות שליש מהגידול במספר התושבים בכפרים באזור נבע מההגירה ממצרים.

גידול ב-1040 אחוזים

למשל, בשנים 1922-1944 גדלה אוכלוסיית אוכלוסיית יאזור ב- 214%, אוכלוסיית סאלמה – ב- 476% , אוכלוסיית ייבנה – ב- 203%, אוכלוסיית קוביבה (ליד רחובות) – ב- 211% , אוכלוסיית פג'ה – ב-630%, ובסאוואלמה הגיע הגידול לשיא של % 1,040. פרופ' ברוור הפריך את הטענה שגידול האוכלוסין בכפרים של אזור החוף נבע מריבוי טבעי, ע"י השוואה בין נתוני הריבוי הטבעי בכפרים ערביים במחוזות ג'נין, שכם ורמאללה, שם גידול האוכלוסין נע בין 50% ל- 80% (בשנים 1922- 1944), ולא בין 119% ל- 1,040%, כבכפרי מישור החוף. ממשלת המנדט ערכה ב-1941 סקר במספר כפרים, בהשתתפות פרופ' ברוור. החוקרים ראיינו את המוכתרים של הכפרים, ואלו אישרו שחסרי הקרקעות המתגוררים בכפרם הם מהגרים ממצרים שהשתקעו בכפר. הפועלים המצרים, שהיו חסרי קרקע, התיישבו בגושי מבנים נפרדים, והקימו שכונות מהגרים.

שבט בדואי שלם היגר

על פי מחקרים של פרופ' משה שרון – שהתמחה בתולדות הבדואים בארץ, ויוסוף סואעד – שחקר את שלטון השייח'ים הבדווים, היגר ב-1814 שבט הנאדי ממצרים לאזור עזה, ותרם להרכב האוכלוסייה של הכפרים הערביים והערים במישור החוף הדרומי. בשנים 1832–1840, עת שהשתלטו על הארץ מוחמד עלי, שליט מצרים, ובנו איברהים פחה, הייתה שוב הגירה ממצרים לאזורים שונים בארץ, כולל לאזור החוף ולערים עזה ויפו.   לסיכום, על סמך המחקרים הללו – האוכלוסייה הערבית במישור החוף מוצאה, במידה רבה, ממצרים.

עד כאן מאמרה של ד"ר רבקה שפק ליסק 

הופיע באתר שמאלני

מאמרה של ד"ר שפק ליסק פורסם באתר "על צד שמאל"י (שהעתיק אותו מאתר "אימגו"). עניין אותי לדעת מה הביא אתר שמאלני לפרסם מאמר שמערער מן היסוד את התפיסות המקובלות בשמאל בדבר היותנו כובשים קולוניאליסטים שגזלו ארץ של עם זר. לא קיבלתי תשובה לשאלה זו. האתר נמצא בחופשה ומפעיליו הודיעו כי יחזרו לפעול רק אם יימצא להם תקציב. אך באתר נשארו תגובות של קוראים רבים. איש מהם לא עשה חושבים, אלא ניסו למצוא פגם בעצם פרסום המאמר ובעיקר באישיותם של שני החוקרים המוזכרים בו. להשלמת התמונה אביא כמה פרטים על חוקרים אלה.

מי הם החוקרים

פרופסור משה ברור, בן 90, הוא מוותיקי החוקרים בתחום הגיאוגרפיה של ארץ ישראל. כתב מאות מאמרים וערך 19 ספרים ואטלסים. דורות של תלמידים חונכו ולמדו על פי האטלסים שלו. הוא החל בלימודיו באוניברסיטה העברית והשלים את הדוקטוראט באוניברסיטת לונדון. הוא חתן פרס ישראל לשנת תשס"ב, היה דיקן הפקולטה למדעי הרוח באוניברסיטת תל אביב, לימד בבר אילן ובבית ברל, פרש לגימלאות וממשיך כפרופסור אמריטוס בבר אילן ובתל אביב.   אכן נמצא כתם אפל בעברו. במקביל לעבודתו האקדמית היה משך שנים רבות כתב של עיתון "הצופה". לימים עבר לכתוב ב"הארץ". ומאז ידועה אמרתו שבכל התקופה בה כתב ב"הצופה" היה כתוקע בשופר לתוך הבור (דהיינו שלא היה הד לכתיבתו בשל מיעוט קוראים) ורק כשכתב ב"הארץ" זכה לתגובות רבות.

מומחה לתולדות הבדואים

פרופסור משה שרון, בן 72, הוא פרופסור אמריטוס במכון ללימודי אסיה ואפריקה. הוא התמחה בתולדות הבדואים ובתפקידם בתולדות ארץ ישראל, וכן באפיגרפיה הערבית של ארץ ישראל. במקביל לעבודתו האקדמית היה עמית אורח ומרצה בשורה של אוניברסיטאות בעולם: בשווייץ, באוכספורד, פרינסטון, קולומביה, ועוד הרבה. גם אצל שרון מצאו אנשי השמאל פגמים שלא ייסלחו. הוא היה יועץ לעניינים ערביים לראש הממשלה מנחם בגין. בפרוץ מלחמת לבנון הראשונה ב-1982 התגייס לצה"ל לשרות מילואים ממושך שהפך לשרות קבע ועסק בתאום עם השיעים. עלה לדרגת אלוף משנה ועמד בראש המחלקה לענייני ערבים במטכ"ל.

פרופסור משה שרון ויקיפדיה עברית

אצל פרופסור שרון נמצאו פגמים בדעות שנתן להם ביטוי במאמריו. אפשר ללמוד על כך משמותיהם של מאמרים שפרסם בבמות פסולות כמו "נתיב" ערוץ-7 וכדומה. בין המאמרים: * לא שלום, לא תוכניות שלום ולא "מחיר השלום", משא ומתן בבזאר של המזרח התיכון – מורה דרך * לנקות את האורוות ולהתכונן למלחמה * ערביי יו"ש וירושלים שווים * להשיב את הג'יני המוסלמי לבקבוק בניצחון חד וחלק * אירופה, היזהרי *, "הוּדנה" ו"צוּלח" אינם "שלוֹם" * "מנהיגי ישראל מתעלמים מהתבטאויות הפלסטינים".

יפו היהודית

לקוראי טור זה, העובדה שרוב הקרויים "פלסטינים" הם מהגרים ערביים (ובני עמים אחרים) אשר זה מקרוב באו ולא "ילידים" איננה חדשה. זו הרי הסיבה שהליגה הערבית כפתה על האו"ם לראות בכל תושב "פלסטיני" שגורש פליט גם אם התגורר כאן רק שנתיים. הסיפור המלא של הפרשה מצוי במאמרה המצויין של יונה לוי שפרסמתי כאן (קישור).   חשיבותו של המאמר  הוא ברזולוציה לגבי אזורים מסויימים ולגבי תקופה קצרה יחסית . מהגרים באו לכאן לא רק בימי שלטון מוחמד עלי המצרי אלא בעיקר בימי המנדט הבריטי. אותו מנדט שחסם את שערי הארץ בפני עליית יהודים (ראה פרשת סטרומה) הביא לכאן פועלים ערביים והשאיר אותם תלויים על צווארנו אם כאזרחי ישראל ואם כפליטים המתפרנסים כבר דור רביעי מנידבת ליבה של אונר"א ותובעים את חורבן ישראל על ידי זכות השיבה.

הסידרה על 100 שנות תל אביב

עד כמה המידע החיוני הזה איננו קיים בתודעה הציבורית שלנו ניתן היה ללמוד מן הסידרה על תולדות מאה שנות תל-אביב, שמגיש מודי בר און בערוץ 10. בר און, בחור חמד, החל את מחקרו על תולדות תל אביב מיפו ה"פלסטינית". ולמרבית הפתעתו גילה, לראשונה בחייו, כי מרבית תושבי יפו ה"פלסטינים" הם מצרים, סודנים, צפון אפריקנים, בוסנים, פורטוגלים, מלטזים ואחרים. כל אלה הם "מתנחלים" שהובאו על ידי מוחמד עלי, הכובש המצרי במאה ה-19.

הזיופים באתר הזיכרון הפלסטיני

פניתי לאתר הזיכרון הפלסטיני (קישור) כדי לבדוק מה הם אומרים על הישובים המוזכרים במחקריהם של ברוור ושרון. האתר הזה שכבר הזכרתי כאן כמה פעמים הוא אחד מכלי התעמולה היעילים ביותר של אש"ף ומשתתפים בו גם ערבים ישראלים וכמובן גם יהודים חובבי ציון. באתר יש מפות מפורטות של כל חלקי "פלסטין" תאור מדוייק של כל כפר ערבי שהיה קיים אי פעם צילומו בעבר וצילומו בהווה, כולל צילומי לווין. כל כפר כזה מלווה בשפע של סטטיסטיקות על מספר התושבים בתקופות שונות, רובן מזוייפות לגמרי. בדקתי ולא מצאתי שם את שמות הכפרים שמזכירים ברוור ושרון במחקריהם.   רק יאזור מוזכרת שם. מובא צילום של איזו חורבה וכמה נתונים המתקרבים לתוצאות המחקר של ברוור שרון. לפי אתר הזיכרון הפלסטיני היו ביאזור 456 תושנים בשנת 1922 1241 ב-1948 ו-7622 פליטים ב-1998. לפעמים גם הערבים דוברים אמת.

דוד בן-גוריון על "בעיית הפליטים"

בתשובה להצעה לסדר היום בכנסת בנושא הפליטים נתן דוד בן-גוריון את הניסוח התמציתי והברור ביותר לעמדת ישראל בשאלה זו. וכך אמר בן גוריון, בנאומו בכנסת ב-11 באוקטובר 1961: *"מלחמת העולם השניה הולידה תנועה עצומה של פליטים מארץ לארץ, תנועה המגיעה לקרוב לחמישים מיליון… ואיש לא יעלה על דעתו שיש להחזיר הגלגל אחורנית ולהחזיר כל הפליטים לארצותיהם…" * "יציאת הערבים מן הארץ, שקוראים להם פליטים, החלה מיד לאחר החלטת האומות המאוחדות, מן השטחים שנועדו למדינה היהודית. ויש לנו תעודות ברורות המעידות על כך שהם יצאו את הארץ על פי הוראות המנהיגים הערבים ובראשם המופתי, מתוך הנחה שפלישת צבאות ערב לאחר צאת ממשלת המנדט תהרוס את המדינה היהודית ותזרוק את כל היהודים, חיים או מתים, אל תוך הים." * "מיד עם הקמת המדינה, עוד תוך כדי פלישת צבאות ערב, החלה עליה יהודית גדולה …בעיקר מארצות ערב…" * "מספר הערבים שישבו לפני החלטת האומות המאוחדות בשטח שנועד למדינה היהודית על ידי האומות המאוחדות… אינו גדול ממספר הפליטים היהודים מארצות ערב, באופן שכאן נתקיימו חילופי אוכלוסין בלתי מתוכננים, אבל מעשיים, ואין כל אפשרות מעשית ויסוד מוסרי להחזיר הגלגל אחורנית". * "אם יש לשלם פיצויים – ואין אנו מתנגדים לפיצויים אם השאלה בכללה תיפתר – מגיעים פיצויים לפליטים יהודים לא פחות מאשר לפליטים ערבים". * "…שליטי ערב התייחסו לפליטים הערבים לא כאל אנשים חיים ובני עמם – אלא כאל נשק לנגח בו את ישראל. כמה מארצות ערב השכנות הן ארצות דלולות אוכלוסין, ויש בהן אדמה פוריה ומים למכביר וגם מחסור רב בכוח-אדם. אולם מתוך מגמה להכחיד את ישראל – גם בעזרת הפליטים, הם מתאכזרים לבני עמם ורואים בהם אך ורק כלי מלחמה פוליטי וצבאי לערער ולהכחיד את ישראל". * "ישראל דוחה בכל תוקף את הצעת התככים של חופש הבחירה של הפליטים, באשר היא משוכנעת שהצעה זו מכוונת ועשויה אך ורק להרוס את ישראל…" * "בעיית הפליטים יש לה רק פתרון מעשי והוגן אחד: התיישבותם בקרב בני עמם בארצות השופעות אדמה טובה ומים, ושיש בהן צורך בכוח-אדם נוסף". ראה סרטון אנחנו מצרים לא פלסטינים אומר דובר החמס בעזה קישורים   פתאום קם אדם ומרגיש שהוא עם ומתחיל לרצוח http://www.zeevgalili.com/2012/01/16257   השתמרות שמות שמות עבריים בארץ ישראל http://www.zeevgalili.com/2011/02/13803   ""ג'ואן פיטרס שחשפה את הבלוף של הפליטים הפלסטינים http://www.zeevgalili.com/?p=6933 יונה לוי גרוסמן מסבירה http://www.youtube.com/watch?v=rYxIgtuS5SM יום הנכבה וההונאה http://www.zeevgalili.com/2010/05/8830   המפה הגדולה של הארץ הריקה http://www.zeevgalili.com/?p=325 דמוגרפיה וגאוגרפיה בארץ ישראל http://www.zeevgalili.com/?p=1390   ג'ואן פיטרס שחשפה את הבלוף של הפליטיןם http://www.zeevgalili.com/?p=6933 הגירת פועלים מצרים לארץ ישראל http://www.zeevgalili.com/?p=5929 אוצר צילומים של ארץ ישראל הריקה http://www.zeevgalili.com/?p=306 http://www.zeevgalili.com/?p=3784 The Palestine Exploration http://www.pef.org.uk אוכלוסיית ארץ ישראל 1875 פרד מ. גוטהייל http://www.jstor.org/pss/4282757?cookieSet=1 אונר"א אירגון אנטישמי לחיסול ישראל http://www.youtube.com/watch?v=C-omIlOSFvQ   עזמי בשארה: אין עם פלסטיני http://www.youtube.com/watch?v=U1KkYjhFryA

(לצפיה נוחה,משלוח והדפסה לחץ על הטקסט: עמוס גלעד הנציג הישראלי למשא והמתן עם מתועבי החמאס)

 בעת ששורות אלה נכתבות – יום ה', 17 ביולי 2014 – נמצאת בקהיר משלחת ישראלית למשא ומתן עם מתועבי החמאס. בראש המשלחת הישראלית עומד אלוף מיל. עמוס גלעד. מה ניתן לצפות ממשלחת כזו כשבראשה עומד האיש שהגדיר עצמו כנכה נפשית?

עמוס גלעד [ויקיפדיה]

 בשנת 2004 פנה האלוף במילואים, עמוס גלעד, בתביעה למשרד הביטחון להכיר בו כנכה צה"ל. גלעד שימש אז, כמו היום, בתפקיד ראש האגף המדיני-ביטחוני במשרד הביטחון. הוא נימק את תביעתו בכך שבעקבות לחצים קשים שבהם היה נתון במהלך שירותו הצבאי הארוך, הוא סובל מפגיעה בריאותית שהלכה והחמירה לאורך השנים.

פגיעה נפשית

תביעתו להכרה בנכותו לא היתה בשל פגיעה פיסית אלא פגיעה נפשית. גלעד התייחס בתביעתו לתקופה שבה שירת במלחמת לבנון הראשונה,  כנציג אמ"ן בפיקוד הצפון בשנים 1982 עד 1983.

גלעד, שהיה אז בדרגת סרן,  טען  שהוא התריע אז בפני אלוף פיקוד הצפון אמיר דרורי כי כניסת הפלנגות הנוצריות לתוך מחנות הפליטים הפלסטינים תסתיים בטבח. דרורי התעלם לדבריו מ"צעקותיו", גלעד טען בתביעתו  שחש תיסכול עצום אחרי ששמע על הטבח הנורא שאכן התרחש במחנות.

"תמונה הזויה"

על התאור הזה בתביעה עירער האלוף דרורי,
במאמר שפירסם בעיתון "הארץ" שהכחיש בתוקף את טענות גלעד.

"התמונה שמצייר גלעד, לפיה אלוף הפיקוד נכנס לו כך 'באחד הלילות' לחפ"ק ומודיע 'באקראי' לסרן גלעד על הכנסת הפלנגות וגלעד 'מתרה' באלוף הפיקוד בצעקות רמות ואף בצרחות היא הזויה, בלתי מתקבלת על הדעת ומעוררת גיחוך", כתב דרורי.

עוד כתב דרורי במאמרו: "עד אשר קראתי את הדברים שאמר אלוף גלעד באחרונה לא ידעתי בכלל שסרן גלעד שימש כקצין קישור של אמ"ן מחקר במודיעין של פיקוד הצפון… מבדיקה שעשיתי, גלעד שמע על כניסת הפלנגות למחנות בנסיבות אחרות מאלה שהוא מתאר ולא בנוכחותי…"

סובל גם היום מנכות נפשית?

בסופו של דבר נתקבלה תביעתו של גלעד במידה כזו או אחרת. זאת, משום שחזר וטען כי  יש קשר ברור בין תנאי השירות שלו לפגיעה, שאף הוחמרה במהלך שירותו.

גלעד טען כי גם במסגרת תפקידו כראש האגף המדיני-ביטחוני במשרד הביטחון, הוא חשוף ללחצים רבים, והדבר מקשה עליו לסגל הרגלי תזונה בריאה כפי שהורו לו רופאיו.

אין עינינו צרה בזכויות הנכה שבהן זכה גלעד. וכפי שכתב  עליו יוסי שריד, גלעד ראוי לציון לשבח בכך שהלך כחלוץ לפני המחנה. אולי בעקבות הצלחת תביעתו יזכו עוד חיילים ואזרחים בקיצבת נכות מכובדת, על בסיס הטענה  שהחיים בארץ מתוחים ונגרמו להם בשל כך נזקים קשים.

מי החליט למנות אותו

אילו זכה גלעד בנכות על אובדן יד או רגל, מן הדין היה לשקמו לא רק בפיצוי, אלא גם בעיסוק שייתן לו תחושה של תרומה לקהילה.

אך כיצד זה ממנים אדם שתבע וזכה בהכרה על נכותו בתחום הנפשי תפקיד כה רגיש כראש האגף המדיני-ביטחוני במשרד הביטחון. במסגרת תפקיד זה ניהל גלעד את המגעים הרגישים עם מצריים סביב ה"תהדייה" זרועת הקסאמים  וסביב גלעד שליט. פעמים אינספור נסע למצרים לשיחות ולמשא ומתן בשליחותו של אולמרט. פעמים רבות נסע לבד, ללא מלווים שיהיו עדי ראיה ושמיעה, ואולי גם בלי פרוטוקול מוסמך של השיחות.

על עמדותיו של גלעד ניתן ללמוד מן הפרשה הבאה. בפברואר 2009 הביע גלעד ביקורת שפורסמה בעיתונות, על התנהלות ראש הממשלה אהוד אולמרט במשא ומתן על "הסכם הרגיעה" עם החמאס לאחר מבצע עופרת יצוקה, וטען כי אולמרט תבע את שחרור גלעד שליט כתנאי להסכם, דבר שפגע בקידום ההסכם ובמתווכים המצרים‏. אולמרט נזף בגלעד על כך‏, השעה את גלעד מתפקידו כשליח במצרים, והגיש תלונה נגדו בנציבות שירות המדינה.

כיצד הגיע גלעד לעמדת השפעה כזו בה הוא מחזיק שנים רבות כל כך? האם זה בשל היכולת האנליטית שלו?

אלוף התחזיות ההזויות

אלוף גלעד, לא הצטיין בעבר בתחזיות מוצלחות. ערב מלחמת המפרץ הראשונה אמר ש"העולם יעמוד נדהם כשיתגלה מה היה לסדאם". כזכור העולם נדהם כשנתגלה שלסאדאם אין בעצם כלום. 

גלעד הירבה להצהיר כי יש למהר ולחתום הסכם שלום עם סוריה.

ןכך אמר:  הפתרון הטוב ביותר לבעיה הסורית הוא לחתום על הסכם שלום עמה. "יש סיכוי להתקדם לשלום. ותוך כדי תהליך להציב את הבעיות שלנו על השולחן כמו התביעה לניתוק הקשר הצבאי עם איראן שאתה לא יהיה שלום. כך גם נוכל לעצור את אספקת הנשק לחיזבאללה ולהוציא את מפקדות הטרור מדמשק".

תחזית או משאלת לב

על האמירה הזו הגיב אלוף גיורא איילנד בכנס הרצליה.

הרעיונות לגבי התועלת שתצמח לישראל מהסכם עם סוריה, אמר אלוף איילנד, הן משאלת לב. כי:

•    סוריה לא תנתק את הברית האסטרטגית עם איראן והיא אומרת זאת במפורש.
•    לסוריה אין כל השפעה על תכנית הגרעין האיראנית.
•    סוריה לא תוכל להחליש את חיזבאללה כי הוא מקבל את כל הסיוע מאיראן.
•    הסורים  ימשיכו להעלים עין מהזרמת נשק איראני לחיזבאללה גם אם יעבור בשיטחם.
•    גם אם הסורים יגרשו את מפקדות החמאס מדמשק  הדבר לא יחליש את חמאס שיפעל ממקומות אחרים.
•    אי אפשר להגן על ישראל בלי רמת הגולן. גם אם יהיה הסכם על פרוז, הסורים לא ישמרו אותו.

גיורא איילנד [צילום זאב גלילי]

תגובתו של גלעד

תגובת עמוס גלעד לדבריו של איילנד היתה אווילית לא פחות מן התיזה שלו. הוא אמר כי אם חאלד משעל יגורש מדמשק ויישב בחארטום "אני רוצה לראות את משעל יושב בחארטום ב-50 מעלות חום עם זבובים מסביבו ומנהל משם את הטרור".חאלד משעל איננו יושב בחום של 50 מעלות בחארטום אל באחת המפרציות ונהנה ממיזוג אוויר נעים.  

רב המרצחים מנהיג החמאס חאלד משעל. (צילום: ויקישיתוף)

מה סוד כוחו של עמוס גלעד? – ראשי ממשלה מתחלפים, רמטכ"לים באים והולכים והוא ממשיך למלא את תפקידו. מבקרים רבים כבר הצביעו על כך שהוואקום השלטוני, מאולמרט ועד נתניהו, חוסר הענין של הרמטכ"ל אשכנזי בנושאים מדיניים הפכו את גלעד לאיש המנהל את מדיניות החוץ והבטחון של ישראל.

בבוא היום כשתוקם ועדת חקירה ממלכתית לבדיקת המחדלים שהובילו לאסון החמאס בעזה יצטרך תניהו להסביר כיצד השאיר את עמוס גלעד בתפקידו.

מי רשאי לחזות

אך החזאות של אנשי ביטחון המתבדות חדשות לבקרים, מעוררת את השאלה למי ניתנה היכולת לנבא תהליכים.

אביא כאן סיפור שכבר פרסמתי פעם וחשוב לשוב ולשננו. שמעתי אותו מפי ידידי האלוף במילואים יוסף גבע.

"כשפרש בן גוריון לשדה בוקר בשנת 1963" , סיפר גבע , "הוא קיים פגישת פרידה עם המטה הכללי של צה"ל. בן גוריון ביקש לשמוע סיכומים והערכות על מצבו של הצבא.
"בין היתר דיבר מאיר עמית, שהיה אז ראש אמ"ן.  הוא נשא נאום מבריק  שבו ניתח את  המצב הלאומי. בין היתר צפה ששנתיים אין סכנה למלחמה. בדיעבד אפשר לומר כי  תחזיותיו היו מדוייקות.

" בן גוריון ביקר בחריפות את ניתוחו של עמית. הוא לא ביקר את הטיעונים שלו אלא את עצם העובדה שקצין מודיעין נותן הערכות.

"תפקידך להביא עובדות"

"בן גוריון אמר: כל תפקידך הוא להביא עובדות. אתה צריך להביא הערכה של מה קורה עכשיו ולא מה יהיה בעתיד. אתה לא מסוגל להעריך מה יחליט קברניט של האוייב, או מי שאתה חושב שהוא האוייב.  אתה גם לא יכול להעריך מי הוא האוייב. אתה מסוגל לשקול שיקולים הגיוניים.  מלחמות לא פורצות מההיגיון של האדם הפשוט אלא משיקולים אחרים. אילו היה היגיון אפשר היה לדעת מי ינצח.  אך לא יכולים לדעת מי ינצח. שיקול הדעת הוא של הקברניט. הוא צריך לקבל את העובדות.  הוא צריך לשקול יחד עם אנשים".

"בן גוריון", סיפר גבע, "החזיק תמיד אנשים שאינם חושבים באורח דומה. רמטכ"ל וסגן החולקים האחד על רעהו.  כדי שאף פעם לא תהיה דעה יחידה. בן גוריון נהג לומר כל המומחים יודעים "להתנבא" על מה שהיה בעבר, לא על מה שיהיה בעתיד.  אין  מומחים לעתיד. לכן,  אני לא לוקח מומחים כדי שיגידו לי מה יהיה. אני לוקח מומחים שיוכלו להגיד לי מה אפשר לעשות".

ראה כשלונות אמ"ן בהערכת הסכנות למדינה

ראה השלום של פארוק אשרעא

(לצפיה נוחה,משלוח והדפסה לחץ על הטקסט: איך נלחמים במנוולים המסתתרים מאחורי נשים וילדים)

חוקי המלחמה, האוסרים על פגיעה במטרות לא צבאיות אינם תופסים עוד במלחמה נגד טרוריסטים המסתתרים מאחורי אוכלוסיה אזרחית * כך קבעה הפרקליטות הצבאית האמריקנית * מתי יגיעו המשפטנים שלנו למסקנה זו?

ידיד ישראלי, פרופסור בעל עבר קרבי בצה"ל, שהתגורר שנים רבות בארצות הברית, אמר לי את הדברים הבאים, זמן מה לפני פרוץ המערכה הנוכחית:  אם מעיירה מכסיקנית היתה עפה רקטה אחת לעבר טקסס, הצבא האמריקני היה מוחק את העיירה הזו מעל  פני האדמה. מה שישראל צריכה לעשות, אמר לי אותו ידיד, הוא להודיע לאו"ם, למועצת הביטחון, לראשי המעצמות שכל רקטה מעזה תיענה מייד באש כבדה על מקור הירי. לא רדיפה אחרי כל טיל, לא הפצצה חירוגית – רק אש. אפשר מתותחים, מטנקים או להטיל רקטות. 

בארצות הברית יבינו גישה כזו ויתמכו בה. כי הם עברו תהליך דומה.

לקחי מלחמת וייטנאם

במלחמת וייטנאם עמדו האמריקנים בפני דילמה דומה לזו שאנו עומדים בפניה מול החמאס. הוייטקונג לא רק השתמש באזרחים כבמגן אנושי. הוא קצץ את ידיהם של ילדים וייטנאמים שהעיזו לקבל זריקות חיסון של הצבא האמריקני. [ועל כך אומר מרלון ברנדו ב"אפוקליפסה עכשיו" מול אוייב כזה אין לך תשובות]. חיילים אמריקנים רבים שלא יכלו לעמוד במציאות הז,ו עשו מעשי זוועה נוראים גם באוכלוסיות שלא שימשו מגן אנושי והועמדו לדין.

בעקבות מלחמת וייטנאם פיתחה ארצות הברית  מערכת מורכבת של פרקליטות צבאית, המלווה את היחידות הלוחמות. ללא גוזמה ניתן לומר כי פותחה שיטה שליד כל קצין נמצא פרקליט צבאי (שקיבל הכשרה וגם אימון צבאי בבתי ספר צבאיים מיוחדים). תפקיד קצין המשפטים הוא לקבוע אם המטרה שמבקשים לפגוע בה היא חוקית. [זהו פחות או יותר המצב היום בצה"ל].

השיטה עבדה מצויין במלחמות הקטנות שארצות הברית הייתה מעורבת בהן ועד למלחמת המפרץ הראשונה. בזו לחמו צבאות הקואליציה בראשות ארצות הברית מול צבאו של סאדם חוסיין. החריגות מחוקי המלחמה היו זניחות.

הכל השתנה ב-9/11

הכל השתנה עם הפגיעה במגדלי התאומים ב-9 בנובמבר 2001 והפלישות האמריקניות לאפגניסטן ולעיראק. החידוש הראשון והחשוב היה ההחלטה שחיסול מנהיגות, כמו זו שעמדה בראש עיראק – סאדם חוסיין ושני בניו וכן כל החבורה שסבבה אותו – היא לגיטימית. חיסול כזה נחשב עד אז לבלתי חוקי

אם יורים עליך לא חשוב מאיפה,  תשיב אש. שתי תמונות מן הסרט על הפרקליטות הצבאית האמריקנית שהוקרן בערוץ ההיסטוריה.

המציאות החדשה בה נתקל צבא ארצות הברית הביא לשינוי כללי המשחק, בטרם החליטה הקהילה הבינלאומית לשנות את חוקי המלחמה. לאמריקנים נתברר כי הכללים שהיו יפים למלחמה בין צבאות אינם תקפים עוד כשלוחמים בטרוריסטים היורים מבתי מלון, מבתי חולים, ממסגדים ומבתי ספר.

כללי קרב חדשים

בסרט טלוויזיה על נושא זה שהוקרן בערוץ ההיסטוריה  (42) אומר הפרקליט הצבאי האמריקני אל"מ הווארד דנלדסון: פעם השאלה אם פעולה מסויימת מותרת או אסורה היתה שאלה של שחור ולבן. לא עוד. היום, כשהטרור הפך להיות האוייב של העולם, יש הרבה גווני אפור. נאלצנו לקבוע כללי קרב חדשים.

גם היום קובעים הכללים כי יש לתקוף רק מטרה צבאית. אבל אם יורים עליך ממסגד, מבית חולים או מבית ספר, יש לך זכות להשיב אש. במילים אחרות: מקום שיורים עליך ממנו הוא מטרה צבאית לגיטימית.

רבים יגידו כי מה שארצות הברית יכולה להרשות לעצמה ישראל אינה יכולה. אכן לא אוהבים אותנו בעולם, לא משנה מה נעשה. איש לא מעלה על דעתו להטיל צווי מעצר ולהעמיד לדין בינלאומי אנשי חמאס שעצם מהותם הוא פשע נגד האנושות.  המימשל של אובמה מחזר אחריהם ושליחיו ביקרו בעזה ובדמשק והפכו גם את אסד גלאט כושר לפסח ולכל ימות השנה.

על רקע זה אי אפשר שלא להעריץ פרופסור אחד, העומד בשער בת רבים ומגן בחרוף נפש על צידקתה של ישראל. זהו פרופסור חיים הררי, שבסידרת הרצאות שפורסמו בעולם הוא הודף את צביעתה של התקשורת העולמית, האקדמיה והמדינאים.

במאמרו האחרון מינואר 2009 הוא כותב בי היתר : "מעולם בהיסטוריה האנושית לא עשתה מדינה כלשהי מאמץ אדיר כזה (במהלך "עופרת יצוקה" – ז.ג.) כדי למנוע פגיעות באזרחים. זאת, במלחמה נגד רוצחים שמטרתם היא אך ורק לפגוע באזרחים. אף אזרח בקוסובו, סרביה, ג'ורג'יה לא זכה ליחס כזה על ידי המעצמות התוקפות והמפציצות. עובדה זו מעולם לא הוזכרה על ידי התקשורת המערבית".

מאמרו של הררי בגירסה האנגלית ראה

http://www.zeevgalili.com/english/?p=159#more-159

הפצצות הטרור על גרמניה

אי אפשר בהקשר זה שלא להזכיר את הפצצת הטרור המפורסמת ביותר של הבריטים והאמריקנים במלחמת העולם השניה  על העיר דרזדן.
בהפצצה השתתפו חיל האוויר של ארצות הברית וחיל האוויר המלכותי במשך שלושה ימים, בשלהי מלחמת העולם השנייה (13 – 15 בפברואר 1945). 1,300 מפציצים כבדים הטילו 3,900 טונות של פצצות ופצצות תבערה בארבעה גלי הפצצה. מספר הקורבנות בהפצצה נאמד בין 25,000 ל-40,000 ושטח של 34 קמ"ר במרכז העיר, שהיווה כ-85% ממבני העיר, נחרב כליל.

דרזדן לאחר ההפצצה (ויקישיתוף)

במהלך השנים הועלו נימוקים שונים להפצצה הרצחנית : ההתחמשות המוגברת של הגרמנים דווקא בסוף המלחמה, בקשה של הרוסים ועוד. בפועל נראה שהרצון הפשוט לנקום בגרמנים על כל מעשי הזוועה שביצעו היה הגורם המרכזי.
זאת ועוד. מחקרים שנערכו באחרונה העלו שצ'רצ'יל ראה בהפצצת אזרחים מטרה אסטרטגית. צ'רצ'יל הצדיק הפצצות אלה באומרו כי הריסת בתיהם של אזרחים מונעת מהם ללכת לעבוד במפעלי החימוש.

כמיליון אזרחים גרמנים נהרגו או נפצעו במהלך מלחמת העולם השניה בהפצצות ושבעה וחצי מיליון איבדו את בתיהם. בין היתר צוטט צ'רצ'יל שאמר לסטאלין: "כאשר קיימת סכנה חמורה של רשע, מוצדק לנקוט צעדים יוצאי דופן". ( נכון השיב נתניהו כשנשאל באחת מתחנות הטלוויזיה הזרות מדוע נהרגים יותר ערבים מיהודים השיב כי במלחמת העולם נהרגו גם יותר גרמנים מאשר אמריקנים ובריטים).

גם במלחמת האוקיאנוס השקט לא בררו האמריקנים את קרבנותיהם, הרבה לפני הטלת פצצות האטום על הירושימה ונגסאקי. התקפת האוויר הראשונה על טוקיו נעשתה ביוזמת הנשיא רוזבלט אך ורק כדי לרומם את רוח האומה האמריקנית. ההתקפה כוונה כמעט אך ורק למטרות אזרחיות.

כשכבשו האמריקנים את האיים הסמוכים ליפן, ויכלו להפציצה ללא הפרעה, פתחו בשורה של התקפות על ריכוזי אוכלוסייה. ב-9 וב-10 במארס 1945 הטילו על טוקיו 1700 טון של פצצות רובן פצצות תבערה שהעלו באש את בתי העץ של יפן וגרמו למותם של כ-100 אלף יפנים, רובם מת בחנק, כתוצאה משריפת החמצן בשרפות שגרמו הפצצות. 41 קילומטר מרובעים של העיר נהרסו עד היסוד. בסך הכל נהרגו בהפצצות הקובנציונליות על טוקיו יותר אזרחים מאשר נהרגו בהטלת פצצות האטום על הירושימה ונגסאקי.

"טיל בבית אינו קמע לאריכות ימים"

האם ישראל יכולה להרשות לעצמה לנהוג  כך מבחינת מעמדה הבינלאומי וערכיה המוסריים?

ככל הידוע רק פעם אחת החליטה ישראל במודע לתקוף מטרה צבאית בידיעה שהיא פוגעת גם באזרחים. זה היה במלחמת לבנון השניה. ממשלת אולמרט שהיתה אולי הממשלה הכי פחות מיליטאנטית שקמה אי פעם בישראל עמדה בני הכרעה. חיל האוויר הציג רשימת מטרות: טילים ארוכי טווח המוסתרים בתוך בתים של אזרחים " חפים מפשע" . הממשלה הייתה צריכה להחליט אם לתקוף מטרות אלה.נתקבלה החלטה היסטורית: להפציץ את הטילים יחד עם המחסנאים שלהם.

הרב עובדיה יוסף, שנשאל על כך על ידי אלי ישי, קבע: " טיל בבית הוא לא קמע לאריכות ימים" .

ראה:
"האם הגיע קץ עידן טוהר הנשק"

http://www.zeevgalili.com/?p=337

למה אין טרור במדינות ערב

http://www.zeevgalili.com/?p=610

(לצפיה נוחה,משלוח והדפסה לחץ על הטקסט: אנגלי אמיץ על החמאס בעזה וסכנת האיסלם בעולם)

https://www.youtube.com/watch?v=5S2mJGMwsOs

גירסה מעודכנת לפוסט משנת 2008

הכינו עצמכם לשואה האמיתית – אומרת כרזה בהפגנת מוסלמים בבריטניה

משרד החוץ החליט לגייס  את אתר  youtube לצרכי  ההסברה של ישראל. 

על יוזמה זו של משרד החוץ אפשר לומר בלשון העם "בוקר טוב אליהו". עכשיו נזכרתם?

מהו אתר youtube

האתר הזה הוקם בשנת 2005 על ידי שלושה צעירים אמריקנים שמצאו פתרון טכנולוגי להעביר באינטרנט קובצי וידאו ושמע גדולים במהירות ובקלות. תחילה הוצגו באתר סדרות טלוויזיה, קליפים של מוסיקה  וכדומה. במרוצת הזמן נפתח האתר לכל אדם וגוף המבקש לפרסם בו סרטון בכל נושא העולה על רוחו. שהמיגבלה היחידה היא שלא להפר זכויות יוצרים. עד מהרה הפך האתר לצומת של החלפת קבצים וגם מקור למיליוני הבלוגים בכל העולם. כרגיל בתחום זה הפך האתר למכרה זהב של יוזמיו ובמרץ אשתקד הוא נרכש על ידי גוגל ב-1.65 מיליארד דולר. מזה זמן רב משמש האתר מכשיר תעמולה של אויבי ישראל אך גם רבים מחסידי ישראל תורמים את תרומתם באורח עצמאי. משרד החוץ נרדם בשמירה. אילו עסקו שם פחות בתככי משרד ובמאבק הישרדות  היו הופכים את האינטרנט  לבמה אדירה להפצת עמדת ישראל בעולם, כפי שהערבים עושים בלא מעט הצלחה.המחדל של השימוש באינטרנט הוא חלק מן המחדל הטרמינאלי של ההסברה הישראלית בכללותה. ניתן גם לנצל את האתרים והקליפים של תומכי ישראל ואת המגמה הגוברת של רגשות התעוב שחש העולם החופשי כלפי האיסלם. דוגמה לקליפ כזה מצורף כאן. קליפ של אנגלי אמיץ האומר מה שכולם חושבים על האיסלם, ללא מורא וללא משוא פנים. שמו של הדובר פט קונדל. על חשיבותו אפשר ללמוד מן העובדה שעד לסגירת טור זה צפו בו קרוב ל-3 מיליון איש. מוגש בזה הטקסט המקורי בתרגום לעברית (שנעשה על ידי  ידידי רמי טל , עורך בכיר מהוצאת הספרים של "ידיעות אחרונות".

"האיסלם הקיצוני הראה לנו בדיוק מי אנחנו – רכיכות".

ואלה דבריו של הדובר:

"יכולתי להיות בסעודיה, שבה גברים הם גברים ונשים הן עדר פרות. האם מותר לי להגיד את זה? הנציבות הסעודית לזכויות אדם – הרי לך אוסף של מילים שממש מסוגל לגרום לפיצוץ במוח שלך – אבל מסתבר שארגון כזה באמת קיים, והם מתכוונים להתלונן בסוף החודש, באירוע שיתקיים בקופנהגן, על כך שממוסלמים החיים באירופה נשללות זכויות האדם, והם אינם רשאים לקיים באופן חופשי את מצוות דתם. מה תגידו על זה? לקבל הרצאות על זכויות האדם מסעודיה, זה בערך כמו צער בעלי חיים אצל צפון קוריאנים. "האם זה יכול להיות הזוי יותר מזה?" תשאלו. ובכן, מסבתר שהתשובה חיובית, מפני שעוד הם דורשים מאיתנו להפסיק לזהות את האיסלם עם טרור, דרישה די חוצפנית, כשהיא באה מ"שומרי האיסלם", שהם גם שומרי הטרור. איך נוהגים האנגלים בחברה שפויה, אדם שיקום וינאם נאום מסוג זה יסולק החוצה בבושת פנים, ברגע שיפתח את פיו, או – טוב מזה – יוקע על עמוד ויושלך לנהר. אבל פה זה אירופה, כך שקרוב לוודאי שאנו נקשיב למה שיש לו לומר, ניקח את הדברים בחשבון, ולאחר מכן נשנה את דרכינו, כפי שאנו עושים תמיד. רק השבוע, פה באנגליה, סופר לנו כי רשת סופרמרקטים גדולה מאפשרת למוסלמים העובדים באריזת הסחורות של הקונים לא לנגוע באלכוהול, אם הם אינם רוצים בזה. ועכשיו אפשר להמר בביטחון על כך שהם יתייצבו בתור ארוך ויודיעו שהם לא רוצים בזה. כבר היה לנו רוקח שסירב למכור אמצעי מניעה בגלל הדת, היה לנו רופא-שיניים מוסלמי שסירב לטפל באשה שלא כיסתה את ראשה, ועכשיו מספרים לנו שכמה רופאים מוסלמים מסרבים לטפל באנשים מסויימים בגלל דתם. ובכן, לנו באנגליה יש מונח טכני לסוג זה של התנהגות. אנו קוראים לזה – "משתינים עלינו", ואנחנו לא אוהבים כשמשתינים עלינו, כי זה מסריח. פשוט עניין של תרבות. אולימפיאדה בצל מסגד אם המוסלמים כל כך סובלים מדוכאים כפי שהסעודים רוצים שנאמין, אז מדוע יש עכשיו תוכניות לבנות כאן, בלונדון, מסגד אימתני במימון סעודי, מסגד שיהיה הגדול ביותר באירופה, לא פחות? תאכלו את הלב, תושבי דנמרק. אנחנו יודעים שאתם הייתם מתים שזה ייבנה אצלכם, אבל לא יעזור לכם – אנחנו מקבלים את המסגד. והוא ייבנה ממש בקירבת מיתקני האולימפיאדה שתתקיים בלונדון 2012, אם הם יקבלו את היתר הבנייה. אפילו חלק מן המוסלמים המקומיים מוחים על כך נמרצות, בטענה שהם יידחקו לשוליים, כי המסגד הזה ייבנה על-ידי קיצונים למען קיצונים, מה שאומר שהם כנראה יקבלו "אור ירוק" לתוכנית, ואז על האולימפיאדה ישקיף מסגד בגודל של אצטדיון כדורגל. אינני יודע אם ריצת המרתון תופסק לצורך תפילות, או שספורטאיות יידרשו ללבוש אוהל על עצמן במהלך התחרויות, אם כי אני משוכנע שאם ישאלו לדעתו של "האימאם המשוגע" של הרב-תרבותיות, ראש עיריית לונדון קן ליווינגסטון, זה בוודאי יהיה על סדר היום. העובדה שהסעודים יכולים בכלל להופיע עם חרא ציני מהסוג הזה מראה עד כמה רחוק הרשינו להם לדחוף אותנו, כאן באירופה. האיסלם הקיצוני הראה לנו בדיוק מי אנחנו – רכיכות. הוא רואה שתקינוֹת פוליטית היא כמו סם שאיננו יכולים להפסיק להזריק לעצמנו, למרות שאנו יודעים שזה יהרוג אותנו. והם מנצלים עובדה זאת במלואה, מנצלים את תכונת ההגינות שלנו נגדנו, וגורמים לנו לבוז לעצמנו על אחת מתכונותינו הטובות ביותר. וכל ויתור שנעשה ייראה כחולשה שיש לנצלה עוד ועוד, משום שאין דו-שיח עם האיסלם הקיצוני. הוא לא רוצה שיסכימו עימו – הוא רוצה שיצייתו לו. הוא חושב שיש לו זכות, שנמסרה לו מאלוהים, לקבוע את הכללים, לא רק למוסלמים, כי אם לכולם. וכמה מאיתנו, אם להתבטא בכנות, חושבים שזה קצת יותר מדי. ואם אתם חושבים שזה לא הגיוני, אז כל מה שאני יכול לומר הוא שהחופש שלי חשוב יותר מהדת שלכם. הרבה, הרבה יותר חשוב. בורים שונאי נשים ובנוסף לזה, יש לי נטייה טבעית לתעב בורים שונאי נשים וחדורי דעות קדומות שנטפלים אלי ודוחפים אותי, ואני קובע זאת בכל הכבוד הראוי. ולפני שמישהו יאשים אותי שוב שאני מעליב את האיסלם – תתבגרו, בבקשה. אני לא צריך להעליב את האיסלם, כשיש כל כך הרבה מוסלמים שרוצים לעשות עבורי את השירות הזה, כל אימת שהם חוגרים על עצמם חגורת נפץ או סוקלים למוות מישהו באשמה שהיו לה חיים פרטיים. אלה האנשים המעליבים את האיסלם, לא אני. כמובן שאני מודע לכך שהאיסלמו-פשיסטים רואים כל ביקורת כעלבון, אבל כדי להיות הגון כלפיהם, יש להודות שקשה לחשוב על מחמאה, נכון? מה אפשר להגיד להם? "יופי של ג'יהאד. זו הדרך – גזענות ושנאה!"? מגוון האפשרויות לא כל כך רחב. אבל אלה האנשים שבאמת מעליבים את האיסלם. ואלה האויבים האמיתיים של המוסלמים. והאויבים הגדולים מכולם הם בני המשפחה המלכותית של סעודיה. משום שבגלל פעילויותיהם, המימון והעידוד של רצח בדם קר בשם האמונה הדתית, אנשים בעולם התרבותי כולו שונאים את האיסלם ומפחדים ממנו, לא בגלל אנשים כמוני. והאוכלוסייה המוסלמית חייבת להעלות עובדה זו לסדר יומה ולהכיר בה. "אנחנו שמנים ושאננים אשר לנו, במערב, ידידינו הטובים הסעודים מנהלים מלחמה נגדנו, ואנחנו כה שמנים ושאננים, עד שאנחנו לא יודעים את זה בכלל, כך שאולי מגיע לנו כל מה שאנחנו מקבלים.   יש אנשים שטוענים שאני מבטא "סוּרְדִי" במקום "סָעוּדִי". בסדר, הנה עכשיו אגיד את זה נכון, "סָעוּדִי". הייתי עוד יותר שמח אילו היו קוראים למדינה "ערב", והקנאים המטורפים מימי-הביניים שמנהלים אותה היו חוזרים למדבר וחיים באוהלים עם הגמלים והצאן שלהם, זה מקומם הראוי. למעשה, אני מתפלל ליום בו סוף-סוף ניגמל מכל זה, ונצא לגמרי מן המזרח התיכון, ואז ערב ה"סורדית" או ה"סעודית" תוכל לחזור בשקט לתקופת האבן, אלא אם כן הם יצליחו לנצל את האוצר הטבעי השני שלהם ויתחילו לייצא שעוני חול. וזה דבר שאפילו אפשר להתפלל למענו: שלום. דבריו של האנגלי האמיץ על האיסלם הביאו לגל של תגובות קוראים שחשפו עוד ועוד סרטונים ואתרים שהם מכרה זהב להסברה ישראלית, אם היתה כזו. הקורא בועז ארד, מאתר "אנכי", כותב לי : "האנגלי האמיץ הזה נראה כאמן "סטנד-אפ" אך הוא הרבה יותר מזה – בקצה לשונו המושחזת יש לו יותר הגיון מלכל הפרלמנטים האירופאים גם יחד בבואם לנסח את מדיניותם אל מול הברבריות של האיסלם הטוטליטרי".   וועוד סרטון של פט קונדל על  בניית מסגד בגראנד זירו   tp://www.jihadwatch.org/2010/06/pat-condell-on-ground-zero-mosque-is-it-possible-to-be-astonished-but-not-surprised.html

(לצפיה נוחה,משלוח והדפסה לחץ על הטקסט: הישראלים שחתמו על עלילת הדם של ה-LANCET)

 עידכון אחרון: 29 ביולי 2014   13.30;  30 ביולי  12.30

כתב העת המדעי LANCET , הנחשב לכתב העת המוביל בעולם בנושאי מחקר רפואי, פרסם בימים אלה מאמר מתועב, המצטרף לשורה הארוכה של עלילות הדם שפורסמו מאז ומעולם על יהודים ועל מדינת ישראל.

על המאמר חתומים 24 רופאים מאיטליה, בריטניה ומדינות אחרות. המאמר הכאילו מדעי נכתב בניגוד לכל כללי הכתיבה המדעית שכתב העת הבריטי משתבח בהם. הוא כולל כאילו עובדות מחרידות על  תוצאות הפעילות הישראלית בעזה בלי להביא מראי מקום והוכחות.

למאמר צורף גילוי דעת בו נאמר בין היתר בין היתר:
"ישראל מבצעת מעשי טבח איומים ופשעים נגד האנושות. העולם חייב לנקוט סנקציות מיידיות נגד ישראל, כולל הפסקת כל סחר והסכמי שיתוף פעולה עם אירופה.

"אנו קוראים לעולם לא לשתוק יותר. עזה לכודה במצור והתושבים נהרגים על ידי אחד ממכונות המלחמה הצבאיות המודרניות, הגדולות והמתוחכמות בעולם".
מה שמעניין בפרסום הזה הוא שכתב עת המוקדש כאילו אך ורק למחקר מדעי נרתם למכונת התעמולה החמאסית. ובפרסום המתכסה באיצטלה מדעית פשוט מעליל על ישראל עלילת דם. על כך הגיבו רופאים ישראלים במחאה. 

לעומת המחאה שנשמעה בקול ענות חלושה הצטרפו לעלילה שורה ארוכה של אנשי אקדמיה ישראלים. לחלקם אין שום קשר לרפואה ומחקר מדעי.
עברנו על שתי רשימות של ישראלים החתומים ומצאנו בין החותמים את האישים הבאים:

[הערה: ראה תגובתו של הקורא יואב למטה. מדובר בשתי רשימות שונות].

• אודי אדיב חלוץ הבגידה הישראלית. בשנות השבעים יצר אדיב קשר עם סוכן סורי, פלסטיני חבר אש"ף. אדיב נסע לדמשק, שם שיתף את הסורים בידיעותיו הצבאיות ועבר אימוני חבלה. לאחר מכן הוא שב לישראל. על פי התוכנית, היו אמורים חברי החוליה לבצע פעולות חבלה כאשר ישדרו הסורים ברדיו מסרים מוצפנים. הוא נידון למאסר ממושך ולאחר שחרורו למד והצטרף לסגל האוניברסיטה הפתוחה.
על פעילותו ראה http://www.shabak.gov.il/heritage/affairs/Pages/israel-arab-spying-1972.aspx

אפרים דוידי הוא חבר הוועד המרכזי של המפלגה הקומוניסטית הישראלית. הוצב ברשימתה של חד"ש לכנסת השש עשרה, לכנסת השבע עשרה ולכנסת השמונה עשרה. הוא נמנה עם מייסדי האתר הגדה השמאלית, אחד האתרים המרכזיים בשמאל הרדיקלי בישראל. דוידי תומך בחרם של הפלסטינים על תוצרת ההתנחלויות תוך התעלמות מהסכמי פריז.

אפרים דוידי

• חוה יבלונקה. היא חתמה על העצומה הבריטית הקוראת לחרם אקדמי נגד ישראל כתגובה על מדיניות ישראל בשטחים. נמנית עם יוזמי עצומה של אנשי אקדמיה ישראלים הקוראת לממשלה לאפשר לסטודנטים פלסטינים גישה חופשית ללימודים גבוהים.‏ חתמה על עצומה הקוראת לביטולה של תוכנית לשילובם של קציני צה"ל בבתי ספר תיכוניים.‏ חתמה על עצומת אקדמאים למען חד"ש בבחירות לכנסת ה-18.

חוה יבלונקה

• תמר פלג שריק היא עורכת דין ופעילה ישראלית למען זכויות פלסטינים. ייצגה אלפי עצירים פלסטינים וסייעה לשחרור רבים מהם ממעצר. בשנת 1990 קיבלה בניו יורק אות הצטיינות מטעם ארגון Human Rights Watch, שהוענק לעשרה פעילי זכויות אדם מכל העולם.
• ענת בילצקי. היא פרופסור בחוג לפילוסופיה של אוניברסיטת תל אביב ופעילתשמאל רדיקלי, כיהנה כיושב ראש ארגון "בצלם" בין השנים 2006-2001.

תמר פלג שריק

• פרופסור עדי אופיר. פילוסוף פוסט ציוני ופוסט יהודי. ראה מאמרי עליו. http://www.zeevgalili.com/2010/11/11778

1. * מתניה בן ארצי. אחיה של שרה נתניהו. פרופסור למתמטיקה באוניברסיטה העברית ופעיל פוליטי בשמאל. 
2. מיד לאחר מלחמת ששת הימים הוא גיבש את עמדתו ההפוכה מזאת של התנועה למען ארץ ישראל השלמה ויותר מאוחר נהג להגיע לפגישות של תנועת תכלת-אדום. בשנות ה-70 שירת במילואים באזור שכם ולבסוף ב-1980 הוא נשפט על סירוב לשרת בשטחים והוצב בקריה‏. בן ארצי נמנה עם התומכים בתנועת ארמגדון, המבקשת לעורר דיון ציבורי בנשק להשמדה המונית שבידי ישראל. מתניה בן ארצי נשוי ואב לשלושה. אחד מבניו הוא סרבן הגיוס יונתן בן ארצי‏[

פרופסור מתניה בן ארצי

• גדי אלגזי. הוא פרופסור מן המניין בחוג להיסטוריה באוניברסיטת תל אביב, ופעיל חברתי ופוליטי ישראלי, חבר מזכירות חד"ש.  היה מיוזמי הקמת קבוצת התיכוניסטים, שחבריה הכריזו ב-1979 על סירובם לשרת בשטחים ("קבוצת ה-27"). הוא התגייס לצה"ל ולאחר שבעה סירובים חוזרים ונשנים לשרת בשטחים ותקופות מאסר קצרות, הועמד בדצמבר 1980 למשפט פומבי ונידון לשנת מאסר. לאחר מאבק ציבורי למען שחרורו, נאלץ הרמטכ"ל לקצר את מאסרו וחודש לאחר מכן הוא שוחרר משירות סדיר. הוא פעיל כיום בארגון תראבוט.

גדי אלגזי

• יהודה שנהב. פרופסור מן המניין בחוג לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה באוניברסיטת תל אביב, ממייסדי הקשת הדמוקרטית המזרחית.  על הקשת ראה
• http://www.zeevgalili.com/2005/10/251

יהודה שנהב

• חנה ספרן. נמנית עם המייסדות והפעילות המרכזיות בקואליציית נשים לשלום ונשים בשחור. בעבר חלקה את חייה עם בן זוג והיא חיה כיום עם בת-זוג. היא מגדירה את עצמה כלסבית כל עוד קיים דיכוי של החירות של נשים לבחור את סגנון החיים שלהן ולבטא את המיניות שלהן באופן חופשי. [ויקיפדיה]

חנה ספרן

המשותף לרוב החותמים הוא שהם מקבלים את שכרם ממשלם המיסים הישראלי.

האמת מאחורי מכתב הגינוי לישראל בכתב העת הרפואי The Lancet

פורסם בפייסבוק בשם ד"ר דביר דורי

להלן רוח הפרסום בכלי התקשורת: כתב העת הרפואי היוקרתי The Lancet פרסם בתאריך ה-23.7.2014 מאמר שעליו חתומים 24 רופאים ומדענים,המגנה בחריפות את פעילות צה"ל בעזה וקורא לעולם "לא לשתוק אל מול פשעי המלחמה של ישראל והטבח ההמוני שהיא מבצעת נגד אזרחים וילדים". בסיום המכתב הגלוי שפורסם במהדורה המקוונת של כתב העת, טוענים הרופאים כי "התנהגותה של ישראל מעליבה את המין האנושי, את האינטליגנציה ואת כבוד האדם. ישראל מבצעת מעשי טבח איומים ופשעים נגד האנושות". עד כאן.

אכן דברים קשים, אך חשוב להעמיד דברים בפרופורציה: ראשית כל, לא מדובר במאמר רפואי המתבצע תחת כללי מחקר אקדמי קפדניים ונתון למגבלות כגון ביקורת עמיתים, אלא במכתב פתוח שפורסם תחת מדור "התכתבות" וככזה אינו מבטא דבר זולת דעתו האישית של הכותב. אין מדובר בדבר חדש – כתבי עת רפואיים נוטים לעסוק במדורי ההתכתבות בנושאים אקטואלים שונים. כתב עת יוקרתי אף יותר מה-Lancet, ה-New England Journal of Medicine, אף הגדיל לעשות ובמהלך המירוץ לבחירות האחרונות בארה"ב פרסם מאמרים פרי-עטם של ברק אובמה ומיט רומני (יריבו למירוץ) בנושא תוכנית הביטוח הרפואי שהיתה על הפרק. יצויין שבמקרה המוזכר שני המאמרים פורסמו זה לצד זה באותה מהדורה, באופן שהקל על הקורא לעמוד על השוני הרב ביניהם ולראות את הדעה מול הדעה שכנגד, ומצער שה-Lancet מצא לנכון להפקיר את הזירה לדעה שמנגחת את ישראל ללא הצגת מאמר מהצד השני.

אך מעבר לכך, מהתמקדות במאמר עצמו (ובעיקר בזו שחיברה אותו) עולות מספר תהיות:

1. מחברת המכתב היא פרופסור פאולה מנדוקה (Paola Manduca), גנטיקאית בוגרת אוניברסיטת גנואה באיטליה, שעבדה בעבר בבית החולים "שיפא" בעזה. מחיפוש מהיר במאגרי המידע עולה שלפרופ' מנדוקה שני פרסומים מדעיים בלבד כמחברת ראשונה (נדיר מאוד אצל רופא או חוקר ברמת פרופסור). אחד מהם מחודש מאי האחרון, שבצורה רצופת טעויות והטיות מוצא קשר, כביכול, בין המצאות שרידי מתכות רעילות בשיער של ילודים בעלי מומים בעזה באזורים שהופצצו ע"י צה"ל. מיותר לציין שמאמר זה פורסם בכתב עת בעל שיעור חשיפה נמוך מזה של ה-Lancet בכמה סדרי גודל. באופן פרדוקסלי, "המאמר" היחיד שמצטט את אותו מחקר של פרופ' מנדוקה (חשוב לציין שאיכות ורלוונטיות מאמרים רפואיים נמדדת בין השאר לפי מספר הפעמים בהם ציטטו אותם) הוא לא אחר מאשר… אותו מכתב נאצה שפורסם ב-Lancet (או במילים פשוטות – גם הכפישה, וגם לא שכחה לפרסם את עצמה בדלת האחורית). צר לי, אך לא יכולתי להשתחרר מההרגשה שעל ידי פרובוקציה והשתלחות חסרת רסן בממשלת ישראל ובצה"ל ותחת אצטלה של דאגה לבריאות הציבור ולזכויות אדם פרופסור מנדוקה השתחלה לכתב עת יוקרתי (שסביר להניח שלעולם לא היה מפרסם מאמר מדעי-רפואי שלה) בעיקר כדי לפרסם בצורה צינית מאמר קודם שלה.

2. בכל מאמר רפואי נדרש המחבר להצהיר על ניגוד עניינים, וזאת כדי לתת לקורא ולמבקרים הזדמנות להתרשם האם יש חשש שאינטרסים שונים (כספיים בדרך כלל) הצליחו להשפיע בצורה כלשהי על מסקנות המחקר. תמוהה בעיני העובדה שפרופ' מנדוקה הצהירה באותו מאמר קודם שפרסמה בחודש מאי שאין לה שום ניגוד עניינים כלשהו, ולא טרחה להבהיר שבתור נציגת ארגון Medical Aid for Palestinians (שנוטל לכיסו 10% מכל התרומות המגיעות אליו, כך לפי אתר הארגון) יש לה אינטרס להגברת התרומות לארגון (וכפועל יוצא העלאת שכרה החודשי), בין השאר על-ידי מאמרים פסבדו-מדעיים מעין אלה. חשוב לציין שהצהרה כוזבת זו מהווה עברה חמורה על כללי האתיקה המדעית-רפואית, וכשלעצמה מהווה עילה מספקת לפסילת מסקנות המאמר. גם במכתב הפתוח שפורסם ב-Lancet פרופ' מנדוקה מדווחת שאין לה אינטרסים מתחרים. התמונה שצירפתי, בה פרופ' מנדוקה נראית רביעית משמאל, מוכיחה אחרת.

3. גם אם נניח לשפה המכפישה, המשתלחת, והלא מדעית בעליל באותו "מכתב פתוח לתושבי עזה" שפורסם ב-Lancet השזורה בו בכל משפט (להלן מספר "פנינים": "טבח", "שימוש בגז", "פשע מלחמה", "…בצורה מכוונת להרוס חיים של חפים מפשע", "עזה נהרגת על ידי אחת ממכונות המלחמה הגדולות והמתוחכמות בעולם"), גולת הכותרת בעיני באותו מכתב פתוח היא המשפט: "התנהגות ישראל היא עלבון לאנושיות, לאינטיליגנציה, לכבודנו, ולאתיקה המקצועית שלנו". גם אם נניח לכל ההפרות הישירות והעקיפות של כללי האתיקה המקצועית אותן הזכרתי, יהיה מעניין להסתכל על רשימת האזכורים אותה מצרפת פרופ' מנדוקה למכתב הפתוח: שישה מקורות בלבד, וארבעה אם לא נתחשב במאמר הקודם שלה או של Naim Awny-עמיתה למחקרים קודמים ועובד רשות האנרגיה הפלסטינית. מקור אחד מדו"ח של אונר"א (שבבית ספר השייך לארגון זה התגלו בסבב הנוכחי אמצעי לחימה מוסתרים של חמאס), מקור אחד של סוכנות הידיעות הפלסטינית "מע'ן", ומקור אחר מכתבת אינטרנט שככל הנראה מטרתה היא לקדם שלום אזורי במזרח התיכון – וזאת בשל כותרתה: "כבוד או מוות – אסור לנו להיכנע עכשיו…"

למעשה המקור היחידי שלא נגוע באינטרסים זרים הוא מתוך דו"ח של הסוכנות לתיאום עניינים הומניטריים של האו"ם, הסוקר בצורה עובדתית ומבלי להפנות אצבע מאשימה (באופן יחסי) את התדלדלות המשאבים כתוצאה מהסגר על עזה.

אני אמנם איני יכול להתהדר בתואר פרופסור. אדרבא, אני נמצא רק בתחילת דרכי כרופא ועתידי המקצועי עוד נכון לפני. אך מאוד מעציב שאנשים שכן מתהדרים בתואר זה מנסים ליצוק תוכן פסבדו-מדעי להכפשות ולשקרים שכל מטרתם היא ליטול מאיתנו באמצעי לחץ וחרם את זכותנו להגנה עצמית, וזאת תוך כדי אינטרסים זרים ורצון לפרסום עצמי תוך כדי ניצול ציני של סבלם של אותם חפים מפשע מבין הפלסטינים שנפגעו בלחימה בסבב הנוכחי. בלשונם הפילו עצמם.

ומעציב עוד יותר שכתב עת מכובד כמו ה-Lancet נתן במה לפרסום רווי האינטרסים זה. למרות שמדובר במדור "התכתבות", בשל רגישות הנושא היה ראוי לבדוק מי ומה עומדים מאחורי המכתב.

ד"ר דביר דורי

קישורים

מאמרים על אבטו אנטישמיות

סמי מיכאל "מבין את החמאס"

http://www.zeevgalili.com/2012/06/16861

עמוס עוז מנהל משא ומתן עם חאלד משעל

http://www.zeevgalili.com/2010/06/9124

כל הכבוד לטלי פחימה

http://www.zeevgalili.com/2008/03/667

חייל שלא אנס פלסטינית הוא גזען

http://www.zeevgalili.com/2008/01/560

עמירה הס כדוברת חמאס

http://www.zeevgalili.com/2007/09/470

גרפיקאים כמעצבי התודעה

http://www.zeevgalili.com/2007/05/421

מעצב פניה המכוערות של ישראל

http://www.zeevgalili.com/2005/07/271

הפתולוגיה היהודית מאוסלו עד וינוגראד

http://www.zeevgalili.com/2007/05/417

מעלילת בייליס עד פרשת טואף

http://www.zeevgalili.com/2007/02/387

מיוסף טרומפלדור עד יוסף נחמני

http://www.zeevgalili.com/2007/01/378

עכברושי שלום עכשיו נוברים בהתנחלויות

http://www.zeevgalili.com/2006/06/332

על העיוורון של עמוס עוז וחבריו

http://www.zeevgalili.com/2006/04/11737

גן עדן עכשיו סרט ישראלי המפאר את המתאבדים

http://www.zeevgalili.com/2006/01/14851

כלבים חשובים ממתנחלים

http://www.zeevgalili.com/2005/11/11628

איך הפכה שירת האגן הגווע לזירת הפשע הציוני

http://www.zeevgalili.com/2005/10/248

הפתולוגיה של הקשת המזרחית

http://www.zeevgalili.com/2005/10/251

חני נחמיאס חומלת על כלבי גוש קטיף

http://www.zeevgalili.com/2005/10/11053

הפתולוגיה של הגרפיקה הישראלית

http://www.zeevgalili.com/2004/05/292

משיחי השלום של השמאל וחמוריהם

http://www.zeevgalili.com/2004/04/314

הקטסטרופות של ד"ר מנחם קליין

http://www.zeevgalili.com/2004/02/320

 בין זברה מעופפת לשמאל הפנאטי

http://www.zeevgalili.com/2000/08/69

 להלן רשימה  של חלק מן החותמים הישראלים על המסמך המתועב:

רשימת הישראלים שתמכו ב"מחקר" [או שמופיעים בהפניה]

rof. Rachel Giora, Tel Aviv University
Prof. Emmanuel Farjoun, Hebrew University
Professor Nadera Shalhoub-Kevorkian, Hebrew University
Dr. Kobi Snitz, Weizmann Institute of Science, Israel
Dr. Anat Matar, Tel Aviv University
Dr Efrat Ben-Zeev, Ruppin Academic Center
Prof. As’ad Ghanem, Haifa University
Prof. Anat Biletzki, Tel Aviv University
Prof. Adi Ophir, Tel Aviv University
Dr. Ovadia Ezra, Tel Aviv University
Prof. Zvi Tauber, Tel Aviv University
Prof. Vered Kraus, Haifa University
Dr. Yuval Yonay, Haifa University
Prof. Oded Goldreich, Weizman Institute
Prof. Dana Ron, Tel Aviv University
Prof. Gadi Algazi, Tel Aviv University
Professor Mira Ariel, Tel Aviv University
Professor Idan Landau, Ben Gurion University
Professor As’ad Ghanem, Haifa University
Dr. Ayelet Ben-Yishai, Haifa University
Prof. Micah Leshem, Haifa University
Dr. Ilan Saban, University of Haifa
Prof. Avishai Ehrlich, Academic College Tel Aviv Jaffa
Dr. Ivy Sichel, Hebrew University, Jerusalem
Prof. Yehuda Shenhav, TAU
Dr. Hannah Safran, The Academic College for Society and the Arts
Dr. Yael Ben-zvi, Ben-Gurion University
Prof. Dudy Tzfati, Hebrew University
Dr. Tikva Honig-Parnass, Jerusalem
Professor David Blanc, University
Dr. Haim Yacobi Bezalel, Ben Gurion University
Elizabeth Ritter, Ben-Gurion University
Paul Wexler, Professor Emeritus, Tel-Aviv University
Prof. Tal Siloni, Tel Aviv University
Prof. Amatzia Weisel, Tel Aviv University (retired)
Prof. Tamar Katriel, Haifa University
Dr. Haim Deuelle Luski, Tel Aviv University & Bezalel Academy of Art
Prof. Matania Ben-Artzi, Hebrew University
Dr. Roy Wagner, The Hebrew University of Jerusalem
Professor Uri Hadar, Tel Aviv University
Professor Shlomo Sand, Tel Aviv University
Professor Yuri Pines, The Hebrew University of Jerusalem
Amira Katz, Hebrew University Jerusalem
Prof. Julia Horvath, Tel-Aviv University
Dr. Arie M. Dubnov, University of Haifa
Dr. Raz Chen-Morris, Bar Ilan University
Dr. Amalia Sa’ar, University of Haifa
Dr. Zvi Schuldiner, Sapir College
Dr. Orly Lubin, Tel Aviv University
Yoav Beirach, Tel Aviv University
Prof. Colman Altman, Technion
Prof. Hubert Law-Yone, Technion
Dr. Udi Adiv, Open University
Dr. Efraim Davidi, Tel-Aviv University
Dr. Shakhar Rahav, University of Haifa
Dr. Aura Mor-Sommerfeld, Haifa University
Dr. Michael Dahan, Sapir College
Prof. Abraham Mansbach, Ben Gurion University
Dr. Carola Hilfrich, The Hebrew University
Prof. Freddie Rokem, Tel Aviv University
Dr. Dafna Hirsch, The Open University of Israel
Dr. Smadar Sharon, College of Management Academic Studies
Prof. Shai Lavi, Tel Aviv University
Prof. Issi Rosen-Zvi, Tel Aviv University
Prof. Nomi Erteschik-Shir, Ben-Gurion University
Tamar Pelleg Sryck, Tel Aviv, Human rights lawyer
Prof. Tova Rosen, Tel Aviv University
Prof. Eva Jablonka, Tel Aviv University
Dr. Halleli Pinson, Ben-Gurion University
Prof. Ramzi Suleiman, University of Haifa
Dr. Grit Schorch, Tel Aviv University
Prof. Rafi Greenberg, Tel Aviv University

עם סגירת הרשימה קיבלתי את הרשימה המקורית של אנשי אקדמיה ישראלים שחתמו על העצומה.[הרשימה הראשונה היא של אנשים שעצומת הלאנסט הפנתה אליה]. חלק מהאישים מופיעים בשתי הרשימות. גם כאן מדובר כמובן במקבלי משכורות מן הקופה הציבורית ובדמויות ידועות מן המימסד הרדיקאלי של האקדמיה הישראלית.

Prof. Rachel Giora, Tel Aviv University

Prof. Emmanuel Farjoun, Hebrew University

Professor Nadera Shalhoub-Kevorkian, Hebrew University

Dr. Kobi Snitz, Weizmann Institute of Science, Israel

Dr. Anat Matar, Tel Aviv University

Dr Efrat Ben-Zeev, Ruppin Academic Center

Prof. As’ad Ghanem, Haifa University

Prof. Anat Biletzki, Tel Aviv University

Prof. Adi Ophir, Tel Aviv University

Dr. Ovadia Ezra, Tel Aviv University

Prof. Zvi Tauber, Tel Aviv University

Prof. Vered Kraus, Haifa University

Dr. Yuval Yonay, Haifa University

Prof. Oded Goldreich, Weizman Institute

Prof. Dana Ron, Tel Aviv University

Prof. Gadi Algazi, Tel Aviv University

Professor Mira Ariel, Tel Aviv University

Professor Idan Landau, Ben Gurion University

Professor As’ad Ghanem, Haifa University

Dr. Ayelet Ben-Yishai, Haifa University

Prof. Micah Leshem, Haifa University

Dr. Ilan Saban, University of Haifa

Prof. Avishai Ehrlich, Academic College Tel Aviv Jaffa

Dr. Ivy Sichel, Hebrew University, Jerusalem

Prof. Yehuda Shenhav, TAU

Dr. Hannah Safran, The Academic College for Society and the Arts

Dr. Yael Ben-zvi, Ben-Gurion University

Prof. Dudy Tzfati, Hebrew University

Dr. Tikva Honig-Parnass, Jerusalem

Professor David Blanc, University

Dr. Haim Yacobi Bezalel, Ben Gurion University

Elizabeth Ritter, Ben-Gurion University

Paul Wexler, Professor Emeritus, Tel-Aviv University

Prof. Tal Siloni, Tel Aviv University

Prof. Amatzia Weisel, Tel Aviv University (retired)

Prof. Tamar Katriel, Haifa University

Dr. Haim Deuelle Luski, Tel Aviv University & Bezalel Academy of Art

Prof. Matania Ben-Artzi, Hebrew University

Dr. Roy Wagner, The Hebrew University of Jerusalem

Professor Uri Hadar, Tel Aviv University

Professor Shlomo Sand, Tel Aviv University

Professor Yuri Pines, The Hebrew University of Jerusalem

Amira Katz, Hebrew University Jerusalem

Prof. Julia Horvath, Tel-Aviv University

Dr. Arie M. Dubnov, University of Haifa

Dr. Raz Chen-Morris, Bar Ilan University

Dr. Amalia Sa’ar, University of Haifa

Dr. Zvi Schuldiner, Sapir College

Dr. Orly Lubin, Tel Aviv University

Yoav Beirach, Tel Aviv University

Prof. Colman Altman, Technion

Prof. Hubert Law-Yone, Technion

Dr. Udi Adiv, Open University

Dr. Efraim Davidi, Tel-Aviv University

Dr. Shakhar Rahav, University of Haifa

Dr. Aura Mor-Sommerfeld, Haifa University

Dr. Michael Dahan, Sapir College

Prof. Abraham Mansbach, Ben Gurion University

Dr. Carola Hilfrich, The Hebrew University

Prof. Freddie Rokem, Tel Aviv University

Dr. Dafna Hirsch, The Open University of Israel

Dr. Smadar Sharon, College of Management Academic Studies

Prof. Shai Lavi, Tel Aviv University

Prof. Issi Rosen-Zvi, Tel Aviv University

Prof. Nomi Erteschik-Shir, Ben-Gurion University

Tamar Pelleg Sryck, Tel Aviv, Human rights lawyer

Prof. Tova Rosen, Tel Aviv University

Prof. Eva Jablonka, Tel Aviv University

Dr. Halleli Pinson, Ben-Gurion University

Prof. Ramzi Suleiman, University of Haifa

Dr. Grit Schorch, Tel Aviv University

Prof. Rafi Greenberg, Tel Aviv University

ראה

עלילות דם בימים ההם ובזמן הזה

(לצפיה נוחה,משלוח והדפסה לחץ על הטקסט: שלושת נביאי השקר: עמוס עוז, א.ב. יהושע, דוד גרוסמן)

עמוס עוז ויקישיתוף

ישראל מלקקת את פצעיה ונמצאת  במלחמה קיומית  *  אך שלושת רבני הבד"ץ החילוני-שמאלני, עמוס עוז, א.ב. יהושע ודוד גרוסמן, כמו נביאי השקר של העבר טחים תפל, חוזים שווא, וקוסמים כזב * ומדוע עמוס עוז מזייף כל כך  * הדברים נכתבו במהלך מלחמת לבנון השניה, שום דבר לא השתנה מאז – עידכון אוגוסט 2014.

בחודש אפריל 2006 התקיימה פגישת מחזור של בוגרי בית הספר תחכמוני בירושלים, מראשית שנות החמישים. את הפגישה יזמו  נכדיו של מייסד ומנהל בית הספר, מרדכי צבי אילן, לרגל מלאות שבעים לאביהם, משה אילן.

משתתפי הכינוס יצאו לסיור  בבית הספר בו עברו עליהם שנות ילדותם בשכונת "מקור ברוך". את הסיור הדריכה מורת דרך צעירה, שהיתה בגיל נכדי המשתתפים בסיור, היא התכוונה לערוך "סיור בעקבות יצירתו של עמוס עוז". שכן, עמוס עוז למד כמה שנים בבית ספר תחכמוני ומקדיש לבית הספר כמה דפים בספרו "סיפור על אהבה וחושך".

על מה שקרה בעקבות זאת סיפר לי קרוב משפחה, ממשתתפי המפגש: "כמעט כל המשתתפים פה אחד, ביקשו מן המדריכה שלא לצטט מן הספר ולא ללכת בעקבותיו. נשמעו שם ביטויים כמו 'הכל זיוף', 'שום דבר ממה שהוא מתאר איננו קרוב למציאות'. 'עמוס עוז ירק לבאר שממנה שתה'.".
רבים הישוו את תאוריו של עוז לתאורי ירושלים של שנות השלושים בספרו של יצחק שלו, "פרשת גבריאל תירוש", שנתן לדעתם ביטוי אמיתי לרחשי הלב של התקופה. או לסיפורי עגנון על ירושלים.

"קלריקל או בולשביק"

ספרו של עמוס עוז, אמר לי בן שיחי,  קומם אותי לא רק בשל תאורי בית-הספר. "אפילו התאור של אבא שלו מזויף".

השיחה הזו חיזקה את דעתי שכל יצירתו של עמוס עוז היא סוג של זיוף. הזיוף בולט  ב"סיפור על אהבה וחושך" המתיימר להיות כאילו אוטוביוגרפי. לאורך כל הספר משעתק עוז מושגים ותובנות  שהתפתחו בו במהלך השנים ומייחס אותם לתקופה המתוארת.

עמוס עוז מספר למשל על התלבטות הוריו לפני ששלחו אותו לבית הספר. הבחירה היתה בין בית ספר של זרם העובדים לבין בית הספר תחכמוני. האם נטתה לראשון והאב לשני.  את התנגדות האב לבית הספר של זרם העובדים מתאר עוז במילים אלו "הם בן רגע ישטפו את מוחו ויטעינו שם את ראשו בכל מיני קש וגבבה של מארקס וחיש קל יהפכו אותו לבולשביק". האב גם לא התלהב מתחכמוני שם קיימת סכנה שהילד יהפוך חלילה קלריקל קטן. "הבחירה המתסכלת  שבין חשכת ימי הביניים לבין המלכודת הסטליניסטית".  האב העדיף את תחכמוני כי להשקפתו עתידה הדת להעלם מן העולם.

האם נוסח כזה אמור לתאר את תפיסת עולמו והבנתו של ילד בן שבע?  האם זה עמוס עוז ההולך ללמוד בכיתה ג'? או שמדבר כאן  עמוס עוז השמאלן הקשיש, הממתין לפרס נובל ומתבשם בינתיים בפרס שגרמניה העניקה לו?

תאור זה מזכיר לי את החידה שקראנו בילדותנו (נדמה לי בספר "אחודה נא" של אברהם אבן שושן מאותה תקופה): כיצד נדע שמטבע  עליו חרוט "הוטבע 100 שנים לפני החורבן" הוא מזוייף.

"למודי סטירות לחי"

את החיים בבית הספר מתאר  עוז כסיוט מתמשך. התלמידים הם "נערי עוני… למודי סטירות הלחי  של בעלי מלאכה ושל פועלים וסוחרים זעירים בנים למשפחות שגידלו שמונה ועשרה ילדים. אחדים מהם רעבים תמיד  לפרוסת הלחם שלי. אחדים מהם מגולחי ראש  וכולנו לובשי ברטים שחורים מלוכסנים".

עמוס עוז מתאר בסלידה את צורת הלימוד  ואת המורים שדרך לימודם "היו פשוט פותחים בהכתבה  ארוכה ושוממת". ובבית היה צריך רחמנא לצלן ללמוד על פה  שירים שלמים ופתגמי חז"ל. עד היום הוא  מעיד על עצמו ניתן להעירו באמצע הלילה והוא יצטט את תשובת הנביא לרבשקה.  חבל ששום דבר מכל הציטוטים הללו לא ניכר בכתיבתו של עוז. אולי מפני שאת עיקר חינוכו לא קיבל בתחכמוני אלא בקבוצת חולדה.

לפי תאורו של עוז היו צריכים לצאת מבית הספר הזה בוגרים קלריקלים של חשכת ימי הביניים. בפועל  מכל מחזור  צמחו כמה ממיטב אנשי הרוח והמדע של ישראל (אחד הבולטים בהם: פרופסור יוסף דן).

מתחנף לגרמנים

נדרשתי לספר על תאורי בית הספר "תחכמוני" אצל עוז, בעקבות הופעת ספרו "על מדרגות הר געש", שראה אור זמן קצר לפני מלחמת לבנון השניה. על פי שמו ניתן היה לצפות כי הספר מבשר אולי התפכחות של הסופר  נוכח הר הגעש שאנחנו יושבים לפתחו. אך שלוש המסות שבספר אינן אלא  חיבוטי נפש מזויפים  כלפי גרמניה, תוך  רמיזה לגבי אי צדקתנו שלנו כלפי הפלשתינאים והאפשרות שגם אנחנו יכולים להיות כמו הגרמנים.

מה שעמוס עוז
לא ראה בירושלים

זמן קצר לאחר שפרסמתי את הדברים שלמעלה על עמוס עוז ועל ספרו "על אהבה וחושך" קיבלתי מכתב מהקורא חיים אביעד ז"ל, שחיזק את העדות שהבאתי. וכך כתב:

"בהיותי נער, גרנו באותו רחוב ( רחוב עמוס). הכרתי אז, ואני זוכר היום, את כל הנפשות המופיעות בספרו של עוז.

"בספרו כותב עמוס עוז: כל סיפור שכתבתי הוא אוטוביוגרפי. שום סיפור אינו וידוי.  ומה באשר לאמת?

"כך למשל בפרק ב, בעמוד 19, כותב עמוס עוז: 'רוב השכנים שלנו היו פקידים קטנים, סוחרים קמעונאים, קופאים בבנק או בקולנוע, מורים ומורים פרטיים, רופאי שיניים. הם לא היו אנשים דתיים, לבית-הכנסת הלכו רק ביום כיפור ולפעמים הלכו גם להקפות של שמחת תורה, אבל נרות בליל שבת בכל זאת הדליקו, כדי לשמור על איזה ריח יהדותי ואולי גם ליתר בטחון, שיהיה, על כל צרה שלא תבוא'.

"כל מי שקורא קטע זה ומצוי במקצת בשכונות הצפוניות של ירושלים באותם ימים משתומם. האם זה כל מה שראה הסופר המהולל?

"עמוס עוז כתב מה שראו עיניו, אך ניתן ללמוד על  האיש ויצירתו ממה שלא ראה. ומה לא ראה?

"ממש מול ביתו של עוז גר הרב הצדיק והקדוש הרב דוד כהן, 'הנזיר' הנערץ, תלמידו ויד ימינו של הרב אברהם יצחק הכהן קוק. בית ליד בית 'הנזיר', גר פרופ' חיים ארנסט ורטהיימר, דיקן הפקולטה לרפואה של האוניברסיטה העברית, שהקדים שלום לכל אדם.

תקצר היריעה מלמנות את כל האישים המופלאים שגרו באזור:  הרב הגאון ר' צבי פסח פרנק, רבה הראשי של ירושלים; הרב הגאון האדיר, הרב שלמה יוסף זווין, עורך האנציקלופדיה התלמודית; הרב צבי יהודה קוק, ראש ישיבת מרכז הרב; הרב משה ליב שחור, תלמיד חכם עצום ואדם צנוע בתכלית הצניעות, שהתפרנס מעבודתו בבית המסחר לתרופות שמשפחתו היתה מבעליה; משפחתו של הרופא פרופ' לנדוי, אביו של מי שהיה לימים שופט בית המשפט העליון משה לנדוי; הוריו של מנחם אלון, לעתיד שופט בית המשפט העליון ואביהם של הרבנים מוטי ובני אלון. ועוד גדולי עולם רבים, נקיי הדעת  שזכרם נצור בלבי.

"אם לסכם: חרותו של המספר, עמוס עוז, מרחיקה מאד להגיע לאן שהוא רוצה להגיע, ומתאיינת לחלוטין אל מול מה שהוא סולד מלהגיע אליו".

קריאה לכניעה

מקובל לחשוב שמשוררים וסופרים נחנו ביכולת נבואית, לראות דברים הנסתרים מעיניהם של הבריות. אם  הנחה זו נכונה היא אינה חלה על עמוס עוז וגם לא על שני חבריו הנמנים עם השילוש הקדוש של הבד"ץ השמאלני -   א.ב. יהושע ודוד גרוסמן.

בעיצומה של המלחמה פרסמו השלושה בעמוד הראשון של "הארץ" מודעה, בה הודו אמנם בצדקת המלחמה, אך קראו להסכים ל"הפסקת אש", שבאותן נסיבות פרושה היה כניעה  טוטאלית לחיזבאללה. (כך גם עשו במהלך מלחמת "עופרת יצוקה").

זקנותם של השלושה אינה מביישת את צעירותם. כל יצירתם, מראשיתה ועד היום, היא ערעור מתמשך על צדקת המפעל הציוני, טיפוח האשליה ש"צריך לדבר" ולוותר על שטחים ונגיע לשלום. את הביטוי החריף ביותר לעמדה זו נתן דוד גרוסמן בנאום שנשא בהפגנה בכיכר רבין. אנו זהירים בביקורת על אבות שכולים,  אך צריך גם להיות פה לאבות השכולים של העתיד. "ארבע אמהות" שהמיטו עלינו  את הבריחה המבוהלת מלבנון,  גרמו בעקיפין לעוד הרבה אמהות שכולות.

א.ב. יהושע  כבר הקדים את חבריו ב"מול היערות"  וביצירות אחרות שפרסם עוד לפני מלחמת ששת הימים ובהן חשף את מחשבותיו על העוול שגרמה הציונות לערבים. דוד גרוסמן ב"הזמן הצהוב" נתן לגיטמיציה לכל האינתיפאדות שהיו ויהיו.

מי חזה את השואה

יש משורר אחד בלבד בדורנו  שכאשר ישבנו על סף הר געש  הוא צפה אותו והזהיר מפניו, זהו אורי צבי גרינברג.
בשירו "באי במחתרת"  מתאר אורי צבי חזיון אימים  של שני יהודים אחרונים ששרדו בעולם והם חיים מתחת לאדמה, מתחת לקברים כחפרפרות.

"והנה בא הפליט  ופניו מפכים ובם עין אחת איומה
ובם פה מפולש כמו בתק מחרב
וזה מספר: טבח דליקה רק אני אניות גלמודה
ואתה יהודי עוד אחד יהודי בתבל?
ואני לא ידעתי כי יש עוד אחד יהודי
אני פה והם שם: הרוגי ושרופי ונתחי
בנעלי כה עברתי הדם, בגופי בגפי את האש".

השיר פורסם בפתח "רחובות הנהר",  שהוא ספר הקינה הגדולה על השואה שראה אור בשנת 1951.  השיר נראה כחלק משירי הקינה על השואה אבל הוא נכתב בשנת 1931, שמונה שנים לפני פרוץ המלחמה. אורי צבי הראה אז את השיר לביאליק שהזדעזע למקרא השיר ואמר כי יש בו מן הטירוף. למרות זאת הוא פירסם אותו ב"מאזניים" שבעריכתו.

השלום כמצב זמני

וקרוב יותר לזמננו כתב אורי צבי שיר שניבא את המצב בו אנו מצויים היום.

בסידרת השירים "שירה לקראת פסח גאולים" (שפורסמה אחרי מלחמת ששת הימים) מתאר אורי צבי את חדוות השלום:
"יבורך השלום המרנן ששרשיו כשורשי אלונים".

בד בבד מזהיר המשורר שכל שלום הוא מצב ביניים זמני בין מלחמה למלחמה. כי "בחוקת הקיום ללאומים
אצל כל הלאומים הבריאים
כתוב כך: מדי פעם יוצאים לשדה קרב…"

ובין מלחמה למלחמה קורא המשורר להתכונן.
"אך בעת שלום-זה משכללים הלאומים הנבונים
כלי זינם חרשתם ומלאכתם הטובים
… מכינים מלומדי המלוכה בחשבון ובשיקול מדויק
לבלתי יחסר מה שאין עוד להשיג אל יד
ביום קרב…
אוי ואבוי אם יחסר קטן ברגים למכונה הגדולה
אף מסמר בכל גודל אף סיכה אף אמת בגד בד
אף פקק כלשהו לבקבוק שבו ליטר בנזין
אף בדל פח אף חוט תיל  אף שק טוב ומשיחה לקישור…"

אורי צבי היה אמנם רק טוראי (מצטיין) במלחמת העולם הראשונה, אך לפי הגדרת  המבקר דן מירון "לפנינו… שירה בעלת נימה ותוקף נבואיים".

המתנבאים על השלום

"בתוך העיר יש קשר נביאי השקר, המתנבאים על השלום…  כמו הארי השואג בקול להטיל אימה ואחרי זה  טורף טרף, כן המה מבהילי האנשים בקולם ודבריהם ובזה הם מסיתים וטורפים אותה מן העולם… אוכלים הנפשות ולוקחים מהם החוזק והיקר ומרבים האלמנות…"
(מצודת דוד, יחזקאל  פרק כב פסוק כה )

ראה גם:

איך גילה ס. יזהר שחיילי צה"ל מתנהגים כנאצים

עמוס עוז והכלב היהודי של היינה
הנבואה השחורה של השואה

תגובות במייל ובפייסבוק

המלחמה הנוכחית החזירה אותי כחצי יובל שנים לאחור לימי האינתפיאדה הראשונה. באותם הימים הייתי בשלהי שירות החובה שלי ושירֵתי אז בגזרת חטמ"ר יהודהשחלשה באותה תקופה על כל השטח מירושלים ועד באר שבע. עוד לא היה אז ערוץ 2 וגם לא תחנות רדיו אזוריות. גם "מקור ראשון" שלדאבוני אינך כותב בו יותר עודלא נולד.  התקשורת הישראלית על שלל ערוציה דאז הייתה, כמעט כמו היום, הקול היחידי של התשקורת.  ובאותם הימים עמד עו"ד אליקים העצני בראש תנועה שחרתהעל סטיקריה את הביטוי "העם נגד תקשורת עוינת" ואם אני עוד זוכר נכונה סמל של נחש הופיע אף הוא על גבי הסטיקר.

האמנים כהיום גם אז צעקו חמס (על הישראלים מימין) וביטאו זאת מעל כל מיקרופון נישא ומול כל מצלמה פועלת. הבולטת שבהן הייתה חוה אלברשטיין. ושירתה השפיעה על חבר כנסת לשעבר מהליכוד, עורך דין עקיבא נוף..  לחבר שיר כנגד שתוכנו מתאים גםלימינו אנו, חרף עשרים ומשהו השנים שחלפו מאז.

השיר מוכר כ"לי יש רק אחת", אבל שמו השני הוא "הורה התאבדות". השיר הושמע בערוצים הממלכתיים רק פעם אחת. כנגדם ערוץ 7 הזכור לטוב (ואישית, חסר לי מאד היום) השמיע אותו פעמים רבות עד שהושתק קולה של התחנה ע"י אבירי חופש הביטוי והדיבור.

ב"שירונט" מופיע השיר בגרסה עדכנית המעקרת חלק מהתוכן והעוקץ של השיר המקורי ולא הצלחתי לקבל מענה מי האחראי לכך.

לעומתם, הועלה לאחרונה בyoutube השיר המקורי.  אציין שפרסמתי את השיר גם בגרסתו המקורית וגם בגרסתו החדשה בקבוצות שונות בפייסבוק בהן אני חבר והוא זכה לתגובות אוהדות.

להלן מילות השיר המקורי עם קישור להאזנה לשיר.

חיים וינברגר

לי יש רק אחת / עקיבא נוף

(הגרסה המקורית)

 

 

ופיתה הנחש את חווה,

וחווה לאדם כך תעוץ,

ומאז להט חרב בגן,

ואנחנו גורשנו לחוץ.

 

להם יש עשרים ושתי מדינות

ולי יש אחת — הם רוצים גם את זאת.

והכל כה צודק, והכל כה פשוט

שבאים הם עכשיו ודורשים עצמאות

לא ממלך ירדן, לא בארץ סעוד

אלא רק בלטרון, שבדרך ללוד.

 

ופיתה הנחש את חווה….

 

על חורבות תל אביב הם רוצים מדינה:

חילונית, דמוקרטית, חופשית, מתונה.

חילונית כמו חמאס וחופשית כמו ריאד,

דמוקרטית כמו עץ התלייה בבגדד,

שוויונית כמו ביירות, אש באש לאזן,

גם שפויה כמו בלוב, ומתונה כגרזן.

 

כך גרזן וחמס הם סמלי הקדמה

על כל זמר עברי ומעל כל בימה,

ואותי, ההופך הר טרשים לישוב –

לי קוראים הם "כובש", לי קוראים הם לשוב,

להחזיר למדבר, לשורפים, לקידר –

שתותח אל ביתי שם יציבו מחר.

 

ופיתה הנחש את חווה…

 

זה נכון שהייתי גם כבש, גם גדי,

גם יונה כמו ענן ארובות הִישַמְדִי,

השתניתי, אומרים הם, כי אין מלבדי

אף חיה על הארץ ואף בהמה,

שללוע הזאב היא דוחקת עצמה –

בגרונו היא עוד שרה: "לא עוד מלחמה."

 

כן, תזמורת היתה כבר בשביל אל הכבשן:

אבל שם בלי בררה; שם היינו עשן.

מה עכשיו? לצלילי רשף, קול מלטף,

מוליכים אותי שוב אל שיני הטורף:

לא רוצה על קברי שום זרי נוריות:

רק רוצה כאן לחיות, רק רוצה כאן לחיות.

 

ופיתה הנחש את חווה….

 

כה טהור יהיה העולם

שאנחנו — קדימה! — לים.

 

 

 

קישור להשמעה: https://www.youtube.com/watch?v

 

 

על העיוורון של סאמאראגו ועמוס עוז

(לצפיה נוחה,משלוח והדפסה לחץ על הטקסט: בימים אלה חובה לזכור את מתישבי גוש קטיף שהיו השכפ"ץ של עוטף עזה)

כל מה שידענו על שרון והעדפנו לשכוח

http://www.zeevgalili.com/2014/01/18862

יאיר נווה כאלוף אוי אוי אוי

http://www.zeevgalili.com/2011/02/13627

דן חלוץ רמטכ"ל חורבן גוש קטיף והתבוסה בלבנון

http://www.zeevgalili.com/2010/09/10926

הגיבורים חזרו מן החורבן עייפים אך מרוצים

http://www.zeevgalili.com/2007/08/452

החרפה של גדוד גלבוע

http://www.zeevgalili.com/2007/07/447

אריק שרון שהשחית את המדינה ואת צה"ל

http://www.zeevgalili.com/2006/11/361

רקוויאם לטורניר הכדורסל בנצר חזני

http://www.zeevgalili.com/2006/10/357

כיכר רבין לפני ואחרי חורבן גוש קטיף

http://www.zeevgalili.com/2006/09/8731

איך לפעול נגד מדינות מטורפוךת

http://www.zeevgalili.com/2006/09/343

חני נחמיאס חומלת על כלבי גוש קטיף

http://www.zeevgalili.com/2005/10/11053

המדליה שהוענקה למחריבי גוש קטיף

http://www.zeevgalili.com/2005/09/252

קינות חורבן גוש קטיף

http://www.zeevgalili.com/2005/09/255

(לצפיה נוחה,משלוח והדפסה לחץ על הטקסט: החיים הטובים של כורת הראשים המלכותי בסעודיה)

בעקבות מבצע "צוק איתן" הפציע שחר  של אופק מדיני בחיינו * פתאום יש לנו בני ברית נאורים שאתמול רצו להשמידנו והיום הם הגשמת תקוותינו * מבוז'י ועד ציפי, מלפיד ועד זהבה, אנו שומעים דברי שבח ותהילה לממלכה הסעודית המתונה * אולי כדאי לקרוא את הסיפור הבא של התליין הסעודי כדי לדעת עם מי יש לנו עסק

מוחמד סעד אל באשי הוא בעל מקצוע מכובד בסעודיה. הוא כורת הראשים המלכותי.

מוחמד סעד אל באשי

בראיון שהופיע [בשנת 2003]בעיתון האינטרנט "ערב ניוז" סיפר אל באשי בגילוי לב על עבודתו. התפוקה שלו לא רעה. לפעמים הוא כורת עד שבעה ראשים ליום. האם הוא מקבל תמורה על פי גולגולת או שכר קבוע? זאת איננו מגלה. שכרו הוא סוד מדינה. אבל אפשר להבין שהמשכורת טובה לפחות מן העובדה שהוא מלמד את בנו בכורו את רזי המקצוע ומכין אותו ליום בו יוכל גם הוא להניף חרב ולכרות ראש באיבחה אחת. הוא מדגיש שהשכר לא חשוב כי הרי מה שהוא עושה זה מילוי מצוות האל. הוא מוכן לגלות רק שמכשיר העבודה שלו, החרב, שווה לא פחות מ-20 אלף ריאל סעודיים. אבל זהו רכוש המדינה. הוא רק דואג להשחיז אותה מדי פעם וגם לנקות אותה מכתמי הדם.

קידום מקצועי

אל באשי בן 42, נשוי, אב לשבעה ילדים וסב לנכד אחד. הוא החל את הקריירה שלו בבית הכלא בטאיף, שם היה שוליה של כורת ראשים. תפקידו היה לקשור את ידי הנידונים למוות ולכסות את עיניהם. בתקופה זו התעורר בו הרצון לקידום מקצועי והוא הביע את שאיפתו להיות כורת ראשים עצמאי. הוא הגיש את מועמדותו וקיבל את המשרה. בפעם הראשונה כרת ראשו של נידון למוות בשנת 1998 בג'דה. באיבחת חרב אחת כרת את ראש הנידון והראש התגלגל למרחק רב.

עשרה ראשים כרותים ביום

האם הוא התרגש כשעשה זאת? כמובן הוא אומר. היה לו פחד קהל. כי בכל הוצאה להורג יש צופים רבים. אבל אחרי שעבר את המבחן הראשון בהצלחה הוא איננו נרגש עוד. זה לא משנה כמה הוצאות להורג יש לו ביום, לפעמים רק שניים שלושה לפעמים אפילו עשרה. זה לא משנה כי הוא יודע שהוא עושה את רצון האלוהים. יש אנשים המתעלפים כשהם צופים בהוצאה להורג והוא לא מבין מדוע הם באים לצפות בארוע, אם יש להם קיבה רגישה.

ישן כמו תינוק האם הוא ישן טוב בלילות? כמו תינוק, הוא משיב. נרדם מייד בלי בעיות. האם אנשים פוחדים ממנו? למה שיפחדו ממני הוא שואל? בארץ הזו האנשים מבינים שיש חוק אלוהי שאני מבצע אותו. אז מה יש לפחד? יש לי המון קרובי משפחה והמון חברים שאני נפגש עמם במסגד. אני חי חיים נורמליים לגמרי. אין לי שום בעיות חברתיות. אל באשי מתאר עצמו כאיש משפחה. הוא נשא אשה לפני שנעשה מוציא להורג ואשתו לא התנגדה לבחירה המקצועית שלו. לא, אינני חושב שהיא פוחדת ממני, הוא אומר בחיוך. אני מתייחס למשפחתי בעדינות ובאהבה. הם אינם חוששים ממני כשאני חוזר הביתה מן העבודה ואף עוזרים לי לנקות את החרב.

עריפה בסעודיה

הקושי בעריפת נשים לפני כל הוצאה להורג הוא הולך למשפחת הקרבן ומקווה לקבל מהם מחילה שתציל את הנידון ממוות. הוא מקווה שתבוא מחילה כזו ממש עד הרגע האחרון שלפני ההוצאה להורג. הוא מוציא להורג גם נשים. ההבדל היחיד הוא שנשים מכוסות ברעלה המקשה על כריתת ראשיהן בחרב. לכן, לעתים, הוא מוציא אותן להורג ביריה. תלוי מה מבקשים ממנו. אבל לרוב הוא משתמש בחרב.

ככה ייעשה לאשה נואפת

גאוות אב אל באשי מדבר בגאווה על בנו, מוסעד, שכבר התקדם בלימודיו וכבר אושרה מועמדותו לתפקיד כורת הראשים. תהליך ההכשרה כלל הנחיות על הדרך בה מחזיקים את החרב ומניפים אותה וכמובן נוכחות בהרבה הוצאות להורג.

אל באשי לא עוסק רק בהוצאה להורג. בסעודיה מקובלים עונשי כריתת יד או רגל על עבירות שונות. לעונשים אלו אינו משתמש בחרב אלא בסכין חד. כריתת היד נעשית במקום המיפרק. במקרה של כריתת רגל הוא מקבל הוראה מדויקת באיזה מקום יש לבצע את הכריתה.

ארץ כרותי הראש והידיים

• תרבותה של ערב הסעודית סובבת כמעט כולה סביב דת האסלאם.

• נאסר קיומם של בתי קולנוע ותיאטראות ברחבי הממלכה והתרועעות בין גברים לנשים פנויות אסורה.

• אסורה גם שתיית משקאות חריפים ואכילת בשר חזיר.

• נשים סעודיות נדרשות לעטות מלבושים שחורים (עביה) ורעלה (ניקב) ביוצאן מהבית.

• אסור להן לנהוג במכונית.

• החוק הסעודי נסמך על השריעה, מערכת המשפט המוסלמית.

• עונש מוות מקובל במקרים הנחשבים כחמורים, והוצאות להורג עשויות להתקיים גם באופן פומבי בפני קהל.

• לפי ארגון זכויות האדם "אמנסטי אינטרנשיונל" הוצאו להורג בסעודיה בשנת 2011 לפחות 82 בני אדם, רבים מהם באירועים פומביים שבהם נערף ראשם.

• בין העונשים בחוקה הסעודית, ניתן למצוא מלקות להומוסקסואלים, כריתת ידיים של גנבים, ועונש מוות למי שהורשעו ברצח, סחר בסמים, אונס, כישוף ושוד מזוין.

• מדי שנה מוצאים להורג בממלכה כמאה אנשים. • [עד כאן על פי ויקיפדיה. אך לפי עדות התליין המלכותי על כמות הראשים שהוא כורת נראה שמספר כרותי הראש בסעודיה גדול ממה שידוע במערב].

הערה: גירסה קודמת של מאמר זה פרסמתי במקור ראשון בשנת 2003,

ראה גם:

התכנית הסעודית

http://www.zeevgalili.com/2007/04/397

ציפי לבני והתכנית הסעודית

http://www.zeevgalili.com/2006/10/347

(לצפיה נוחה,משלוח והדפסה לחץ על הטקסט: כמה הערות בשבח נתניהו המקיאווליסט והעיוורון של הימין)

האם הערבים אוהבים את המוות כמו שאנו אוהבים את החיים? * האם חמאס ניצח עם 300 אלף פליטים ו-2139 הרוגים? *  האם יש הבדל בין פתח של אבו מאזן לבין החמאס ויתר האיסלמיסטים * האם טעה נתניהו בדרך בה הפעיל את צה"ל? * האם היינו צריכים למוטט את החמאס? *זה הזמן לשחוט כמה מיתוסים 

                                                       - מאת ארז תדמור -

"אנחנו אוהבים את המוות ואילו היהודים אוהבים את החיים", מתרברבים מנהיגי החמאס וחוזרים על ההבלים של נסראללה.

ובכן קוראיי היקרים, מדובר בבולשיט. הערבים אוהבים את המוות כמו שאני אוהב שפשפת. הערבים, ברובם, אוהבים להרוג יהודים. לא את עצמם. ישנם לא מעטים מהם המוכנים להתאבד על מנת להרוג 10 או 20 יהודים. חלקם שונאים יהודים יותר ממה שהם אוהבים את עצמם (אם נתעלם לרגע מכך שבחלק גדול מהמקרים מדובר בסוטים מתוסכלים מינית, שחולמים על אורגיות בגן-עדן), אבל מכאן ועד אהבת המוות של עצמם המרחק גדול. השהיד מוכן להרוג את עצמו בשביל לקחת עמו 20 יהודים, אבל אני לא מכיר מקרה אחד שבו 20 מחבלים קשרו את עצמם לחגורת נפץ על מנת להרוג יהודי אחד. הרי אם הערבים היו אוהבים כל כך את המוות, היינו רואים אותם מתאבדים סתם ככה בשביל הכיף, לא רק בשביל להרוג יהודים. היינו רואים את אנשי דאעש עורפים את ראשיהם שלהם. הנינג'ה עם המבטא הלונדוני היה מבקש את ג'יימס פולי לערוף את ראשו שלו ולא את ההיפך.

הטבח של ג'יימס פולי

מדוע הנייה לא התאבד?

כשערבי עזתי שומע פיצוץ הוא מתחפף מהמקום בהיסטריה. מרוב שהוא אוהב את המוות כמובן. אתם חושבים שלתושבי עוטף עזה יש טראומה? ספק אם יש עזתי אחד שלא עשה במכנסיים לפחות פעם אחת בחודשיים האחרונים. לא לחינם הדבר הראשון שאסמעיל הניה עשה מרגע שיצא מהבונקר והכריז על נצחונו היה ללכת לבית חולים. תנסו אתם לגור בבונקר עם 300 מחבלים כשמערכת הביוב קורסת.

אם אסמעיל הניה כל כך אוהב את המוות מדוע פינה את עצמו לבית החולים ולא פוצץ את עצמו עם חגורת נפץ על הבמה? עזבו חגורת נפץ, למה לא חרקירי? הוא יכול היה הרי לקחת מונית ישירות לבית הקברות בשייח' רדואן ולארגן לעצמו דייט סוער עם 72 סטודנטיות לספרות השוואתית.

אם הנייה אוהב את המוות מדוע הוא הסכים להתחבא בבור ספיגה של שיפא במשך 7 שבועות? שייקח ווסט צהוב וירקוד על גג המסגד. זה בטח בגלל שהקואצ'ר שלו מנסה ללמד אותו דחיית סיפוקים. חברים, תשכחו מהמיתוס הזה. זה חרטא, בדיוק כמו הנכבה. הערבים אוהבים את המוות בערך כמוכם. ומכיוון שהיו להם 2139 הרוגים בשבעה שבועות בשעה שלנו היו 70, ומכיוון שרוב הסיכויים שצמרת החמאס (שנותרה) הייתה מוצאת את עצמה באלפיית ההרוגים השלישית, הרי שמרוב אהבת מוות מיהרו הנייה וא-זהאר לחתום על הפסקת האש.

ניצחנו או לא ניצחנו

באמת שאני לא מצליח להבין את אלה הטוענים שישראל הפסידה במבצע 'צוק איתן'. כן, ברור שיכולנו להשיג יותר ובדיעבד גם נתניהו היה עושה חלק מהדברים אחרת. אבל זה הרי לא שבאמת יש פה מאצ'. בואו נשים לרגע את התחושות הסובייקטיביות בצד ונדבר בעובדות ובמספרים. בעזה יש היום בין 250 ל-300 אלף פליטים שבתיהם נהרסו כליל. 1 מכל 6 או 7 תושבי עזה הם היום הומלסים.

כך נראה הנצחון המפואר של החמאס בעזה [ויקיפדיה]

על מנת לתקן במידה מסוימת את נזקי האיוולת נאלצו תושבי הקיבוצים הנמצאים בטווח פגיעת המרגמות לעזוב את בתיהם לשבעה שבועות. לא נעים. קשה. ממרר את החיים. פוגע קשות בפרנסה, בעסקים ובחקלאות. אבל, ופה קבור הכלב, מחר או מחרתיים אותם תושבים חוזרים לבתיהם. הפליטות שלהם הסתיימה בסוף החופש הגדול. ל-300 אלף העזתים שבתיהם נהרסו אין כעת בית לחזור אליו. אחת מכל שש או שבע משפחות ברצועת עזה היא היום מחוסרת דיור. אכן ניצחון מפואר לחמאס. במבצע 'צוק איתן' נהרגו 2139 פלסטינים בהם למעלה מאלף מחבלים (כולל חלק גדול מצמרת החמאס והג'יהאד). בצד הישראלי נרשמו 70 הרוגים. היחס, לחובבי המספרים שבינינו, הוא 1:30.5. אכן, ניצחון מפואר ועוד לא דיברנו על כך שמלבד הרוגים היו ברצועת עזה כ-11 אלף פצועים, אלפים מהם בדרגות פציעה משמעותיות – כלומר אנשים שצפויים להפוך לנטל על משפחותיהם למשך שנים ארוכות.

החמאס קפץ ראש מהגג

לאורך השבועות האחרונים עמדה על המדף ההצעה המצרית להפסקת אש. החמאס סירב שוב ושוב לקבל את ההצעה. לכל אורך המו"מ הסבירו לנו הפרשנים יודעי הכל כי ישראל הסכימה ל'א' וישראל הסכימה ל'ב'. פעם נכנענו והסכמנו לנמל ימי, פעם להעברת המשכורות, פעם להקטנת השטח המפורז ופעם לכל הדרישות גם יחד. לפני שבוע בלבד סירב החמאס להפסקת האש והמשיך להתעקש. חלף שבוע. חלק גדול מצמרת חמאס חוסל (דף?, אל-עטאר, אבו-שמאלה, ברהום, אל-ר'ול), בנייני היוקרה ששייכים לאליטות העזתיות שוטחו, צמרת חמאס שנותרה בחיים הבינה שזמנה קצוב, החמולות החזקות חששו לרכושן, והנה ירד החמאס מהגג בלי שקיבל אפילו סולם. קפץ ראש ומיהר לחתום על הפסקת אש מבלי לקבל ולו אחד מהתנאים שהציב.

כל הפרשנים שסיפרו לנו על שורת הוויתורים הישראלים ויצרו את הבסיס להתמרמרות בדעת הקהל לא טורחים אפילו להתייחס להבלים שהפיצו. ההרס ברצועת עזה, מאות אלפי ההומלסים, אלפי ההרוגים והפצועים, ואף לא הישג אחד עימו יוכל חמאס לפצות את נתיניו על הסבל והייסורים שהמיט על עמו. אכן ניצחון מפואר. מערך מנהרות התקיפה שבנה חמאס הושמד. המערך הרקטי שלו הושמד מהאוויר או שוגר לעברנו תוך גרימת נזקים מוגבלים, וקשה לראות את חמאס משקם את יכולותיו נוכח מדיניות מצרים החדשה. להתראות קייטנת מורסי, שלום לך א-סיסי. לא רק שחמאס גרם לישראל נזקים מוגבלים, קשה לראות כיצד ישקם את יכולותיו על מנת להציב איום דומה.

חטיבת גבעתי מנטרלת מנהרות ברצועה [צילום דובר צהל]

הפעלת הכוח של צה"ל

אל"מ במילואים יהודה וגמן, מבכירי המומחים לאסטרטגיה צבאית בישראל, פרסם כאן לפני כשבוע מאמר ובו הסבר על שרשרת הטעויות במדיניות הפעלת הכוח מצד ישראל ב'צוק איתן'.מבחינה צבאית טהורה עיקרי דבריו של וגמן מקובלים עלי לחלוטין. צה"ל לא הפגין מספיק תחכום ולא נקט כמעט בתחבולות אלא פעל בצורה שבלונית וצפויה; העובדה שהפעלת כוח האש בצורה מרוכזת וגבוהה בוצעה רק לאחר הסתבכות גולני בשג'עייה היא טעות קשה בשיקול הדעת. היה ברור שחמאס נערך לעימות במשך שנים. השבוע האחרון הוכיח כי וגמן צדק כשאמר כי ההרס בשכונות העניות של עזה מעניין את חמאס כקליפת השום וכי פגיעה בשכונות היוקרה תכאיב לו בהרבה. כך אכן קרה בשבוע האחרון עם הורדת רבי הקומות בעזה, ויש לכך חלק גדול בעובדה שחמאס ירד לבסוף על ברכיו. אכן, מבחינה צבאית טהורה ישראל פעלה בצורה שאינה תואמת את עקרונות הפעלת הכוח. פעלנו באטיות, הסכמנו להפסקות אש שעצרו את התנופה. עברנו לפעול בשיא העוצמה רק לאחר הסתבכויות ופגענו ביעדים הכואבים ביותר לחמאס רק לקראת סיום המבצע.

טור שריון של חטיבה 401 הכולל טנקי מרכבה סימן 4מ ודחפורי D9 של חיל ההנדסה הקרבית. [ויקיפדיב]

לקחי המלחמות הקודמות

כדאי שנפנים שראש ממשלת ישראל לא באמת יכול לפעול רק על סמך שיקולים צבאיים, גם אם מבחינה צבאית טהורה יש אמת רבה בביקורת כלפיו. בנימין נתניהו נדרש לשלב בשבעת השבועות האחרונים מגוון עצום, רחב, ולעיתים סותר של שיקולים – צבאיים, פוליטיים, מדיניים וחשוב מכל אסטרטגיים. השיקולים הפוליטיים – לכאורה שיקולים ציניים, אבל מעשית לאור ניסיון העבר, שיקולים הכרחיים על מנת לנצח במלחמה. ישראל הפסידה במלחמת לבנון הראשונה, בקרב על רצועת הביטחון בדרום-לבנון ובמלחמה בטרור ברצועת עזה בשנים 2000-2005 מסיבה אחת: קריעת הקונצנזוס הפנימי. העובדה שחצי מהציבור הישראלי לא הבין עבור מה אנו נלחמים ודרש להפסיק את הלחימה. הדרישה הזו הביאה עלינו תבוסה. מי שחושב שנתניהו היה יכול לפעול רק על סמך העקרונות הצבאיים של הפעלת כוח ולהישאר עם קונצנזוס שמנטרל את הלחץ הבינלאומי לא הפיק את הלקחים משלושת הכישלונות הקודמים. נתניהו הפיק אותם היטב. הוא בחר במודע לפגוע במידה מסוימת באפקטיביות של הפעלת הכוח, בידיעה שהתמורה לכך תהיה שמירה על קונצנזוס לאומי ונטרול הלחץ הבינלאומי. העובדה שהביקורת העיקרית על נתניהו הייתה תמיד בדרישה להפעיל יותר כוח ולא פחות היא הצלחה אדירה בעת מלחמה.

אנשים החיים בסרט

ישנם לא מעטים בימין שחיים בסרט תודעתי לפיו אנחנו מעצמת על. ובכן תשכחו מזה. אנחנו לא סמרטוטי רצפה כמו שהשמאל חושב, אבל אנחנו גם לא ארה"ב, רוסיה או סין. אנחנו שחקנים מכובדים, מדינה בעלת כוח צבאי, כלכלי, מדעי וטכנולוגי בלתי מבוטלים, אבל אנחנו גם מדינה קטנה, מוקפת אויבים, שניצבת מול קואליציית אינטרסים אנטי-ישראלית שמתחילה בעשרות מדינות ערביות ומוסלמיות, עוברת במדינות עולם שני ושלישי, נמשכת במדינות אירופה ומגיעה לשיאה עם ממשל אובמה העוין. ישראל לא יכולה להפעיל כוח בלי מגבלות מדיניות, היא צריכה לתמרן, ונתניהו הצליח לעשות זאת בצורה מעולה כאשר גם אחרי 50 ימים כמעט ואין לחץ בינלאומי על ישראל. את התוצאה הזו לא ניתן היה להשיג בלא הפסקות האש שאמנם סותרות את עקרונות הפעלת הכוח, אך בסופו של דבר התועלת בהן רבה מהנזק.

מרטין אינדיק, לשעבר שליח אובמה למזרח התיכון אמר בשבוע שעבר כי "יש תחושה שישראל הפכה לכוח בזכות עצמה והיא לא זקוקה כל כך לארה"ב. זה קצת ביטחון מופרז מצידה". הציטוט הזה מעיד כאלף עדים עד כמה מצליח נתניהו לתמרן היטב מול ממשלו העוין של אובמה.

השיקולים האסטרטגיים

כאן טמונים לדעתי הנימוקים המכריעים בזכות עמדתו של נתניהו.  יעדי המבצע נקבעו  על מנת לשרת את יצירת המציאות האסטרטגית הטובה ביותר עבור ישראל בסיומו.

ההחלטה האם למוטט את שלטון חמאס תלויה לא רק בשאלה כיצד להפסיק את ירי הרקטות לישראל. הרבה יותר היא תלויה בשאלה כיצד יוצרים מציאות אסטרטגית עדיפה לישראל להמשך ניהול הסכסוך הערבי-ישראלי והפלסטיני-ישראלי.

וכאן הגיע הזמן להניח את כל הקלפים על השולחן (דבר שנתניהו כמקיאווליסט לא עושה, ובצדק). הבה נדבר בלי פוליטיקלי קורקט, בלי קריצות לדעת הקהל ובלי אילוצים פוליטיים. חברים, ישראל היא מדינה מוקפת אויבים. חלקם בירידה, חלקם בעליה, חלקם בהתרסקות וחלקם בהמתנה, כולם היו שמחים לתת את חלקם כדי שנסיים כמו ג'יימס פולי. איראן, חיזבאללה, דאעש, אל-קאעידה, ג'הבת אל נוסרא, סוריה של אסד, אחים מוסלמים במצרים או חזית עממית בלבנון. וישנם האויבים בזירה הפלסטינית. החמאס והגי'האד האסלאמי האסלאמיסטיים, והפתח' של אבו-מאזן הלאומנים. היתרון של הישארות חמאס בעזה ביחס לישראל המחלוקות ביניהם נוגעות יותר לאמצעים ופחות למטרות. אלו פועלים באלימות ואלו משלבים אלימות והסדרים מדיניים. אלו גם אלו רוצים למחוק אותנו מהמפה. אלו קיצוניים עם זקן ואלו קיצוניים עם שפם. המציאות האסטרטגית העדיפה עבור ישראל היא לשמור על הפיצול שבין הפתח' וחמאס. הפיצול האידיאולוגי הוא אינהרנטי לאופיים של הארגונים. הפיצול הגיאוגרפי הוא תולדה של שלטון הרשות ביו"ש וההפיכה של חמאס בעזה. הפיצול הזה שבין יו"ש של אבו-מאזן ועזה של החמאס הוא אופטימאלי עבור ישראל. כך אנו יכולים להכות בחמאס בעזה, ולא נדרשים לנסיגה לקווי אושוויץ בשל הסכנה מהפיכה חמאסית ביו"ש. ישנה מציאות שהיא אפילו טובה יותר מאשר סתם פיצול גיאוגרפי בין יו"ש-פתח' לעזה-חמאס: המצב שבו הפתח' שולט ביו"ש מתוך עמדת חולשה שבה תלותו בישראל גוברת, והחמאס שולט בעזה מתוך עמדת חולשה ויכולתו לפגוע בישראל מוגבלת. חברים, בסיומו של מבצע 'צוק איתן' זהו בדיוק המצב בו אנו נמצאים מבחינה אסטרטגית בזירה הפלסטינית. הפלסטינים מפוצלים ומוחלשים. פתח' חלש ביו"ש, חמאס חלש בעזה. אתם רוצים יותר טוב מזה? תעברו לטוסקנה, יהיו לכם כמה שנות שקט עד שהברברים יגיעו גם לשם. אם המתלהמים, שביקשו לרוץ ולכבוש את עזה במחיר מאות הרוגים, היו מצליחים לכפות את עמדתם היו גורמים להרעה במצבה האסטרטגי של ישראל. מה שנתניהו המקיאווליסט השיג אתם אפילו לא מבינים.

ההחלטה איזה יעד להציב היא שאלה של בחירה בין חלופות. אם לא הייתה כיפת ברזל ומדי יום היו נהרגים עשרה ישראלים מפגיעת רקטות המשוואה הייתה משתנה. החמאס בעזה היה גורם עוצמתי שחייבים להכריע והחלופה של כניסה קרקעית ויציאה מהירה או כיבוש ארוך טווח היו הופכים לחלופות הראויות. במצב הנוכחי טוב עשה ראש הממשלה. מעטים מבינים זאת בימים אלה כשניצחון צבאי הופך לתבוסה תודעתית.

כבר היינו פעם בסרט שבו ניצחון צבאי הפך לתבוסה פסיכולוגית ששברה דור שלם של ישראלים. קראו למלחמה הזו מלחמת יום-הכיפורים. התוצאה הייתה שהדור השבור הזה הביא עלינו את מנטאליות החולשה והכניעה של 30 השנים האחרונות.

האיוולות הפוליטית של הימין

הימין הפיל את שמיר  ב-92' בגלל פיגוע דקירה בבת-ים. בתמורה קיבלנו את אוסלו שבגללו אנו מדממים עד היום. הימין תרם את תרומתו להפלת נתניהו ב-99' וביבי הובס מול אהוד ברק. התוצאה: הבריחה המבישה מלבנון. כעבור שנה וחצי פרצה האינתיפאדה השנייה ועם ישראל התחנן לנתניהו שיחזור. הימין העדיף את שרון על פני נתניהו בפריימריס של 2003. התוצאה: ההתנתקות.

ראש הממשלה מראה למזכל האום כיצד חמאס משתמש באוכלוסייה (צילום חיים צח, לעמ)

עם ישראל השפיל את נתניהו בבחירות 2006 כשהעניק לו 12 מנדטים מול 29 לאהוד אולמרט. כעבור שנה בלבד שוב התחנן הציבור לחזרתו של נתניהו. הנטייה שלנו לבעוט בנתניהו אחת לכמה שנים ולהתחנן  כעבור שנה-שנתיים שיחזור עולה לנו ביוקר. נתניהו הוא המנהיג הטוב ביותר שיש לימין ולמדינת ישראל בעת הזו.

הוא לא מושלם, ההתנהלות שלו לוקה בחסר, ויש מקום רב לביקורת כלפיו, אבל הוא ראש הממשלה הטוב ביותר שיש לנו בלי מתחרים.

מאמר זה פורסם במקורו באתר "מידה" ומתפרסם כאן באדיבות הכותב והאתר. http://mida.org.il/

 ארז תדמור [34]   נשוי ואב לשלושה ילדים, תושב אפרתעורך משנה של אתר "מידה", בעבר מראשי ומייסדי תנועת "אם תרצו" ולפני כן עיתונאי במספר כלי תקשורת. משלים בימים אלו תואר שני במדע המדינה בבר-אילן

ארז תדמור

(לצפיה נוחה,משלוח והדפסה לחץ על הטקסט: משה שמיר – תורתו הלאומית ומשנתו הספרותית)

 "מלכות ישראל הייתה הנושא המרכזי בחיי יאיר היא גם היום במרכז חיינו" *  "יאיר צדק בהחלטה להמשיך במלחמה בבריטים שהיו שותפים לשואה" * "את מושג ארץ ישראל השלמה למדתי בהשומר הצעיר" *  "האמונה שבצד הערבי תהיה נכונות להגיע להשלמה הייתה אשליה" * מדינה פלסטינית היא סופה של מדינת ישראל" * "לספרות יש השפעה גדולה  על החיים" 

                                                          – מאת יוסף אורן -

בחודש מאי 2002 קיימתי שיחה מוקלטת בהופעה פומבית עם הסופר משה שמיר, בבית אריאלה בת"א, על ספרו "יאיר" – הרומאן האחרון שפרסם בחייו.
"יאיר" ראה אור בשנת 2001. הופעת רומאן חדש מפרי עטו של סופר ברמתו של משה שמיר הייתה מתקבלת בעבר כאירוע ספרותי חשוב. לא כך היה עם הופעת "יאיר". ברוב מוקדי הכוח של הספרות, במוספי הספרות ובכתבי העת הספרותיים, עדיין שלטו מתנגדיו הרעיוניים של משה שמיר. הם לא סלחו לו על התפנית שביצע בהשקפתו הלאומית אחרי מלחמת ששת-הימים.
מאז נטש את מחנה השמאל הסוציאליסטי, וייסד עם נתן אלתרמן את התנועה למען ארץ ישראל השלמה, שקדו יריביו האידיאולוגיים של משה שמיר להמעיט בערך יצירותיו. את יצירתו החדשה המיתו בשתיקה.
בעלותו לבמת האולם בבית אריאלה, קלט משה שמיר מיד שכשליש ממושבי האולם נותרו ריקים. שמיר התעלם, סקר בחיבה את הקהל שלו והתיישב להשמיע באוזניהם את תורתו הלאומית-חברתית ואת משנתו הספרותית.
עתה, במלאות עשור למותו של שמיר מן הראוי להביא את הדברים שאמר אז.

"יאיר" ספרו האחרון של משה שמיר

• האם אווירת הנהנתנות השוררת בחברה הישראלית ובהוויה הספרותית שלנו, לא היה בהם כדי להרתיע מלפרסם רומן על מנהיג לח"י אברהם שטרן [יאיר]

שמיר: האווירה השוררת בארץ מזה כמה שנים היא שהשפיעה והיא שדחפה אותי לעסוק בדמותו של יאיר, באישיותו המיוחדת וגם בנושא שהיה המרכזי בחייו: מלכות ישראל – מלכותו של עם ישראל בארץ ישראל. וזהו הנושא שניצב גם היום במרכז חיינו.

רציתי גם לבדוק את האישיות הזאת, שכולם נידו אותה והחרימו אותה, עם הבדידות שלה. עניינה אותי הבדידות, איך זה להיות מנודה ומוחרם. ואני קצת למדתי מן הטעם של הדבר הזה גם בחיי. לא במקרה כתב יאיר בשיר "החיילים האלמונים" את המילים "משורה ישחרר רק המוות". יאיר הוא אחד מאלה שנשאר בשורה עד היום, והוא המשיך להיות אחד ממקורות ההשראה של המלחמה והגבורה גם אחרי מותו.
• אתה טוען, שיאיר צדק מן האחרים, ובכללם מפקדי הפלמ"ח, ההגנה ואפילו אצ"ל, שהחליטו להפסיק ללחום באנגלים כל עוד נמשכת המלחמה בהיטלר.
שמיר: בשלבים הראשונים של המלחמה, משנת 1939 עד אמצע 1942, כלומר: עד הפלישה הגרמנית לרוסיה הסובייטית, עדיין החזיקו הגרמנים בעמדה שהם מעוניינים לגרש את היהודים מאירופה, ולא להשמיד אותם. מחנות ההשמדה הם תוצר של כשלון הגרמנים מפתרון הגירוש. סביר להניח, שאילו האנגלים היו מרשים למאות אלפים של יהודים מאירופה להיכנס לארץ ישראל, כל השיטה הגרמנית בנושא היהודי הייתה אחרת. ועידת ואנזה שבה החליטו הגרמנים על "הפתרון הסופי", ועידה שאני מתאר אותה בספר, היתה פרי המסקנה שלהם שאין אפשרות לבצע את גירוש היהודים מאירופה. לפיכך, הייתה בריטניה שותפה בעקיפין למעשי הזוועה של הנאצים במחנות ההשמדה על ידי כך שמנעה מהיהודים במלחמת העולם השנייה לעלות מאירופה לארץ ישראל. ועל כן, צדק יאיר מהאחרים כאשר קרא להתקומם נגד השלטון הבריטי בארץ ישראל.
• יש אירוע אחד בפעילותו של יאיר, שכל פעם מזכירים אותו בגנותו של יאיר. שליחותו של נפתלי לובינצ'יק ללבנון, כדי להעביר מסמך אל הנאצים. מדוע לא לומר בפשטות: כן, נעשה כאן מעשה התקשרות שבראייה היסטורית היה מעשה מוטעה?

משה שמיר: אנחנו עומדים בתחילת שנת 1943, שבה הגרמנים כבר היו בלבנון בהיתר של ממשלת הבגידה הצרפתית של וישי. את זה צריך להזכיר כל יום לצרפתים. אני ישבתי במקלט בחיפה כשהייתה הפצצה מלבנון על חיפה. באותה תקופה כבר התקרב הצבא הגרמני גם לגבול אלכסנדריה, וההגנה בארץ עשתה תוכנית שנקראה "תוכנית כרמל": לרכז את הגנת הישוב האחרונה סביב הר הכרמל ושלוחותיו. וגם האנגלים הודיעו להנהגה של הסוכנות היהודית באותה תקופה, שנוכח הלחץ הגרמני הם עומדים לפנות את ארץ ישראל, ולהתרכז בסומליה ובהודו. אפילו לא בעיראק, שבה כבר היו נטיות פרו-נאציות. הייתה הצדקה למחשבה שאמרה: מה יקרה אם הגרמנים ישלטו בארץ ישראל על חצי מיליון יהודים? האם אנחנו מראש נשלים עם חיסול הישוב במחנות ריכוז והשמדה? כאשר כזו היא התמונה, היה אז מקום למחשבה שאמרה: מוטב שיהיה משא ומתן כלשהו עם הגרמנים כדי שיבינו שהישוב היהודי בארץ ישראל יכול להיות אנטי-בריטי. זו הייתה מחשבה מוטעית, ואני לא העלמתי את זה ולא ניסיתי לטשטש שהיה מעשה כזה. אלא הצגתי אותו כחלק מהמערכת הגדולה של המחשבה האנטי-בריטית במחתרת לח"י.

• מתי התגבשה אצלך המסקנה שבנושא היחס אל השלטון האנגלי בארץ ישראל צדק יאיר מהאחרים?

משה שמיר: קודם כל נדבר על הדברים היציבים בחיי ובהשקפותי. למשל שארץ ישראל כולה, לרבות מזרח הירדן, ארץ ישראל כולה היא ארצו של עם ישראל. וזכותו המלאה של עם ישראל, בהתאם למנדט של חבר הלאומים, לבוא, להתיישב, לפתח ולחיות בכל חלק מחלקי ארץ ישראל. זה דבר יציב בהשקפתי, ואת זה למדתי בהשומר הצעיר. מנעורי הייתי חבר בהשומר הצעיר, ואחר כך גם הייתי חבר קיבוץ וגם חבר בפלמ"ח. כל התקופה הזאת החזיק השומר הצעיר בזכותנו על ארץ ישראל ואפילו יצר את המושג ארץ ישראל השלמה. את המושג הזה תמצאו בתֶזיסים של מאיר יערי עוד בראשית שנות החמישים. זה קודם כל.

דבר שני, ההנחה היסודית שלא השתנתה היא, שאנחנו שואפים לשלום עם שכנינו. זה היה חזק מאוד בתודעתו של השומר הצעיר ושל אותו בחור צעיר, אני עצמי מלפני עשרות רבות של שנים, שכתב אז את מאמריו ופרסם את דעותיו. אבל השאיפה שלנו לשלום נתמכה אז באמונה, שגם בצד הערבי יש נכונות להשלים עם הישות היהודית בארץ ישראל. וגם מאוחר יותר, אחרי שהמדינה נוסדה, האמינו בתנועת האם של השומר הצעיר, מפ"ם, שגם בצד הערבי תהיה נכונות להגיע לשכנות טובה עם מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית. זו הייתה אשליה, והיא נופצה בשבועות שקדמו למלחמת ששת הימים. בעקבותיהם פרסמתי את מאמרי "אין דרך בחזרה" על עמוד שלם בעיתון "מעריב", שבו הייתי אז חבר מערכת.
בעקבות המאמר "אין דרך בחזרה", התקשר אלי נתן אלתרמן וביחד ייסדנו את התנועה למען ארץ ישראל השלמה. אני רוצה להדגים לכם את ההשקפה שביטאתי באותו מאמר בעזרת שתי ידי (בשלב הזה איגרף שמיר את כפות שתי ידיו והצמיד את האגרופים זה נגד זה כדי להדגים את המשך דבריו). השקפתי היתה במשך שנים שבסכסוך הזה בין יהודים וערבים, אשר מגיע לא פעם לידי התנגשות, כל מה שצריך כדי שכף היד, היד התוקפת הערבית תיסוג קצת, הוא שגם אנחנו ניסוג קצת. במקום זה מה שקרה הוא שכשאנחנו נסוגים, הערבים סוגרים. אנחנו נסוגים – הם סוגרים. אנחנו נסוגים – הם סוגרים. אנחנו נסוגים – הם סוגרים. זוהי המציאות של המזרח התיכון, זוהי המציאות שלנו מול העולם הערבי. ועל כן היתה דרושה מלחמת ששת הימים עם ההתפכחות שהביאה בעקבותיה בהבנת הדברים.

כרוז התנועה למען ארץ ישראל השלמה

משה שמיר: התעמקתי הרבה זמן בביוגרפיה של יאיר, ובמיוחד מאז יסוד התנועה למען ארץ ישראל השלמה יחד עם אורי צבי גרינברג, גדול משוררי ישראל, ויחד עם ישראל אלדד. באותה תקופה הפסילה של ארגוני המחתרת קצת ירדה מן הפרק בחברה הישראלית.
השאלה עמוקה יותר מאשר "מי צדק יותר מבין המחתרות בשנות שלטון המנדט בארץ ישראל?", והיא השאלה: "מהי אשמתנו, אנו כציונים, בשואה?".
החרדים אומרים לנו, בצורה מעוותת ולא מוצדקת, שהציונות אשמה. אבל אני אומר, אנחנו אשמים, הציונות שלנו אשמה, מכיוון שהיא לא הייתה מוכנה ללכת עד הסוף.
תארו לכם שבמקום להשלים עם גזרות העלייה, גזרות הספר הלבן, היו בן גוריון והסוכנות היהודית אומרים מיד אחרי פרסום הספר הלבן, כמו שיאיר דרש: "מלחמה לנו בספר הלבן, מלחמה בפועל. אנחנו לא נשלים". במקום לעשות כמה הפגנות עם רבנים, אפשר היה שכל קציני המשטרה היהודים יתפטרו. אפשר היה לעצור את כל הרכבות בארץ ישראל, כי בכל זאת השליטה על התחבורה הייתה יהודית. אפשר היה להתקומם התקוממות עצומה עוד בטרם שפך דם, ולנפץ בעזרתה את המחסום שהציבו הבריטים בדרכם של היהודים אל ארץ ישראל. אפשר היה לעשות את זה. אפשר היה.
אני אומר יותר מזה: ונניח שהיה צורך להקריב במלחמה נגד בריטניה אלפי בחורים יהודים, זה לא היה יותר טוב מהתוצאה שהתרחשה לעם היהודי בשואה – השמדת שישה מיליונים? על כן השאלה היא: מה הייתה מידת האשמה שלנו? והתשובה היא: שלא היינו די ציונים. שלא פירשנו את הציונות עד תום. זו מידת האשמה שלנו.
• אם תמתח את המסקנה הזאת להווה, אז זהו חטאנו גם היום?
משה שמיר: לפי דעתי: כן. דעתי היא שהקמת מדינה פלסטינית היא סופה של מדינת ישראל. לא תהיה מדינת ישראל ברגע שתקום מדינה פלסטינית. מכיוון שהפלסטינים ימשיכו את הנהירה לתוך ישראל, ושום כוח לא יוכל לעצור אותם. לפי דעתי, רק ההחלטיות הציונית המלאה יכולה להיות כיום תשובה על מצבנו.

• האם אליק ב"במו ידיו", לאה ברמן בטרילוגיה "רחוק מפנינים" ואברהם שטרן ב"יאיר" אינם בעצם אותו גיבור עצמו?

משה שמיר: התשובה היא: כן. אלא שצריך להתחיל את הדמיון בין הדמויות המרכזיות בספרים שלי באורי מהרומאן "הוא הלך בשדות". מאז, היו כל הדמויות שהעליתי בספריי הן דמויות של גיבורים – לרבות ינאי ב"מלך בשר ודם.
בכל ספרי חזרתי ושאלתי: מיהו גיבור? מהי גבורה? בעוד שהסיפורת הישראלית הצעירה יותר, בין שהיא קשורה בזיכרונות השואה ובין שהיא קשורה בבעיות ארץ ישראל ומדינת ישראל בהווה, נוטה להציב במרכז עלילת סיפור לא את דמות הגיבור, אלא את הדמות של הנֶעבֶּעך, את מי שאין לו כוח או רצון להיאבק למען הגשמת מטרה. התעקשתי לשאול על הדמות שהיא עיקר חיינו ומקור חיינו – זו שבזכותה עוד אמרנו עד השנים האחרונות על כל מי שנפל, שהוא לא נפל לשווא.
האסון כיום הוא – ואני יודע את זה ממשפחות שכולות, כי אני בעצמי בן למשפחה שכולה ממלחמת העצמאות – שהיום מתחילים לשאול האם לא לחינם נפל. וסביב השאלה הזו בונים מיתוס שלם, ספרות שלמה – תסביך אשמה נורא שמכרסם בנו. ואילו אני רוצה לקבל את התשובה על השאלות "מיהו גיבור? ו"מהי גבורה?" על ידי כתיבה על אלה שנפילתם לא היתה לשווא.
וספרותיים.

• מדוע הגדרת את הרומאן "יאיר" כרומאן ביוגרפי? מדוע לא רומאן היסטורי? הגדרה יותר פשוטה שבהחלט הולמת את הספר.

משה שמיר: בעוד שרומאן ביוגרפי נאמן לעובדות הביוגרפיות של הדמות, מאפשר הרומאן ההיסטורי חופש ניכר לדמיון של המחבר בתחומים שונים: בפרטי העלילה, בחיי הנפש של הגיבור, ולפעמים גם בסדר המאורעות שהשפיעו עליו. ב"מלך בשר ודם", שהוא רומאן היסטורי, ישנן עשרות דמויות שלא היו ולא נבראו בתעודות ההיסטוריות, אבל הן חלק מהסביבה ההיסטורית הטבעית וההכרחית של מלך יהודה באותה תקופה, המאה השנייה לפני הספירה. בעוד שב"יאיר" דייקתי מבחינה ביוגרפית עד הפרט האחרון, כולל ציטוטים מתוך המכתבים שכתב לאהובתו ואחר כך לאשתו רוני. ולכן היו הרבה מאוד מחיקות בכתב-היד, כי מחקתי קטעים שלא השתלבו אורגנית בביוגרפיה של יאיר. והרי כל קורא טוב יודע שמה שהוא מבקש בספר זה צמיחה טבעית של הסיפור. הטבעיות של עלילת הסיפור ושל הנפש הפועלת הם הדבר העיקרי.
• מדוע הופיע הספר בכרך אחד ובפורמט שהוא לא הפורמט הטיפוסי היום לרומאן? מדוע לא נדפס הרומאן כמו טרילוגיה, בשלושה כרכים: כרך נעורים, כרך בחרות וכרך על ארבע השנים האחרונות של יאיר במחתרת?
משה שמיר: המו"ל, אוהד זמורה, לפי דעתי המוציא לאור המשכיל ביותר והרגיש ביותר היום בישראל, בא אליי לקבל את כתב-היד, ואמר לי: משה, אנחנו נוציא את זה בדיוק כפי שאתה רוצה. ואני רציתי בכרך אחד. בשום אופן לא להפסיק באמצע. יש משהו בחייו של יאיר שהוא צמוד, אפילו הייתי אומר צמוד עד כדי אי-יכולת להתחלק. ועל כך מעידים בתי השיר שבהם פתחתי את החלקים של הספר. בשיר הזה סיכם למעשה יאיר עצמו את מהלך חייו.

חיילת מצדיעה לקברו של יאיר ביו האזכרה למותו [צילום זאב גלילי]

* יוסף אורן הוא חוקר ומבקר ספרות, שזכה פעמיים בפרס היצירה ע"ש ראש הממשלה לוי אשכול ופעמיים בפרס הביקורת ע"ש המו"ל מרדכי ברנשטיין. מאמריו על יצירותיו של משה שמיר מרוכזים בספריו הבאים: מאמר על הטרילוגיה "רחוק מפנינים" נכלל ב"זהויות בסיפורת הישראלית", ומאמר על הרומאן "יאיר" נכלל ב"הקול הגברי בסיפורת הישראלית".

יוסף אורן

(לצפיה נוחה,משלוח והדפסה לחץ על הטקסט: מה משליכים ב"תשליך" בראש השנה – מקור המנהג וטעמיו)

  מהו מקורה של התכנסות יהודים ליד נהר או ים בראש השנה אחרי הצהרים? מניין צץ המנהג לנער  את כיסי המכנסיים ליד מקור מים? האם ניעור הכיסים הוא בקשת 'סליחה' או עשיית 'תשובה' ? מדוע עדיף מקור מים שחיים בתוכו דגים על דלי, גיגית, או בריכת שחיה הגדושים במים?                                        

                                                              – ד"ר יואל רפל -

מנהג בישראל הוא שביום הראשון של ראש השנה, בשעות אחר הצהרים, נוהגים ללכת אל מקום שיש בו מים (ים, נהר, באר, או מעיין), רצוי שיהיו בו דגים, ואומרים את תפילת התשליך. מה מקור המנהג ומה משמעותו?

למנהג זה אין מקור בהלכה. גדולי הפוסקים של ימי הביניים ובראשם הרמב"ם והרי"ף אינם מזכירים את המנהג.

יהודים מבצעים תשליך בראש השנה. ציור מאת אלכסנדר גרימסקי ויקיפדיה

אזכור ראשון במאה ה-14

אזכור ראשון למנהג התשליך נמצא בספרו של המהרי"ל ,[המנהיג הרוחני של יהודי אשכנז במאות ה-14 וה-15 ] הכותב "מה שנוהגין לילך בראש השנה אחר הסעודה אצל ימים ונהרות להשליך במצולות ים כל חטאותינו".
מחבר ה'שולחן ערוך', ר' יוסף קארו, אינו מזכיר את המנהג. אבל הרמ"א [ר' משה איסרליש, בן המאה ה-16, שחיבר הגהות על ה"שולחן ערוך" ] כותב: "והולכין אל הנהר לומר "ותשליך במצולות ים כל חטאתם" (מיכה ז.יט ).

מקור המנהג וטעמיו

למנהג התשליך ניתנו טעמים רבים ושונים.

ההסבר השכיח ביותר מבוסס על האגדה כי אברהם אבינו, בדרכו לעקוד את יצחק בנו, נתקל בשטן וזה ניסה לשכנעו שלא יקיים את מצוות העקידה. באחת הפעמים נעשה השטן לפניהם כנהר גדול ונכנסו אברהם ויצחק במים עד צווארם.
אמר אברהם אבינו לפני הקב"ה: רבונו של עולם, באו מים עד נפש, אם אני או יצחק בני טובע – על ידי מי יתייחד שמך בעולמך? מיד גער הקב"ה בנהר, וניצול. [מדרש תנחומא וירא כב]
לפיכך אנחנו הולכים אצל ימים ונהרות להזכיר זכותם שמסרו נפשם על קיום מצוות ה' ובאו עד צווארם במים.

העקדה בבית הכנסת בבית אלפא ויקיפדיה TALMORIAR

מדוע במקום דגים?

בעל 'הלבושים' ר' מרדכי יפה (פראג מאה 16) כותב כי "רגילין לילך לנהר שיש בו דגים,שאנו נמשלים כדגים הללו שנאחזים במצודה. כך אנו נאחזים במצודת הדין, ועל ידי זה מהרהרים בתשובה".
הרמ"א [ שהוזכר למעלה] קושר גם כן את ה'תשליך' בדגים אך מסיבות אחרות: "שרואים (כאשר עומדים ליד המים) דגים חיים ואפשר שיהא לסימן שלא תשלוט בנו עין הרע ונפרה ונרבה כמו דגים".
ועוד טעם מצאו בדגים "מה דגים הללו אין להם גבינים (עפעפיים) ועיניהם פקוחות תדיר, כך עין של מעלה פקוחה עלינו תמיד לטובה. זאת ועוד ,כשם שעיני הדג תמיד פקוחות כך יתעורר גם האדם לפקוח עיניו להביט על מעשיו ולהרהר בעוונותיו".

טעם נוסף נקשר במנהג להמליך מלכים ליד מעיין מים (מלכים א' א,לג). בכך מתקשרים עם אחד מתכניה המרכזיים של תפילת ראש השנה – המלכתו המתחדשת של הקב"ה עלינו.
יש הרואים את מקורו של ה'תשליך' במסופר בספר נחמיה (פרק ח,א-ג) כי בראש השנה "ויאספו כל העם כאיש אחד אל הרחוב אשר לפני שער המים… ויביא עזרא את התורה לפני הקהל… ויקרא בו לפני הרחוב אשר לפני שער המים".

ניעור הכיסים ושולי הבגד

אמירת תפילת ה'תשליך' מלווה בתנועות ייחודיות שצריך לעשות המתפלל. בספר 'חמדת ימים', שזהות מחברו לא ידועה, אך הוא משקף את מנהגי מקובלי צפת נאמר "ויגביה שני צידי הגלימה מחציה, וכשיגיע (לאמירת) "ותשליך במצולות ים" אז יש לשלם וינערם. וכן יעשה ג' פעמים".
זהו כנראה המקור לניעור הכיסים המתלווה לתפילת 'תשליך'. ניעור הכיסים נועד לנער את העוונות שדבקו באדם ממנו והלאה אל המים.

האם ממקורות זרים?
כמה וכמה חוקרים משערים כי מנהג התשליך מבוסס, כמנהגים רבים ביהדות, על מה שראו יהודים בחברה הלא יהודית, בעיקר בארצות אשכנז ,שבקרבן חיו.
חידוש משמעותי ביותר בהבנת ה 'תשליך' נותן הפרופ' דניאל שפרבר,בסדרת ספריו המעולה 'מנהגי ישראל'. על פי מחקרו היה מנהג דומה מקובל בקרב הנוצרים בעיר קולון (קלן) שבגרמניה כבר במאה ה-14.
זוהי ככל הנראה דוגמה נוספת להשפעה או לאימוץ של מסורת לא יהודית והתאמתה לרעיונות וצרכים יהודיים.?האם בכך נפגעת התפילה. וודאי שלא. הכוונה היא הקובעת, היא המשמעותית, היא עיקרו של יום הדין – ראש השנה.

נוסח התפילה
מִי אֵל כָּמוֹךָ נוֹשא עָוֹן וְעוֹבֵר עַל פֶּשַׁע לִשְׁאֵרִית נַחֲלָתוֹ לֹא הֶחֱזִיק לָעַד אַפּוֹ כִּי חָפֵץ חֶסֶד הוּא:
יָשׁוּב יְרַחֲמֵנוּ יִכְבּוֹשׁ עֲוֹנוֹתֵינוּ וְתַשְׁלִיךְ בִּמְצֻלוֹת יָם כָּל חַטֹּאתָם:
תִּתֵּן אֱמֶת לְיַעֲקֹב חֶסֶד לְאַבְרָהָם אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתָּ לַאֲבוֹתֵינוּ מִימֵי קֶדֶם:

תגובות במייל

קישורים לימים נוראים

עתה ניתן לשמוע הניגון של חסידי מוזדזיץ' ל"אלה אזכרה"

http://www.zeevgalili.com/2013/11/18744

ונתנה תוקף  – פרוש התפילה ותולדותיה

 http://www.zeevgalili.com/2007/10/477

 למה קוראים את ספר יונה ביום הכיפורים ואיפה נקבר

http://www.zeevgalili.com/2007/10/477

 מחה והעבר פשעינו

 http://www.zeevgalili.com/2010/09/10765

 שנות טובות בימים ההם ובזמן הזה

http://www.zeevgalili.com/2010/09/10457

 כל נדרי – נוסחים ולחנים

http://www.zeevgalili.com/2009/09/6645

 אבינו מלכנו זכרנו לחיים טובים

http://www.zeevgalili.com/2008/10/765

(לצפיה נוחה,משלוח והדפסה לחץ על הטקסט: מ"רב הלילה רב שירנו" ועד "בשפריר חביון")

אין נער בישראל, שחונך בתנועת נוער, שאיננו מכיר את השיר "רב הלילה", שכתב יעקב אורלנד.

רב הלילה, רב שירנו

הבוקע לשמיים,

שובי שובי הורתנו,

מחודשת שבעתיים.

שובי שובי ונסוב,

כי דרכנו אין לה סוף,

כי עוד נמשכת השרשרת,

כי ליבנו לב אחד

מעולם ועדי עד,

כי עוד נמשכת השרשרת.

שרו אותו בבית"ר ושרו אותו ב"השומר הצעיר" ושרו אותו בבני עקיבא ובנוער העובד. שרו אותו בארץ ובגולה. במחנות העקורים ובאוניות המעפילים. בקיבוצים ובמושבים ובערים, בחתונות ובבר מצוות. והיינו רוקדים את ההורה הזו עד אור הבוקר. זה השיר שכולנו הרגשנו בנערותנו כי הוא המבטא, הן במילותיו והן במנגינתו [שאמרו כי היא "עממית"] את ארץ ישראל המתחדשת. את העם שקם לתחייה בארץ ישראל, זקוף קומה, "מתנער מרפש הגולה", אם להשתמש במילותיו של ז'בוטינסקי.

פחות מוכר לרבים הוא הפיוט "אל מסתתר בשפריר חביון", שחיבר המקובל ר' אברהם מימין, מתלמידי ר' משה קורדובירו בצפת במאה ה-16. הפיוט קיבל מעמד מיוחד בקרב יהודי חלב שבסוריה, שפתחו בו את "שירת הבקשות" בימי החורף. הפיוט נפוץ עד מהרה בכל קהילות ישראל. בקהילות חסידים נוהגים לשיר את הפיוט בסעודה שלישית, בשעת בין השמשות, לקראת צאת השבת. שעת "רצון הרצונות" [רעוא דרעבין ] בה נפתחים שערי שמים. והנה בא חיים סבתו ו"בשפרירי חביון" מספר לנו את הסיפור הנפלא של השיר הבוקע לשמים. הוא חושף את השרשרת הסמויה המחברת בין "רב הלילה" לבין "בשפרירי חביון", עד שהם הופכים כאילו לשיר אחד, כשלהבת אחוזה בגחלת.

סיפור פשוט

במבט ראשון זהו סיפור פשוט. סיפורו של הנער חיים סבתו, העולה עם בני משפחתו ממצרים, למעברת בית מזמיל שבירושלים. סיפור של קשיי קליטה, של חברת ילדים המשחקים כדורגל עשוי סמרטוטים. סיפורו של נער שנחשף אט אט לארץ ישראל החדשה, נקלט לא בלי קושי בחברת נערים בישיבת בני עקיבא ובמלחמת יום הכיפורים היה בין הלוחמים שהצילו את המדינה בגולן. לכאורה סיפור המוכר כבר מספריו הקודמים של סבתו, אך כבר בפרק הראשון, בסיפור על האחות המסתורית קריסטינה והביקור במנזר, מתברר שרב הנסתר בסיפור על הנגלה. כמו בפיוטו של ר' אברהם מימין יש בסיפור שני רבדים. ברובד הגלוי זהו סיפורו של סבתו. פעם בעיני הילד התמים מבית מזמיל, פעם בעיני בחור הישיבה המפולפל, פעם בעיני החייל שעבר חוויה מטלטלת של אובדן ומבחן אמונה. ומעל לכל מרחפת רוחו של הרב, ראש ישיבה, המספר היודע כל, המוליך אותנו בשבילים נסתרים לגלקסיה של ההיסטוריה היהודית, לסיפור חורבנותיה לתיאור תפארת תורתה וכיסופיה. וחוט השני עליו מחורזים פרקי הסיפור הוא הפיוט "בשפריר חביון", המלווה את המחבר במסע.

בית מזמיל ככן שיגור

הגבול בין הגלוי לבין הסמוי מטושטש. בית מזמיל היא כן השיגור של הסופר ממנו הוא מזנק לחלל. כמו שבוצ'אץ' היא כן השיגור לסיפורי עגנון. מילדותו הוא נוחת הישר לגולן ושם, בעת הפסקת האש, הוא יורד עם חבריו לחופשה קצרה בצפת. מסייר בין סמטאותיה, מתאר את בתי הכנסת שלה, כאילו היה מורה דרך. ובלא שנחוש בכך הוא צולל למעמקי ההיסטוריה ומחזיר אותנו לצפת של ימי האר"י וקורדוברו וחיים ויטאל ואלעזר אזיכרי ואברהם מימין. את הקפיצה הקוונטית הזו עושה סבתו בשולי בית הקברות, בו מפייטת החבורה בשפריר חביון. ולפתע מופיע זקן מזקני צפת, והוא מספר להם מהנהגות האר"י הקדוש, שהיה יוצא עם תלמידיו להתבודד בהרי צפת ["גרושין"} כדי לייחד ייחודים, כמסופר ב"ספר גרושין" ובספר "שבחי האר"י". לרגע נדמה כי הזקן הזה הוא גלגול שיצא מספר הגלגולים של ר' חיים ויטאל, כדי לספר לחיילי צה"ל הצעירים על תפארתה של צפת בימיו של האר"י הקדוש וגוריו. אך החללית של סבתו אינה משתהה בצפת. היא מזנקת מאה שנים לאחור, כשהזקן מספר כי הוא מניצולי הטבח הנורא שעשה הצורר פטליורה שטבח רבבות מיהודי אוקראינה. ושוב חוזרת החללית לארץ ישראל וסבתו מספר את ספורה של קשישה מותיקות כפר גלעדי שהייתה מורה של יעקב אורלנד מחבר השיר

אֲנִי נוֹשֵׂא עִמִּי אֶת צַעַר הַשְּׁתִיקָה,

אֶת נוֹף הָאֵלֶם שֶׁשָּׂרַפְנוּ אַז מִפַּחַד,

הֲלֹא אָמַרְתְּ אֵלַי: "הָעִיר כָּל כָּךְ רֵיקָה"

הֲלֹא אָמַרְתְּ אֵלַי: "נִשְׁתֹּוק מְעַט בְּיַחַד".

יעקב אורלנד 1948 [ויקיפדיה]

שיר שכאילו נכתב לניצולי הקרב הנורא בגולן. ומפי מורתו של אורלנד, מתברר שהשיר נכתב על עיירתו השרופה טיטייב שיהודיה נרצחו בידי אותו צורר פטליורה.

למידה בדרך של בכי

שר החינוך שי פירון הכריז כי בדעתו להנהיג "למידה משמעותית" במערכת החינוך. מה משמעות בשורתו לא הסביר. אם אני שר החינוך הייתי מציע פטור מלא מבחינות בגרות בהיסטוריה של עם ישראל והמפעל הציוני, לכל תלמיד שיקרא את "בשפריר חביון".  למידה משמעותית לעניות דעתי היא למידה דרך סיפור, המזכך את הלב, מעשיר את הנפש, ומעורר סקרנות שאינה יודעת שובעה. ואין כמו חיים סבתו כמספר סיפורים. בדידי הווה עובדא. נער הייתי וגם זקנתי ועברתי את כל מערכות החינוך מן ה"חדר" בצפת ועד האוניברסיטה בהר הצופים. מספרו של סבתו למדתי שיש גם למידה דרך סיפור, דרך חוויה, דרך בכי. כמעט בכל אחד מפרקי הספר הייתה איזו מילת שיר, משפט, או סיפור שקרע את ליבי ועיני דמעו. כזה הוא הסיפור שמספר סבתו על ביקור הרב יצחק אייזיק הלוי הרצוג בבית אביו של סבתו בקהיר, בימים שלאחר מלחמת העולם. הרצוג מתאר את מאמציו לאחר המלחמה להציל ילדים שהוריהם מסרו למנזרים כדי שיצילו את חייהם. המנזרים הצילו את גוף הילדים אך טרפו את ננשמותיהם. הטבילום, סרבו לשחררם ואף הסתירו אותם מעיני שליחים. וכאן מגיע סיפור קורע לב על ביקור הרב הרצוג במנזר שבו נמצאו כמה ילדים יהודים. ראש המנזר הכחישה נמרצות. להוכחת דבריה העמידה את הילדים שורות שורות, לבושים בסינרים אפורים של המינזר. הרב הרצוג עמד במבחן שהעמידה מלכת שבא את שלמה המלך כדי לבחון את חכמתו, אם ידע להבחין בין ילדים וילדות.  עמד מול הילדים, סיפר להם את סיפור חנה ושבעת בניה. סיפור ר' עקיבא שסרקו את בשרו במסרקות ברזל. והילדים עמדו בלי ניע. ואז, מספר סבתו: הרב הרצוג "קרא בקול גדול בכל כוחו…. שמע ישראל ה' אלוקינו ה' אחד". כף ידם של שבעה ילדים קטנים התרוממה מעצמה לכסות את העיניים. אלה יהודים קרא הרב הרצוג בהתרגשות. כך לימדו אותם אימותיהם כשהרדימו אותם בעריסותיהם בימים שלפני החושך". אי אפשר שלא לבכות כששומעים סיפור כזה. ומסיפור כזה אפשר להבין את גודל השבר של השואה יותר מאלף הרצאות. ובאותה דרך יוכל כל תלמיד ללמוד מן הספר על העליות לארץ, מלחמת השחרור, הפוגרומים במהלך ההיסטוריה היהודית, האינקוויזיציה, הקבלה בצפת, כוחו של תלמוד תורה ומעל לכל נצחיותו של עם ישראל. קראתי בספר "האנוסים" כי באיזו פינה נידחת על הגלובוס נתגלו צאצאי אנוסים שכל יהדותם איננה אלא איזו אגדה רחוקה. אך בהיכנסם לכנסיה, ולפני שהם מסמנים את סימן השתי וערב, הם לוחשים לחש העובר מדור לדור ושאינם יודעים עוד את משמעותו: "שקץ תשקצנו".

הדמיון כמציאות

חיים סבתו הוא מספר סיפורים גאוני. כאלה הם סיפוריו המבוססים על זכרונות הילדות בבית מזמיל והניסיון שעמד בו במלחמה. גאונותו כמספר גדולה לא פחות בתיאור של ארועים שלא נכח בהם. כך כשתאר בספריו הקודמים את מהפכת הסטודנטים בפריז שמעולם לא ביקר בה. כך בספר זה כשהוא מתאר את העליה לכפר עציון, את הבריחה של צעירים ממצרים בראשית המדינה ובריחת צעירים מסוריה בעידן של אסד. וכשהוא מתאר את הפוגרומים באוקראינה אתה חש כאילו האיש אך זה בא משם והיה בתוך בית הכנסת שהועלה באש על יהודיו. בראיון שקיימתי עם הסופר בשנת 2003 שאלתי אותו בענין זה והוא השיב לי: " "כתבתי שני ספרים. אחד (אמת מארץ תצמח) כולו דמיון וחושבים שכולו מציאות והשני (תאום כוונות) שכולו מציאות וחושבים שכולו דמיון. הדימיון שלי בנוי על זוויות ראיה, על רסיסי מילים, על רסיסי תמונות. והם נותנים תמונה שהיא לדעתי יותר מציאותית מן המציאות. תאום כוונות זה לא יומן מלחמה. אבל זו האמת. ואיך אני יודע? כי לא הייתי לבד שם. הייתה חבורה גדולה. וכל אחד אומר לי אתה סיפרת את הסיפור שלי. הדמיון לא בא מן האוויר. הגמרא אומרת במסכת ברכות, שהאדם אינו חולם על פיל הנכנס בקוף של מחט. אחד הרבנים האחרונים של חלב התקשר אלי ושאל אותי מתי היית בחלב. אמרתי לו שאף פעם. איפה קראת? אמרתי לא קראתי. והוא אומר לי זו בדיוק חלב שלי. ירון לונדון, כשראיין אותי על הספר, שאל אותי איך ידעת על ההפגנות בפאריז. היית בפאריז? הוא סיפר לי כי היה אז נספח התרבות של ישראל ובדיוק כך זה היה (מהפכת הסטודנטים). התשובה זה לא נס, זה לא כישרון. לא כלום. זה צרוף של שברירי מילים ושברירי רמזים שבנו לי בדמיון עיר. הדמיון נוטל את התוכן של המראה החיצוני. ולכן אני חושב שבמידה מסוימת הדמיון יותר מציאותי מן המציאות""…

חיים סבתו [צילום זאב גלילי]

הקשר בין רב הלילה לבשפריר חביון

כל אחד מפרקי הספר בנוי כסיפור לכאורה נפרד העומד בפני עצמו, שיש בו נקודת שיא, לעתים גלויה לעתים סמויה. אך הפרק שהוא שיאו של הספר, המאחד את כל הפרקים, מספר על הגילוי שהמנגינה העממית לכאורה שבה שרים את "רד הלילה" לקוחה מן המנגינה בה שרו חסידי צאנז את בשפרירי חביון. אשה המקורבת לחצר צאנז כתבה לסבתו מכתב בעקבות "תאום כוונות". סבתו כתב שם כי בחסידות צאנז שרים בסעודה שלישית את בשפריר חביון והיא פקפקה בכך. כדי לבדוק את העניין הלכה לחצר צאנז בנתניה ושם גילתה שהרבי דורש בשפריר חביון ובתום הדרשה שרו החסידים את הפיוט בניגון מדבק. הואיל ויצאה שבת ביקשה רשות להקליט את הניגון ושלחה את הקלטת לסבתו בצרוף למכתבה. הקלטת הייתה מונחת בצד זמן רב עד שיום אחד השמיע אותה והופתע: "הניגון לא שלנו הוא. לא ניגון מתגעגע מתרפק אלא ניגון מתרונן ומדבק ואת הניגון הזה אני מכיר שנים רבות לא מבית הכנסת… הוא השיר שכתב המשורר יעקב אורלנד 'רב הלילה רב שירנו הבוקר לשמים' הוא הניגון שרקדו בנערותי בבני עקיבא".

בתו של יעקב אורלנד פתרה את התעלומה. וכך סיפרה: "סבא שב מסעודה שלישית[בשטיבל החסידי בחצר בויאן בירושלים] עם השיר "אל מסתתר בשפריר חביון" בניגון חסידי מדבק. הניגון לא עזב אותו יומם ולילה… אבי יעקב אורלנד שמע את הפיוט חוזר ומתנגן בבית… וגמר בדעתו שיחבר לנעימת החסידים… את השיר 'רב הלילה רב שירנו' השיר ששרו החלוצים".

האם אפשר שלא לבכות לשמע סיפור כזה.?

הסיפור כתפילה

סיימתי לקרוא את השורות האחרונות שבפרק האחרון – "כי עוד נמשכת השרשרת/ כי עוד נמשכת השרשרת" אלה המילים האחרונות של "רב הלילה". המשכתי לדפדף ולאכזבתי דף לבן ריק. הפכתי בו והפכתי בו כמחפש המשך. כמחפש תשובה. ודימיתי עצמי לגיבורו של איבסן, פר גינט, הנושא את נאום הבצל. המשל על האיש המנסה להסיר את "קליפות" הבצל של זהויותיו כדי להגיע ל"גרעין", ולא עולה בידו. משל המזכיר את משליו של ר' נחמן מברסלב שאמר כי "בסיפורי המעשיות שהעולם מספרים יש בהם נסתרות הרבה ודברים גבוהים מאד".

ואם בסיפורי העולם כך, קל וחומר במספר משלנו, בשר מבשרנו. "בשפריר חביון" נדמה לי כבצל ענק, הצופן בתוכו את סוד זהותנו וטעם קיומנו היהודי. ובכל פרק אנו מסירים גלד אחרי גלד כמו גלגלי השמים המתוארים ברמב"ם "זה למעלה מזה כמו גלדי בצלים" [הלכות יסודי התורה פרק ג']. או כמו משל הרמב"ם על המבקשים להגיע לארמון המלך ועוברים חומה אחרי חומה [מורה נבוכים ג' נא]. וכמו פר גינט ולהבדיל כמו מורה נבוכים לרמב"ם אנו נותרים עם החידה. ובידינו רק הסיפור שכדברי הבעל שם טוב הסיפור הוא דרך לתיקון תפילה.

ור' נחמן אף מרחיק ואומר כי הסיפור כוחו כתפילה.

 תגובות

זאב שלום 
ראש השנה בפתח קראתי את דבריך המרגשים על הספר 
וכמו תמיד אתה מתאר את מה שאני מרגיש הרבה יותר טוב ויפה ממה שאני יכול לבטא 
אני קורא את הספר בימים אלה ומתרגש מחדש בכל סיפור 
ואתה הטבת לתאר את משמעותו של הספר 
תודה רבה לך על כתיבתך 
שנה טובה ושנזכה לקרוא עוד את כתיבתך היפה המרגשת והחכמה גם בשנה הבאה עלינו לטובה 
ישר כח 
קובי בן יונה

קישורים

ראיון עם חים סבתו ב-2003

http://www.zeevgalili.com/2009/01/1045

חיים סבתו על חיבוטי הנפש שלו כיוצר

http://www.zeevgalili.com/2009/01/1045

יעקב שויקה מספר על משפחתו

http://www.zeevgalili.com/2010/07/9693

המו"ל שגילה את חיים סבתו

http://www.zeevgalili.com/2009/01/1067

יפנית חקרה את שירת הבקשות

http://www.zeevgalili.com/2004/01/321

מהארי פוטר לבואי הרוח

http://www.zeevgalili.com/2007/12/536

רב הלילה בביצוע חבורת שירו שיר

https://www.youtube.com/watch?v=_GZZsDyiw-Q

גלגולו של ניגון: 'רב הלילה' – מניגוני החסידים לריקודי החלוצים

http://onegshabbat.blogspot.co.il/2012/11/blog-post_9.html