ראה הסרטון המצורף – כל מלה מיותרת.

http://www.youtube.com/watch?v=Q2PQCNQH2lY&feature=youtu.be

רשימת הכותרות בעמוד הראשון במהלך המלחמה – אף מילה על השואה

http://learning.blogs.nytimes.com/2010/08/31/historic-headlines-world-war-ii/

תגובות

מהסתרת השואה לתמיכה באיסלמו-פשיזם הפלסטיני

בפסטיבל הקולנוע של ירושלים, לפני יותר מעשר שנים, נפגשתי עם ג'יי הוברמן, שהיה מבקר הקולנוע של הווילאג' וויס. משך שנים הוא חקר את עיתונות היידיש בארצות הברית, בעיקר בניו יורק. ואני זוכר שהוא אמר שדווקא בעיתוני יידיש היתה תמונה די מלאה ומדוייקת על השואה בזמן אמיתי, וכיצד היא.

הסבא של המרצה בסרטון , לא ידע על השואה ועל אושוויץ משום שהיה מיוצאי גרמניה [שלא קראו ולא דיברו יידיש], והקפיד לקרוא את הנ"י טיימס שנחשב לאמין וחשוב.

ביוני 2002 הייתי באיזה כנס עיתונות ענק בעיר ברוז' בבלגיה. רוג'ר כהן, שהוא כבר שנים עורך החוץ של הניו יורק טיימס, נתן שם הרצאה. עדיין היו אז באוויר מעשי הטבח בקוסובו, מתקפת 11 בספטמבר, מלחמת בוסניה, רואנדה. ובמרכז הרצאתו הוא דיבר על תפקיד העיתונות, התקשורת, נוכח רצח-עם וכו'. הוא במפורש הזכיר את הביזיון של הניו יורק טיימס בתקופת השואה. הוא הודה שזה היה מחדל עיתונאי ענק, והיכה על חטא. הכי חשוב: הטיימס הפיק מאז לקח. ככה הוא טען. היום מתברר שמעמדה של התכחשות לרצח העם היהודי כקורבן של רצח-עם הגיע הניו יורק טיימס לעמדה אנטי-ישראלית, המתכחשת למערכה האיסלמו-פשיסטית-פלסטינית נגד ישראל ורואה בהתנחלויות איום יותר גדול על האנושות מפצצת אטום איראנית.
וולטר לאקויר בספרו 'הסוד הנורא' The terrible secret. חושף את מלוא התמונה בשאלה מה ידעו על ההשמדה ומתי.
תגובה 
הבעיה היא שבתקופת המלחמה רק חלק קטן מיהודי ארצות הברית קראו את עיתוני יידיש. גדול העיתונים היידישאים "פראווערטס" היה בתחילת שנות ה-30 ליומון המוביל בארצות הברית, עם השפעה ניכרת ועם תפוצה לאומית של למעלה מ-275,000‏ גיליונות. אך ב-1939 ירדה תפוצתו ל-170,000 כתוצאה מהגבלת ההגירה של יהודי מזרח אירופה לארצות הברית.
ז.ג.

ראה גם

מי אתה תומאס פרידמן

http://www.zeevgalili.com/2010/04/8535

 כך בישל הניו  יורק טיימס את התכנית הסעודית

http://www.zeevgalili.com/2006/10/347

תאופיק חמיד והתכנית הסעודית

http://www.zeevgalili.com/2007/04/397

מבקר המדינה נתן את האות ומקהלת התקשורת החלה לגמוז * כמה נוח לשבת באולפן החם ולמתוח ביקורת על אלפי שוטרים, חיילים, כבאים, פרמדיקים, עובדי חברת החשמל ומתנדבים שעסקו בהצלה * ומה היה אומר על כך אפרים קישון?

"גמז, נגזר מן השם הפרטי גמזו, שמו של מבקר תאטרון שנודע בבקורתיו הקטלניות. ביקר באופן חריף מאד עד כדי ביטול מוחלט. "קטל". "מבקרי התאטרון גמזו את העיבוד החדשני של המחזה אך הקהל קיבל אותו בהתלהבות". לגמוז, גמזתי גומז אגמוז. [מילון "רב מלים" של יעקב שוויקה]

ד"ר חיים גמזו היה משך עשרות שנים מבקר התיאטרון והתרבות של עיתון "הארץ". הוא היה אימתם של מחזאים, שחקנים ואמנים בכל התחומים. גמזו, שהיה איש משכיל מאד, השתלח במבוקרים בלשון חריפה, מזלזלת ותוקפנית שגלשה לא פעם לאלימות מילולית.

על ההצגה "סמי ימות בשש", שבוימה בידי במאי מחונן [עידוא בן גוריון ז"ל] כתב ביקורת בת חמש מלים: "לדידי יכול היה למות בחמש".

על ההצגה הראשונה של להקת "בצל ירוק" [שעם חבריה נמנו חיים טופול, אריק אינשטיין, אורי זוהר, עודד קוטלר] בבימויו של אפרים קישון, כתב, בין היתר: "בצל ירוק? זה בצל יבש! זה שום. זה כלום!".

על "מלכת האמבטיה" של חנוך לוין כתב: "צריחה מתוסבכת עדיין איננה מחאה כנה". מחזה של אהוד מנור "לילי גם", זכה לציון "פרי באושים".

גמזו עורר את כעסם של רבים ממבוקריו שאחת מהן,, שחקנית תיאטרון, תקפה אותו פיסית וגרמה לו זעזוע מוח.

אפרים קישון [איור חיים טופול, ויקישיתוף]

האגדה מספרת שבאחד הימים הופיע חיים גמזו בהרצאה בחדרה וכדרכו גמז בחריפות רבה את אמן הכינור הבינלאומי יאשה חפץ. אחד המאזינים, איכר פשוט, קם וקרא לעבר גמזו: "איך אתה מעז לבקר גאון כזה. אתה יכול לנגן יותר טוב מיאשה חפץ?".

נזכרתי באגדה זו נוכח סערת הברברת בערוצי הטלוויזיה, שבאה בעקבות סערת השלגים. את אקורד הפתיחה נתן מבקר המדינה [שהתקנא כנראה  בקודמו בתפקיד, חביב התקשורת,  מיכה לינדנשטראוס]. אך ירדו פתיתי השלג הראשונים והוא כבר הכריז על כוונתו לפתוח בחקירה.

בעקבותיו הופיעו בטלוויזיה כל מיני מומחים בעיני עצמם, שידעו בדיוק מה היה צריך לעשות כדי לקדם את פני הסופה, למנוע אותה ולבטל את תוצאותיה. בעת שאלפי שוטרים, חיילים, מכבי אש, עובדי חברת חשמל ומתנדבים, פעלו יום ולילה כדי להציל נפשות, לסייע ליולדות, לנכים ולקשישים, החלו הפרשנים לגמוז אותם. ישובים זחוחים בכורסות הנוחות של האולפנים החמים ידעו להגיד מה בסדר ומה לא, מה צריך לעשות ואיך זה שלא עשו מה שהם חושבים שצריך לעשות.

הגדיל מכולם אותו מומחה ששאל למה לא גזמו בזמן את כל העצים שעתידים היו להתמוטט ולרסק עמודי חשמל. החרו והחזיקו אחריו מגישי הטלוויזיה. כל אחד מהם, כמאמרו של נפוליאון, מחזיק בתרמילו את שרביט חבר הכנסת של העתיד. אז איך זה שלא הפעילו את צה"ל בזמן שואלת המגישה המלומדת? ולמה לא פתחו את הכבישים בזמן? ולמה לא סגרו אותם בזמן? ולמה ולמה ולמה. לא חשוב מה אומרים העיקר לומר משהו ובעיקר לגמוז את אלה שלא גזמו בעוד מועד את העצים.

נוכח הפטפטת הזו בא לשאול את מקהלת הגומזים, כמו אותו איכר מחדרה, – אתם הייתם עושים את זה טוב יותר?

הגמיזה המוגזמת הזו הזכירה לי סיפור אחר ממלחמת העולם השניה. זה היה בתקופה שבה הצוללות של היטלר עשו שמות באוניות שהיוו את צינור החמצן של בריטניה. באדמירליות הבריטית התקבל אז מכתב של אזרח שהיה לו רעיון מקורי איך לפתור את בעיית הצוללות. כל מה שצריך לעשות הציע אותו אזרח הוא לייבש את הים. ואז אפשר יהיה לירות בצוללות הגרמניות כאילו היו ברווזים. וכיצד נייבש את הים שאלו אותו? והוא השיב: מה שחשוב כאן זה הרעיון. את הבעיה הטכנית אתם צריכים לפתור.

תוספת 17.12.13

ומי יבקר את המבקר

מבקר המדינה החדש שמיהר להכריז על הצורך לבקר [את המחדלים?] בעקבות הסערה  מעורר בינתיים סערה בקרב המתמצאים בנעשה במשרדו.

ישם דברים המעוררים תהיות האם אין צורך בגוף שיבקר את משרד מבקר המדינה.

ראו מה כותב על כך רביב דרוקר בבלוג שלו

http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=394281

תגובות

 הגמיזה שניסו לגמוז אתמול והיום   בטלוויזיה וברדיו ,עיתנואים בורים ועמי  ארצות. שאין להם מושג  שיש איתני  טבע שאת נזקיהם אי אפשר למנוע או לבלום. אלה  המגיבים בהיסטריה ומאשימים עולם ומלואו .שיכורים מכוחם  להוליך שולל את הבריות ושאין להם מושג על מה שקרה בניו אורליאנס לפני שנים אחדות ובניו יורק  רבתי שבה היו הפסקות חשמל שנמשכו  שבועות.(בניו ג'רסי בעיקר)

 שעמתי את מגיש ערוץ 2 אתמול  נמלאתי  כעס וכיביתי את הטלוויזיה

 והנה נעים לפגוש מי שאני חושב כמותו ולהיפך

 תודה

יענקלה העליון

—————————————————————————–

‏ A quote from the writer Alan Moore that might explain Kishon and Gamzu

 Now, as I understand it, the bards were feared. They were respected, but more than that they were feared. If you were just some magician, if you'd pissed offt some witch, then what's she gonna do, she's gonna put a curse on you, and what's gonna happen? Your hens are gonna lay funny, your milk's gonna go sour, maybe one of your kids is gonna get a hare-lip or something like that — no big deal. You piss off a bard, and forget about putting a curse on you, he might put a satire on you. And if he was a skilful bard, he puts a satire on you, it destroys you in the eyes of your community, it shows you up as ridiculous, lame, pathetic, worthless, in the eyes of your community, in the eyes of your family, in the eyes of your children, in the eyes of yourself, and if it's a particularly good bard, and he's written a particularly good satire, then three hundred years after you're dead, people are still gonna be laughing, at what a twat you were.

G. RAZ

 NEW YORK

————————————————————————————————————–

בכל חורף יוזם איזה כתב מתחיל ראיון עם "זקני צפת", האומרים תמיד שאינם זוכרים סופת שלגים קשה כל כך, אף פעם לא היה קור כזה * שיחה עם אחד מאחרוני "זקני צפת" * מה באמת היה בעבר ואיך שרדו בלי חשמל ובלי צה"ל * עדות מידע אישי

במרוצת השנים הפכו "זקני צפת" למושג מיתולוגי שנכנס למילון: "כינוי לוותיקי הוותיקים ביישוב, הזוכרים גם מה שקרה לפני שנים רבות. "אפילו זקני צפת אינם זוכרים חורף גשום כל כך" [מילון "רב מלים" בערך זקן].

"זקני צפת". תמונה זו המוצבת במוזיאון המאירי צוירה על פי צילום שנועד לאסוף צדקה בחו"ל למען "מושב זקנים".. הזקנים שבתמונה לא היו במושב אלא נאספו ברחובות צפת לצורך הצילום.

השנה לא מצאתי בתקשורת אף ראיון עם אחד מזקני צפת. אולי מפני שאין עוד בצפת "ותיקי ותיקים". כששוחררה צפת במלחמת השחרור היו בעיר פחות מאלפיים יהודים, רבים מהם אכן ותיקי הוותיקים שזכרו אפילו את מכת הארבה במלחמת העולם הראשונה.
מאז, הלכו רבים מהם לעולמם ורבים עזבו את העיר. בצפת של היום, המונה כ-35 אלף נפש, נותרו מתי מעט מאותם "ותיקי ותיקים", הראויים לתואר "זקני צפת".
לרגע עלה בדעתי להציע את זיכרונותיי האישיים, כמי שנמנה לפחות עם המשמרת הצעירה של זקני צפת.
חייתי בצפת עד גיל 8 ויש לי זיכרון טוב. אני דווקא זוכר בבהירות רבה סופה כמו זו שהייתה בשבוע שעבר. אך בטרם אספר את זיכרונותיי חיפשתי אחד מזקני צפת האמיתיים. יגעת מצאת תאמין. מצאתי אחד מוותיקי הוותיקים – משה כהן.

בנו של "מלך הנהגים"

משה כהן, שהשבוע מלאו לו 81, מתגורר היום על הר כנען, הוא בין המעטים שנולדו בצפת ולא עזבו אותה מעולם. אביו, יוסף כהן, [יוסל בפי העם] היה ידוע בכינוי "מלך הנהגים" ובפי הערבים "מלך אל שופרייה".
בשנת 1922 כשהיה בן 17 רכש יוסל כהן מכונית מעודפי הצבא הבריטי והיה "הנהג הראשון של צפת". צפת הייתה מנותקת מן העולם החיצון ללא כביש עד אמצע שנות העשרים. יוסל הקים תחנה בסמוך לביתו [ כיום רחוב ירושלים, מול ישיבת חב"ד, סמוך לרחוב בר יוחאי]. מתחנה זו הסיע נוסעים וסחורות מצפת לכל רחבי הארץ וגם לסוריה ולבנון הגיע.
בתקופת המחתרות סייע הן לאצ"ל והן ל"הגנה" ומתוקף פעילותו יצא שמו למרחוק. אל ביתו, שהיה פתוח תמיד לכל נצרך, הגיעו גם רבים ממנהיגי הישוב – יצחק בן צבי, גולדה מאירסון [מאיר], יוסף שפרינצק ורבים אחרים.
ליוסל כהן נולדו שלושה בנים, מנחם, משה ואמנון.

צאצאי הכוהנים שברחו אחרי החורבן

מנחם כהו ז"ל, פירסם משך שנים סיפורים על צפת במקומון קטן ["קול העיר"]. הסיפורים כונסו לספר "סיפורי צפת" שראה אור בהוצאת משרד הביטחון.
בספר זה, המהווה אוצר בלום של סיפורים על דמויות צפתיות מן המאה הקודמת, מספר מנחם כהן ז"ל את תולדות משפחתו.
לפי המסורת המשפחתית ראשיתה של המשפחה בכוהנים בני משפחת פשחור, שהתיישבו בצפת לאחר החורבן ומעולם לא עזבו אותה. [לאחר חורבן הבית עזבו את ירושלים משפחות הכוהנים ששרדו ועברו לגליל. הם חיו בקהילות יהודיות קטנות של כוהנים וכך יכלו לשמור על מנהגי כהונה וטהרה. בין כ"ד משמרות הכהונה שהיו בגליל מימי בית שני, נמנה גם המשמר הי"ב, הוא: "משמר יקים פשחור צפת". שם ההר שממזרח לצפת, בואכה טבריה, נקרא הר פשחור על שם משמר כוהני פשחור שישב בעיר].

"לא היה שלג כזה"

שאלתי את משה כהן איך עבר את הימים הקשים של הסערה.
"זה היה נורא", אמר לי. "שלושה ימים היינו מנותקים מחשמל וגם מים לא היו. השלג בחוץ היה בגובה מטר וחצי ואי אפשר היה לצאת מהבית. אני לא זוכר בכל שנותיי בצפת סערה כזו. צפת ממש הרוסה".

                                    משה כהן בן ה-81 מאחרוני "זקני צפת" ותיקי הוותיקים

שאלתי: איך התקיימתם כל השנים כשלא היה בכלל חשמל ?
"אז היו ימים אחרים. הבתים היו עם קירות עבים. היו אמצעי חימום, פרימיטיביים אמנם, אבל הבתים היו חמים. גם תאורה הייתה ממנורות נפט. ומזון לא היה חסר כי כל הקיץ היינו מתכוננים לחורף. בישלנו אורז ועדשים עם בצל מטוגן וקיבלנו מג'דרה חמה ומשביעה. אבל דווקא עכשיו, עם כל החיים המודרניים, ישבנו בקור, בחשכה ובמחסור".
קטונתי מלהתחרות בותיקותו ובזיכרונותיו של משה כהן. משפחתי אמנם ותיקה, אך לא כמשפחת כהן. סבי מצד אבי הגיע באמצע המאה ה-19 וסבה של סבתי הגיע ב-1820. כך שמשפחתנו הצפתית היא בחזקת "עולים חדשים" לעומת משפחת הכוהנים עתיקת היומין. יתר על כן, אמי לא נולדה בצפת אלא בראש פינה,אליה ירד אביה, כך שמעולם לא ראתה עצמה כצפתית.

חגיגת הבר מצווה שהושבתה

הייתי בן 8 כשהסופה הגדולה פגעה בצפת. התאריך המדויק חקוק בזכרוני תודות לעובדה שהסערה התחוללה בשבת בה הגיע למצוות אחי, משה ז"ל, שהיה מבוגר ממני בחמש שנים.
ציפיתי לחגיגת הבר מצווה ולעליה לתורה. ניסיתי בחשאי להניח את תפיליו וכשאלה נפלו מידי הייתי בטוח שאלוהים יעניש אותי במוות פתאומי. כשהוא למד את ההפטרה למדתי אותה יחד עמו והיא שגורה בפי עם הטעמים עד היום. זו הייתה הפטרת פרשת שמות [הַבָּאִים יַשְׁרֵשׁ יַעֲקֹב, יָצִיץ וּפָרַח יִשְׂרָאֵל; וּמָלְאוּ פְנֵי-תֵבֵל, תְּנוּבָה – ישעיהו כו].
פרשת שמות היא הפרשה שקראנו בשבת האחרונה. כלומר: אותה סופה החקוקה בזיכרוני התרחשה בהפרש של שבוע מן הסופה שעברנו בשבוע שעבר.
התגוררנו אז בבית אבן שבקצה התחתון של הרובע הספרדי בעיר העתיקה. זהו הבית שבעבר הרחוק שיכן את גן הילדים הראשון של צפת ובימינו הוא משמש מוזיאון בית המאירי.
כיום מבנה המוזיאון הוא בן שלוש קומות שמייסד המוזיאון, ידידי יחזקאת המאירי ז"ל, בנה על בסיס החורבות שחשף מתחת לביתנו.
באותה תקופה הייתה קיימת רק הקומה העליונה שכללה שתי דירות וביניהן חצר המשקיפה על בית הקברות ובאופק מתנשא הר מירון.

הנוף הנשקף מחצר ביתנו

שלג בגובה של מטר

הכל היה מוכן לעליה המרגשת לתורה ולחגיגה שאחריה. כמה סירים של צ'ולנט על הפתיליות ובתנור, שולחנות ערוכים, מאכלים ומגדנות מכל טוב. אך אחי לא עלה לתורה ואיש לא בא לחגיגה. השכמנו מוקדם כדי להכין את הבית לבוא האורחים אך כשפתחנו את הדלת הפונה לחצר הסתנוורו עינינו מן הלובן שכיסה את הכל.
החדר בו התגוררנו [הוא החדר העליון במוזיאון המאירי] היה גבוה מן החצר המשותפת לנו ולמשפחת גנון שגרה ממול. מן המדרגה עליה עמדנו נראו הר מירון כזוג שדיים ענקיות עטופות בלבן.
איש לא מדד אז את גובה השלג. אבל אני קפצתי מן המדרגה אל החצר וכמעט נקברתי בשלג. גבהי היה אז, אני מניח, כמטר וחצי, פלוס מינוס. השלג הגיע כמעט עד לצווארי ואבי משך אותי בכוח, כשאניי רועד כולי, אל תוך הבית החם.

משמאל: המדריגות המובילות מן החצר לדלת היציאה אל הרחוב. מימין: הדלת מצד הרחוב. השלג היה בגובה כזה שאי אפשר היה לפתוח את הדלת שלושה ימים.

לא ניסינו יותר לצאת מן הבית לחצר. היציאה מן הבית לרחוב הייתה אז דרך דלת ברזל [שהותקנה לאחר מאורעות 1929] לסימטה הנקראת היום אהרון בן שמעון. ישבנו ספונים בביתנו שלושה ימים. מפלסות לא פינו את השלג כי לא היו מפלסות. העירייה לא הפעילה שום אמצעי כי לא הייתה בפועל עירייה ובראש זו שהיתה עמד ראש עיר ערבי. נגמ"שים של צה"ל לא נראו ברחובות כי עדיין לא היה צה"ל. החשמל לא נותק כי הוא לא חובר מעולם לפני הקמת המדינה. אבל משפחתנו שרדה באותה שבת כמו בדורות קודמים.

רק ביום שני או שלישי פילסו ערבים רכובים על חמורים את הדרך לביתנו וסיפקו לנו ירקות ופירות טריים.

בית המאירי. למעלה: מימין הדירה בה גרנו ובאמצע מעקה המרפסת המשותפת לשתי הדירות

איך שרדנו?
על כך אפשר ללמוד מן הסיפור הבא.

הפטנט הראשון של ארץ ישראל

צפת של ראשית המאה העשרים הייתה ישוב המנותק מן הציוויליזציה. כשבארצות הברית בנו את ה"אמפייר סטייט בילדינג" כאן עוד לא שמעו על חשמל. כשנחפרה תעלת לה מנש בצפת הובילו מים לבתים בפחים. אחד ממקלטי הרדיו הראשונים של צפת נרכש על ידי אבי והוא הופעל באמצעות מצבר של מכונית. מוסיקה שמענו בגרמופון קפיצי ("פטפון") מתוצרת "היז מאסטרס וויס".
היו בצפת בעלי יוזמה וממציאי פטנטים שמצאו פתרונות הישרדות.. אחד מהם היה הפחח חיים שלום סגל [מיישל] שבנה תנור רב תכליתי – גם לאפיה, גם להכנת צ'ולנט גם לחימום וגם כפלטה לשמירת חום האוכל בשבתות. כחומר גלם השתמש בפחי נפט מהם בנה תנורים מדגמים שונים. התנור המשוכלל ביותר שלו היה עשוי שני תאים שבתחתון שבהם דלקו כמה עששיות נפט.. האגדה מספרת שכדי לקדם מכירות נתן תנור במתנה לרב העיר, שהוציא היתר הלכתי לשימוש בתנור בשבת. הרבנית לא הייתה עקרת בית מוצלחת ביותר, הפכה את התנור וגרמה לשריפה. באו שוטרים טורקים לאסור אותו ובעזרת שוחד השיג לא רק את אישור השלטונות להמצאתו אלא גם רשמו אותה כפטנט.
זו אינה אגדה ומי שבדק את הענין היה לא אחר מאשר אלוף רחבעם זאבי (גנדי). זהו הפטנט הראשון שנרשם בארץ ישראל ומספרו למרבית האירוניה 242. התנור הזה מצוי בבית המאירי בצפת. דגם אחד שרד בשלמות כחדש בבית משפחת בנימין בלויגרונד ונכדתו הואילה להעביר לי את תמונתו.

תנור הפטנט – גם לבישול גם לאפיה גם לחימום

חיים ללא חשמל וללא מים זורמים

איך שרדנו את מזג האוויר הקשה של צפת ?
כמו שאומר משה כהן – כל הקיץ התכוננו לחורף. בכל בית היה מלאי קבוע של אמצעי חימום ותאורה – פח נפט, שק פחמים, פתיליות ותנורים מדגמים שונים , עששיות ומנורות. בימים קרים במיוחד היו מדליקים פרימוס ומניחים עליו קומקום גדול שמילא את הבית באדים.
קערת חרס פשוטה שימשה כתנור פחמים.. היו מניחים את הקערה עם הפחמים מחוץ לבית, שופכים מעט ספירט ומדליקים עד שהפחמים הפכו לגחלים לוחשות ואז הכניסו את הקערה הביתה. ספקי הפחמים היו ערבים שהתמחו בהכנתם מעצי הגליל. הכיכר המרכזית בצפת נקראה "כיכר הפחמים" [קוילן פלאץ ביידיש], כיום כיכר המגינים.

תצוגה של מטבח צפתי בבית המאירי. משמאל תנור הפטנט. באמצע תנור פח פשוט ובתוכו עששי ועליו קומקום. מימין מכשיר לקליית קפה מעל פרימוס [המוסתר על ידי מכתש ועלי]

בכל בית יהודי היה גם מלאי קבוע של מזון שנועד לא רק לימי החורף אלא לתקופות חרום בכל עונות השנה. מלאי זה כלל שמן זית, קמח, אורז, קטניות מכל הסוגים [עדשים, שעועית, חימצה] סוכר, מלח, קפה, ציקוריה [תוספת לקפה העשויה משורשי עולש], קקאו, תה, טחינה. כל המוצרים הללו ניתן להחזיק זמן רב ללא קרור. ביצים נשמרו זמן ניכר במיכל של מי סיד. ולא במקום האחרון יש להזכיר את ה"אנגעמאכטס" שהיו בכל בית בכל ימות השנה. אנגעמאכטס הוא השם היידי לשימורי פירות וירקות שהוכנו דרך קבע לפי עונות הפרי והירק. ריבות פאבעדל הכינו משזיפים עם סוכר וכך גם ריבת חבושים. אמא [וקודם לכן סבתא] היו מכינות את המרקחת הזו בקערה ענקית [פיילה] אליה הטילו את הפירות והסוכר. העמידו על אש ובחשו אט אט עד שהתקבל קריש. את הפאבעדל היו סוגרים בצנצנות אטומות היטב והחזיקו במדפים העליונים ומשם היו מורידים אותם כשבאו אורחים נכבדים או בימי החורף. בביתנו היה גם מלאי קבוע של כיכרות גבינה צפתית שאמא היתה מכינה למכירה בחנות ולצרכי הבית.

מנורת נפט תלויה על קיר בתצוגה בבית המאירי. היא סיפקה אור שהספיק לכל עבודות הבית.

הבתים שבהם גרנו היו בתי אבן שקירותיהם העבים היוו בידוד טוב נגד הקור.

בעיית המים היתה בעיקר בקיץ, לאחר שבור מי הגשמים התייבש. בחורף היו מים בשפע ובימי שלג המסו את השלג בסירים על האש.

סיבלם של העניים

אנחנו זכינו לבתים טובים תודות לעמלם הקשה של הוריי שעבדו יומם ולילה בחנות ובמאפיה, כדי לפרנס את חמשת ילדיהם. לא כולם היו בני מזל. רבים חיו במרתפים טחובים ובחורבות נוטות ליפול.
על חייהם הקשים של אלה יעיד סיפורה של דודתי, אחות אמי, יוכבד סגל עליה סיפרתי במאמר אחר.
וכך היא כותבת ביומנה:
"מאד פחדתי מהחורף עם שני ילדים והבית רטוב וקר ואין כסף להכין עצים ובכלל שתי לירות לחודש [שכר דירה] אין ביכולתנו לשלם… [מצאנו] איזו דירה עזובה ריקה גדולה ולא היה כבר טיח על הקירות והתקרה הייתה עגולה גם כן בלי טיח… נכנסנו ולא שכחנו להביא אתנו גם את הדלות ואת המחסור.
התחיל החורף של צפת, עם קור וגם שלג ובבית אין כלום מוכן לחורף. והתקרה התחילה לדלוף והטיח נפל והמים חדרו עד המיטות של החדר השני ופתאום חוה [הבת הבכירה] באה מבית הספר עם חום גבוה… ישבתי על ידה עם התינוקת והשקיתי אותה כל פעם מעט תה. כך עברו שלושה ימים. התחילה לצאת אדמת. שמרתי עליה שלא יגיע קור למיטה. ותקווה התינוקת בת שמונה חודשים לא קיבלה חום כי היה מאד קר בבית והתחילו להיכנס הרבה מים, כך שכל הטיח נפל ובמה לחמם את הבית לא היה והיא נהייתה מאד כחולה וכמעט בלי נשימה….
"אשה אחת הייתה מביאה כל כמה ימים כמה כוסות חלב ומתי שהיה לי קצת כסף הייתי משלמת. היא נכנסה וראתה את מצב הבית ונגשה למיטה וראתה את התינוקת. היא נדהמה. מה את שותקת. הילדה בסכנה. אמרתי מה אני יכולה לעשות? היא תכף רצה והביאה ספירט עם מטליות של חורף ועטפה את הילדה. ואמרה תשימי על החלונות שמיכות שלא ייכנס קור ואת תשכבי על ידה וחממי אותה ואני אעשה מה שאני יכולה כדי להציל אותה. והיא רצה אל המשפחה ועשתה סקנדל איך נותנים לי כך להיות לבד בלי כלום בבית. תכף באו עם פחמים וחיממו את הבית… והילדה ניצלה ממוות.

דודתי יוכבד סגל

בינתיים עברנו לדודה שושנה [ אמי, ז.ג.] בחדר קטן עד שתיקנו את הגג… כל החורף הייתי עושה ריבת צימוקים ותפוזים וסוכר למכירה וזה היה עבודת פרך. ועד שזכיתי למכור את זה לחנויות או לבתים פרטיים ולהביא הביתה מצרכים כך עברנו את החורף הקשה."קיווינו לקיץ יותר טוב. אך לא עבר רק כמה חודשים והתחילו מאורעות 29.

צילומי תצוגות מבית המאירי ומשה כהן זאב גלילי. תנור הפטנט באדיבות משפחת בלויגרונד.

מאמר זה כמו המאמרים שבקישורים הבאים הם חלק מספר תולדות משפחתי שראשיתה בצפת בשנת 1820 שאני עוסק בכתיבתו.

 סוד חייו ומותו של סבי

http://www.zeevgalili.com/2011/07/15514

 סיפורה של משפחה צפתית

 http://www.zeevgalili.com/2011/08/15824

למה החרימו רבני צפת את אז"ר

 http://www.zeevgalili.com/2012/07/16951

 כלה אלמנה בעיר לא קסומה

 http://www.zeevgalili.com/2012/12/17446

צפת במאה ה-19 תחיה לאחר חורבן [ מאת רבקה אמבון]

http://www.zeevgalili.com/2011/11/16086

שתי כלות שנרצחו בצפת

http://www.zeevgalili.com/2004/08/310

דפוס הגליל

http://www.zeevgalili.com/2012/07/16997

תגובות

 מחמם את הלב.

ישעיהו וינוגרד

מאמר יפה

Ido Lam

כרגיל, לקרוא אותך זה תענוג!!!ונזכרתי באבי ז"ל שנהג לאמר "אנחנו המשמרת הצעירה של גיל הזהב"…..

Beni Hartmann

 עונג צרוף… מזל טוב למשה כהן לעוד המון שנים ….

שמוליק אפרים

מנין הכסף בו רכש את החווה * מדוע לא הוגש נגדו כתב האישום שהכינה עדנה ארבל שקבע כי קיבל שוחד מיליונים מהקבלן דוד אפל *  איך הפכה אותו התקשורת השמאלנית ל"אתרוג" שאין לגעת בו לאחר שהחליט על חורבן גוש קטיף * מי הרוויח מכך שמשך שמונה שנים חנטו אותו כמומיה * קווים לדמותו של מנהיג מושחת

להעניק לו פרס על השחתת המדינה וצה"ל

הוא השחית את צה"ל  בכך שקבע את הנורמה שלצמרתו מתקדמים רק אומרי הן חסרי עמוד שדרה איש מהאלופים לא זרק את דרגותיו לפני חורבן גוש קטיף וזה גם מסביר את התבוסה בלבנון

טיוטת כתב האישום של עדנה ארבל נגד שרון

http://www.zeevgalili.com/2006/11/361

 כמה כסף השקיע פישמן באריאל שרון

בנושא אחד" , כותב אבנרי, " מאבד הטייקון פישמן משום מה את חוש הזיכרון המופלא שלו: כשהוא מתבקש לפרט כמה כסף הלווה עד היום לחוות השקמים של ראש הממשלה, אריאל שרון. במפתיע, הוא גם לא זוכר אם ההלוואות, שניתנו מספטמבר 1994, נפרעו מאז, או שעדיין עומדת יתרת חוב לזכותו בהתחשבנות עם חוות שקמים" .

http://www.zeevgalili.com/2005/10/10731

 אריאל שרון כליוויתן של הובס

בשנים ספורות הצליח שרון להרוס עד היסוד את האמון הציבורי במערכת המשפט; להעלות את רמת השחיתות האישית והציבורית למדרגה של מדינת בננות דרום אמריקנית; לרסק את כל ההליכים הדמוקרטיים – מן הממשלה דרך הכנסת ועד מרכז הליכוד ומתפקדיו

http://www.zeevgalili.com/2005/12/247

לזרוק בהקדם את האתרוג הרקוב

יועצי החצר הביזנטינית תכננו שטיפת מוח לציבור, כדי להבטיח את המשך שלטונו של שרון * אסור לשכוח את דברי מבקר המדינה, השופט אליעזר גולדברג: " השחיתות היא הסכנה הגדולה ביותר לקיום המדינה"

 http://www.zeevgalili.com/2005/09/281

בין הסזון של שרון לסזון של בן גוריון

http://www.zeevgalili.com/2005/04/276

הטקטיקה בה הצליח להעביר שרון את ההחלטה על ההתנתקות מדהימה בדמיונה לדרך הנפתלת בה הצליח בן גוריון ליזום את הסזון: מניפולציות פסבדו דמוקרטיות, הסתה, שנאה. מבחינה זו נתגלה שרון כמפאיניק מושלם.

השקר והזדון בהקמת "קדימה"

http://www.zeevgalili.com/2012/07/17107

את 'קדימה' הקימו שני האנשים המושחתים ביותר בפוליטיקה הישראלית – אריאל שרון ושמעון פרס, יחדיו הציבו אנדרטה לסיאוב הפוליטי, אבל זכו לחיבוק עיתונאי ואקדמי אין סופי

 אילו מזוז היה מעמיד לדין את שרון

http://www.zeevgalili.com/2005/01/265

לפי עדנה ארבל קיבלו שרון ובנו גלעד, שוחד וטובות הנאה בשווי של מיליונים. בתמורה, לפי אותה וטה, פעל שרון לקדם את ענייניו הכלכליים של דודי אפל במיזם האי היווני ובהפשרת קרקעות.

על ההמלצה של ארבל חתמו גם המשנה לפרקליטה לעניינים פליליים, עורכת הדין נאווה בן אור, וכן ראש אגף החקירות במשטרה, ניצב משה מזרחי

 חוות הדעת של עדנה ארבל – כך שולם השוחד לבנו של שרון

http://www.agenda.co.il/123/forum/459221

האם שרון מוביל את המדינה לאלטלינה?

http://www.zeevgalili.com/2005/08/254

כבר לא חשוב מה הניע את שרון ליזום את תכנית העקירה: להציל עצמו מעונש על מעשי השחיתות, שינוי השקפה אסטטגית, או רצון לחולל טראומה לאומית * התוכנית עלולה לגרום לאסון בגלל הפרשנות של מבצעיה לכוונותיו * הסכנה של " תסמונת ניסו" בגדול

 הדיקטטורה של הריקבון

http://www.zeevgalili.com/2005/08/260

דן חלוץ ששרון בחר לרמטכ"ל

דן חלוץ הקדיש את רוב תקופת הרמטכ"לות שלו להכנת צה"ל לתפקיד הנפשע של חורבן גוש קטיף. מבצע שתכליתו האחת והיחידה הייתה להציל את שרון מחבל התליה המשפטי.

http://www.zeevgalili.com/2010/09/10926

 מקומו של שרון במפא"י

http://www.zeevgalili.com/2004/11/297

 חוות השיקמים של שרון

http://www.zeevgalili.com/2004/06/5897

 ועדה לחקירת פשעי ההתנתקות

http://www.zeevgalili.com/2006/07/335

 החייאת שרון ופרשת המומיה שבארון

http://www.zeevgalili.com/2006/01/227

האבל על חורבן גוש קטיף

http://www.zeevgalili.com/2005/09/255

 סגן ניצב בועז גוטמן בערוץ השני: תשתית למעשה שוחד של שקון

http://www.youtube.com/watch?v=34lqJOvkUDQ

טיוטת כתב האישום של עדנה ארבל נגד שרון

תגובות

 שרון עבד תמיד רק בשביל שרון. ההתנתקות נעשתה לשם דבר אחד בלבד: מחיקת התיקים הפליליים כנגדו.

עמיקם שוב

לזאב שלום וברכה,

החומר הזה יוצא מגדר הרגיל!

לא יאומן עד כמה האמת נסתרת ונותרה עדיין נחלת המיעוט. שלא כמו בדמוקרטיה, היא אינה נקבעת על ידי הרוב, וטוב שכך.

בניגוד למכלול השקרים הנלחמים בה ומנסים להסתירה, שורשיה עמוקים, עד כי אין לאל ידם כדי לבטלה. היא עושה את דרכה בשקט, באיטיות אך בביטחה וסופה להגיע ליעדה ולהתגלות לעין כל במלוא הדרה.

כמאמר הכתוב: משפטי ה' אמת, צדקו יחדיו.

יישר כוחך וכל טוב,

אורי טאניס

טלמון

בחיפוש אחרי שורשי משפחתי הטלתי אל ים האינטרנט  בקבוקים  ובתוכם איגרות * בימים אלה חזר אלי אחד הבקבוקים שהגיע לידי חבר ילדות * הוא סיפר לי דברים שלא ידעתי על עצמי ועל משפחתי * בעקיפין נחשף גם סוד שנשמר שבעים שנה

לפני כשבועיים פתחתי את דף ה"פייסבוק" שלי ועלעלתי במהירות בהודעות. רובן התייחסו למאמר על זקני צפת שפרסמתי בעקבות סערת השלגים.

אחת התגובות עוררה את סקרנותי.
המגיב, מדרום אפריקה, Yaacov Tzror נשמע לי מוכר. שאלתי אותו האם אתה לא הבן של בכור סרור מצפת?
תגובתו הדיגיטלית נשמעה לי כשאגת שמחה, כמו זו שהשמעתי כשקראתי את דבריו:
"אני יודע מי אתה. קראו לך זאביק. היית ילד ג'ינג'י קטן ושובב מאד. אני זוכר את אביך שמיל ואת אמך רייזל ואת אחיותיך. לאבי הייתה חנות ירקות בדיוק מול חנות המכולת של אבא שלך. בכור ומלכה סרור. האמהות שלנו היו חברות טובות. אני זוכר עד היום את עוגת ה"לייקך" שהיינו אוכלים בחנות של אבא שלך. האם אתה זוכר את הבננה שאמא שלי נתנה לך?
"מחכה בקוצר רוח לרגע בו אחבק אותך כבן משפחה שאבד ונמצא. אני מגיע לארץ ויהיה לי הרבה מה לספר לך על משפחתך ועל משפחותינו".
כמה ימים לאחר חילופי הדברים הללו הגיע יעקב סרור לתל אביב. התחבקנו חיבוק אמיץ ולא פסקנו מלדבר כמעט עשר שעות, בשתי פגישות מרגשות.

זירת ילדותנו בין שתי חנויות

שתי התמונות שלמטה, שצולמו בשנות השלושים, הן זירת ילדותנו.
התמונה התחתונה צולמה מכיוון הרובע הערבי ביום חול קיצי . התמונה העליונה צולמה מן הצד השני של הרחוב, ביום שלג, דבר המסביר את העובדה שהרחוב ריק והחנויות סגורות.

בתמונה העליונה ניתן לראות מימין את שתי החנויות הסגורות בתריס מתכת גלי של אבי. ומשמאלהחנות שמתחת לגגון היא חנות הירקות של בכור סרור.כיום זהו רחוב בית יוסף שבו גלריות צימרים, וחנויות מזכרות.

[יעקב סרור הצליח בזכרונו המופלא לזהות את הדמיות שבצילום התחתון. האשה השניה עם הפנים למצלמה הייתה אמו של נורי הררי מוכר העופות ואשתו של מוכר הירקות סידהווי. האישה מאחורי הזקן עם הסל ביד הייתה סבתו של ארן דוד שטרנגלס שמה היה סגל. אימו של סגל מהמכס}

באותה תקופה זה היה הרחוב המסחרי המרכזי של צפת העתיקה. רוחבו לא עלה על חמישה שישה מטרים. אך הואיל ובהמשכו היה הרחוב המסחרי של הרובע הערבי הייתה בו זרימה בלתי פוסקת של סוחרים וקונים.

משחק ה"סקמביל" בלב השוק

בתוך הרחוב הצר היה גם מקום לארגזים שסביבם ישבו שחקני קלפים ששיחקו את משחק ה"סקמביל". זהו משחק קלפים שהביאו יהודי צפת מצפון אפריקה. גם הערבים וגם האשכנזים למדו לשחק בו. היו משחקים בדרך כלל אחר הצהריים כשחלק מן החנויות נסגרו ובעליהן יצאו למנוחה.

 המשחק דומה במידת מה לברידג' אך שונה ממנו. התמודדו בו שניים נגד שניים, בכל צוות היה מוביל ורק ברשותו יכול היה בן זוגו להטיל קלף. התקשורת בין בני הזוג בכל צוות נעשתה ברמיזות [בלשון הערבית היהודית "בלעמיז"]: הזזת כתף היא סימן של נסיך, ניפוח לחיים או ליטוף הסנטר סימן שיש מלך, קריצה בעין אחת יש אס, יד על החזה סימן למלכה, ועוד שורה של סימנים כמו עצימת עין אחת או שתיים, קימוט המצח ועוד.
במהלך המשחק הצטופפו סביב השחקנים עוברי אורח שליוו כל מהלך בקריאות התלהבות, שמחה, גנאי או שבח. לעתים היה נדמה כי המתמודדים עומדים להכות אלה את אלה. מסביב הצטופפו צופים נלהבים נותני עצות,"קיביצערים" בלשון האשכנזים. לערבים היה כינוי אחר ל"קיביצער" – "מאחוד". מנדלסון, מוכר הביצים קטוע כף היד, נתן לביטוי הערבי צליל יידי ואמר "מאחודל".
בצפת לא היה כסף להמר עליו. במהלך המשחק אכלו בוטנים, חימצה קלויה [קדומס בלשון האשכנזים], פול קלוי וגרעיני חמניות. כשנגמר המשחק נהנו המנצחים מכבוד רב והקהל היה מריע להם ושר שיר ניצחון. השיר הושר בערבית ומשמעותו: המנצחים אומרים למנוצחים: הבן שלי מנופף בדגל הניצחון והזקן שלך מגיע לישבני.
וכמובן שתו קפה מהביל שהוגש על ידי רוכלי רחוב או בימי הקיץ החמים משקה תמרהינדי עשוי מתמר הודי [שמקורו במדגסקר] והיה משקה שהערבים קראו לו "סוס".

[הקורא אבי ששון מעיר::משקה ה"סוס" עשוי מצמח דמוי שיער בטעם האניס ומשקה התמר הינדי אינו ה"סוס". אם תבקר בירושלים בשוק מחנה יהודה תוכל לטעום אצל עזורה משני המשקים.]

הרוכל היה נושא על גבו מיכל נחושת ענקי, מקושט בחוטים צבעוניים, בתוך המיכל היה הנוזל החום-שחור-חמצמץ -מתוק-מר שקורר בגושי קרח. בראש המיכל היה מעין צוואר ארוך ובקצהו זרבובית. הרוכל היה מתכופף בכל פעם שרצה למזוג כוס משקה מן הזרבובית. בין לבין היה מגרה את צימאונם של האנשים בזוג מצילתיים קטנים, שהשמיעו צליל עליז.
במרחב הצר הזה שבין החנות של אבי והחנות של בכור סרור בילינו אני וחברי החדש-ישן ימים רבים.

חבר ילדותי יעקב סרור בביקורו בארץ [צילום: זאב גלילי]

חנותו של אבא

בפתח החנות היו מוצבות שתי חביות עץ ענקיות ובתוכן נתחי לקרדה. על הדלפק היו מסודרים גושי חלבה מסוגים שונים. חלבה לבנה, חלבה עם פיסטוק שאמי, חלבה עם אגוזי מלך, חלבה שוקולד, חלבה שיש לבנה עם פסים חומים. ליד החלבה היו מסודרים בשורה כיכרות הגבינה הצפתית שאמא הכינה בבית.
היו גם קונוסים של סוכר גבישי עטוף בניר אריזה כחול, קופסאות סרדינים, גושי מרמלדה, גלילי קומרדין, קופסאות ציקוריה ומיכל טחינה. לפעמים הייתה גם צנצנת שמן זית ובתוכה כדורי לבנה.
מקום מיוחד הוקצה למיני המאפה שעליהם עמל אבא במאפיה בלילות. חלות קלועות מצופות בחלמון ביצה מבריק, רוגלאך ממולאים באגוזים וצימוקים שמהם נודף ריח קינמון עז, עוגיות סומסום למיניהן וכמובן תבנית ענק של עוגת "לייקך", מעדן מלכים. [לימים כונה ה"לייקך" "עוגת חנק", אולי משום שהאוכלים אותה חוטפים בכל פה עד כדי מחנק].

החנות של אבא היום הסורגים המקושטים שמעל הכניסה נותרו ללא שינוי [צילום: זאב גלילי]

חנותו של בכור סרור

חנותו של בכור סרור הייתה צנועה למראה, לעומת חנותו של אבי. אך במעמקיה היו אוצרות שלא יסולאו בפז.
בנוסף לירקות הרגילים, שהגיעו לכל החנויות בצפת מכפרי הסביבה, [עגבניות, מלפפונים, חצילים, תפוחי אדמה, קישואים, חסות, צנון, זעתר ויתר עשבי תיבול] היו בחנותו של סרור פירות מבקעת הלבנון.
מדי יום הייתה מגיעה לצפת משאית עמוסה סחורה טרייה. המשאית לא יכלה להיכנס לסמטאות צפת וחנתה ברחוב המרכזי שבעיר העליונה – רחוב המלונות, המשטרה ובית החולים [כיום רחוב ירושלים]. משם הגיעה הסחורה לסמטת בית יוסף על גבי חמורים של ערבים.

על הפירות שבחנות של אביו סיפר לי יעקב סרור בלשון פיוטית:
"לפירות האלה היה ריח ומראה של גן עדן. היה שם משמש מזן שנקרא "לוזי", שהיו אוכלים גם את גרעינו המתוק. היו שזיפים שאתם האשכנזים הכנתם מהם ריבת פובדל, שאנחנו אהבנו מאד. עד היום אני מרגיש את הטעם של הריבה. היו ענבים ותאנים ואפרסקים. כולם ענקיים, כולם נקיים מתולעים. כשהיינו אוכלים אותם היה עסיסם ניגר מסנטרנו והיינו מלקקים כל טיפה והיו גם תפוחי עץ ואגסים שהגיעו מארצות הברית בתוך חביות".

הבננה שלא נשכחה

ירקות היו בצפת בשפע והיו זולים, מה שאין כן הפירות המיובאים ממרחקים. הוריי, שלא תמיד היו בעלי אמצעים, רכשו מכל טוב אך לרכישת פירות יקרים לא תמיד השיגה ידם.
באותם ימים נהג יעקב סרור להגניב לי מדי פעם אגס עסיסי ממעמקי החנות של אביו ואני הבאתי לו רוגאלע או פרוסת "לייקח" מחנותו של אבא.
באחד הימים קראה לי מלכה, אמו של יעקב, והציעה לי בננה. זה היה פרי נדיר מאד בצפת, וזו הפעם הראשונה שבכלל ראיתי פרי זה. אני זוכר כיצד קילפה מלכה את הפרי בידיה העדינות והגישה לי אותו הישר לפי. טעמה לא פג עד היום.

מצפת לדרום אפריקה

עשרות שנים חלפו מאז עזבתי את צפת ודרכינו נפרדו. יעקב סרור, כמו רבים מבני צפת, חיפש מנעוריו דרך להימלט מן האופק הצר שצפת הציעה לצעיריה.
לאחר שגמר לימודיו ב"אליאנס" ניסה זמן קצר להרחיב השכלתו בקולג' הסקוטי, התגייס לצי הבריטי ושרת כשנתיים באלכסנדריה שבמצרים.
חזר לצפת אך יצא ממנה לעולם הגדול. הוא גילה יכולת עסקית בתחום סחר היהלומים ובמקביל התמחה בשורת מקצועות ושיטות של רפואה אלטרנטיבית, תחילה בישראל ואחר כך בקליפורניה, במכסיקו, ובהוואי וקיבל הסמכה של מטפל אלטרנטיבי.

הקשר בין משפחותינו

הרקע לידידות העמוקה בין משפחותינו נבע מן הכבוד הרב שרחשו לאמי ואמי רחשה למשפחת בכור ולמשפחות ספרדיות אחרות.
קשר כזה לא היה תופעה נפוצה. בקרב אשכנזים. בצפת היה שגור הביטוי "א פרערנק איז ערגער וי אן אראבער" [הספרדי גרוע מן הערבי].אמא נהגה לומר לא פעם "איך בין נישט א צוואסער [ איני צפתית].

 אמא נולדה בראש פינה וילדותה ונעוריה עברו עליה באווירה החופשית של מושבות הברון. לצפת הגיעה בגיל 14 ושלושים ושתיים השנים בהן חיה בעיר זו עד שעזבה אותה לא הקטינו את רגשות הניכור שלה כלפי העיר, מנהגיה ואורחותיה. היא יזמה הקמת סניף ויצ"ו בעיר, ולמרות עבודתה הקשה ניצלה כל הזדמנות כדי להרחיב את אופקיה ואת השכלת ילדיה. נסעה ליריד המזרח בתל אביב ב-1932 וביקרה עם בנותיה בהצגות תיאטרון שהתקיימו בקיבוצי הסביבה.

בשיחות הנפש הארוכות עם יעקב סרור למדתי לדעת שהיה עוד קשר תת הכרתי, סמוי ואולי גלוי, בין המשפחות, והוא הרקע ההיסטורי המשותף.
בכור סרור היה ס"ט [ספרדי טהור] ממוצא צפון אפריקני. אך האם, חנה, הייתה צאצא לחסידים שבאו לצפת בראשית המאה ה-19 מז'יטומיר. סבא של סבא שלה בא עם חסידי ר' אברהם דב מאווריץ'. הוא נשא לאשה בת למשפחה מפקיעין מבין המשפחות שלא יצאו מעולם לגלות.
מי שקרא את מאמריי הקודמים על המשפחה יבחין בדמיון שבין המשפחות. אבות מייסדים שבאו ממזרח אירופה ונישואים מעורבים – בעורקי שנינו זורם דם ספרדי ואשכנזי.
ביקורו של יעקב סרור סייע בעקיפין לגילוי סוד משפחתי.

חידת החוב של אבא

לפני כשנה מצאתי תוך חיפוש בעיתונים ישנים [באתר המצויין של הספריה הלאומית] מודעה שפורסמה בעיתון "דבר" בתאריך 30 ביולי 1945.
במודעה נאמר:
אני מודיע בזה שנאבד ממני שטר לפקודתי ובחתימת שמואל טויסטר ע"ס 25 לא"י שזמן פרעונו 12.6.45. השטר הנ"ל מבוטל ואין לו כל ערך.
בכור סרור.

המודעה נראתה לי תמוהה מאד. הורי עזבו את צפת בשנת 1943. לאיזו מטרה לקח אבי הלוואה מן השכן הטוב בכור סרור בסכום גדול כל כך לתקופה של שנתיים מראש?
ומדוע פורסמה המודעה חודש וחצי לאחר מועד הפירעון של השטר?
האם השטר נפרע וחודש וחצי לאחר מכן אבד מידי אבי?
או אולי לא נפרע השטר עד מועד המודעה וכשבא אבי לפרוע אותו נתברר שאבד?
כשהראתי ליעקב סרור את המודעה הזו גם הוא הופתע. הוא רק יכול היה לומר בוודאות שלא היו שום עסקים בין אביו לבין אבי, לא בתקופת השכנות בין המשפחות בצפת ולא בתקופה לאחר שעזבנו את העיר.
לשם מה לקח אבא את ההלוואה?

מה היה ערכם של 25 לא"י ב-1945
כל ניסיון להשוות בין שער הליש"ט דאז לשער הדולר דאז לשערי מטבעות אלה בימינו הוא חסר משמעות.
ניסיתי לבדוק מה ניתן היה לרכוש בסכום כזה באותה תקופה. שוב חיטטתי בעיתונים שבמאגר הספריה הלאומית ומצאתי כמה תשובות לשאלה.
ב"דבר" מיום 25 ביוני 1935 מצאתי ידיעה על סכסוך קרקעות שממנו עולה שמחיר דונם בכפר עין כרם הסמוך לירושלים לא הרחק מבית וגן היה אז 18 לירות.
מחיר נסיעה ב"המעביר" [החברה שקדמה ל"דן"] בתל אביב בשנות הארבעים היה 6 מא"י ולחיילים 4 מא"י. מא"י הוא מיל ארץ ישראלי, אחד חלקי אלף של הלירה.
ב-1942 היה מחיר קילוואט שעה חשמל בין 5 ל-12 מיל, תלוי בסוג הצריכה והצרכן.
מקור מהימן למדיי לקביעת ערך הכסף בתקופה האמורה הם מודעות הוצאה לפועל. כך למשל מצאתי כי ההוצאה לפועל הציעה למכירה שטח של 330 מטרים מרובעים בסומייל [היום ארלוזורוב פינת איבן גבירול בתל אביב] בסכום של 280 לירות
בקצרה – 25 הלירות שאבי לווה מבכור סרור היה סכום נכבד מאד.
לאיזו מטרה נטל אבי את ההלוואה, אם לא היו שום עסקים משותפים בינו לבין בכור?

"הצילו ילד עברי מבית סוהר"

במהלך ביקורו של סרור בארץ ערכתי שוב חיפוש באמצעות האתר של הספרייה הלאומית ודליתי משם קצה חוט שיש בו אולי כדי להסביר את התעלומה.
בכתבה בעיתון "המשקיף" מיום 17 באוגוסט 1943 תחת הכותרת "הצילו ילד עברי מבית הסוהר" מסופר על צעיר בן 16 שנידון לשנת מאסר בבית משפט בתל אביב או לחילופין למתן ערבות בסך 20 לא"י. פשעו של הצעיר היה "כניסה בלתי לגאלית לארץ". כותב המאמר מתריע בו: "ולא נמצא בכל תל אביב רבתי על מאות עשיריה המופלגים ורבבות אמידיה … אחד שיכניס את הערבות הפעוטה ויציל ילד עברי, גר וגלמוד בארץ משנת מאסר בבית הספר לפושעים צעירים".

בהמשך מביא הכותב כדוגמא איך נהגו כמה מיהודי צפת ולא העשירים שבהם דווקא. בין היתר הזכיר את אבי במלים הבאות:
"ור' שמואל טויסטר אחד ממאות יהודים סוחרים של הדור הישן בצפת עיר הקודש, החי בעצמו מיגיע כפיו [אופה] כיצד עזב את התנור ואת העיסה בערב שבת קצר, לבש בגדי יום טוב והתרוצץ יום שלם עד בוש עד חשכה ממש הלך אתי לדירתו הפרטית של השופט עד שהוציא בערבותו [ערבות די גדולה!] בחור עבריין מבית האסורים ואת האסיר לא הכיר כלל. ואותי למחצה וגם לא היתה לו כל ערבות נגדית ולא שאל שאלות. נזדמנה לו מצווה של פדיון שבויים ושש לקראתה". [ההערות בסוגריים הן של הכותב במקור - זאב גלילי]

האם יש קשר בין הסיפור על הערבות שנתן אבי לבין השטר לפקודת בכור סרור?

אין לי תשובה על כך. העובדה שבביתנו מעולם לא דיברו על החוב הזה מלמדת שאמא לא ידעה על כך דבר. ואבא, צדיק נסתר, שיעבד עצמו [וגם את המשפחה] בחוב שצריך היה לעמול קשות כדי להחזירו. [למעלה: צילום קטע העיתון מתוך אתר הספריה הלאומית].

אבא ואמא בזיקנותם

הבקבוקים שהטלתי לים האינטרנט

בילדותי הוקסמתי מסיפורים על יורדי ים שהטילו בקבוקים עם מכתבים הקוראים לעזרה ואלה הגיעו ליעדם ומילאו שליחותם.
המציאות פחות רומנטית. בסקירה שיטחית בגוגל מצאתי כי בשנת 1990 זרקה ילדה בת 10 בקבוק ובו מכתב וקיבלה תשובה מבני זוג שמצאו אותו בהולנד בשנת 2013. חייל צה"ל מצא בשנת 1972 בחוף סיני בקבוק שנשלח 41 שנה קודם לכן על ידי צעיר בריטי. יש גם סיפורים על בקבוקים שנמצאו לאחר 70 ו-90 שנה ובין היתר גם מכתבי בקבוק שנמצאו בתוך זמן קצר והביאו לרומן פורח בין זוג נאהבים.
מאז התחלתי לעסוק באיסוף החומר על תולדות משפחתי פרסמתי באתר זה סיפורים רבים שהעליתי ממחקריי ומנבכי זכרוני. בלא כוונת מכוון הפכו מאמרים אלה לבקבוקים המחפשים כתובת.
כל פוסט הביא לי שורה של תגובות ובכל אחד מהם רסיס של מידע. חלק מהם הביאו לפריצת דרך. 
הבקבוק האחרון שהגיע ליעדו הוא נושא מאמר זה – יעקב סרור.
אני מצפה מכל מי שיקרא רשימה זו יראה בה איגרת  בבקבוק המופנה אליו. ואם אתה הקורא יודע משהו שיכול להוסיף לסיפור משפחתי, שהוא חלקיק אחד מסיפורה של ארץ ישראל אהיה אסיר תודה. ואולי יימצא גם אותו נער שאבי חילץ מן הכלא הבריטי?

משמאל: הצ'ט שחזר מהר מכל בקבוק.

הכתובת למשלוח
galilizeev@gmail.com

צילום מאותה תקופה. אני במרכז מחזיק רובה צעצוע. מימין לשמאל: אחי משה ואחיותי מרים וחיה.

מלכה ובכור סרור בצעירותם וכפי שאני זוכר אותם.

המפה שלמטה איננה מוכרת לג'ון קרי, כי איש לא טרח להציג אותה בפניו. זוהי מפת הישובים היהודיים בארץ ישראל בתקופה שבין  חורבן הבית [70 לספירה] לבין הכיבוש הערבי [640 לספירה] . זוהי המפה שצריכה לשמש בסיס לדיונים שהוא כופה עלינו. לא מפת 67 לא מפת החלוקה ולא כל מפה אחרת.

כמה יהודים היו בארץ ישראל

מפה זו לקוחה ממסמך חשוב אשר מן הראוי שיילמד בכל בית ספר ישראלי ויוצג בכל דיון בינלאומי. שם המסמך "תזכירים היסטוריים על צפיפות האוכלוסיה וכמות". המסמך הוא ספר המחזיק 84 עמודים וכולל מפות רבות, טבלאות סטטיסטיות ועובדות מחקריות על הישוב היהודי מאז החורבן ועד מועד כתיבת המסמך בחודש מרץ 1946.

המפה המוכיחה כי מן החורבן ועד לכיבוש הערבי היה ישוב יהודי פורח בארץ

המסמך הזה הוכן על ידי הוועד הלאומי לכנסת ישראל  והוגש לוועדה האנגלו אמריקנית שבאה לארץ כדי לדון  ב"בעיית פלשתינא".  המסמך נכתב בחודש  אדר תש"ו מרץ 1946,  בדיוק לפני 68 שנים. זה היה מועד קריטי במאבק על הקמת המדינה ועל הישרדות העם. באירופה היו מחנות עקורים ובהם אודים מוצלים מאש השואה, שיצרו לחץ בינלאומי על ממשלת בריטניה לקיים את הבטחתה להקים בית לאומי לעם היהודי. ברקע הייתה אמירתו האנטישמית של  לורד מוין , השר הבריטי לעניני המזרח התיכון בממשלת המנדט, שאמר כי אין מקום במזרח התיכון אפילו לחתול אחד.

המסמך נועד להוכיח כי ארץ ישראל איכלסה בעבר מיליוני יהודים ובתוכם גם מיעוטים לא יהודים וכי יש מקום בארץ ליותר מחתול אחד.

כמה יהודים חיו כאן

 הספר כולל שלושה תזכירים

• ·      צפיפות האוכלוסיה וכמותם בעת העתיקה
• ·      הישוב היהודי בארץ ישראל מחורבן הבית ועד עליית הבילויים
• ·      גלי העליה לארץ במהלך הדורות.

 יש אומדנים שונים לגבי מספר היהודים שחיו כאן בימי בית שני ובמסמך מונים את כולם. ההיסטוריון היהודי  יוסף בן מתתיהו [יוספוס פלאוויוס] כותב שבגליל בלבד היו אז 204 כפרים יהודיים שמספר התושבים בכל אחד מהם 15,000. מכאן, שבגליל בלבד ישבו אז יותר משלושה מיליון יהודים.

 חוקרים סבורים כי המספר הזה מוגזם. אבל מקבלים נתון אחר שמביא פלאוויוס – מנין עולי הרגל  לירושלים בחג הפסח. מנין זה נקבע על פי מספר הכבשים, שהיה  לדברי פלאוויוס שני מיליון ו-700 אלף.

 החוקר הצרפתי ג' יוסטר בספרו  "היהודים באימפריה הרומית"  מעריך את מספר היהודים בארץ ב-6 מיליונים. חוקרים אחרים ממעיטים עד כדי 2 מיליון.

מה שברור הוא שכבר אז היה מקום בארץ ישראל ליהודים רבים ובוודאי שיכלה הארץ לקלוט עוד חתול אחד לפחות.

 פריחה גם לאחר החורבן

העובדה הפחות ידועה שמביא המסמך היא שגם לאחר חורבן הבית וגם לאחר האבידות הנוראות במרד בר כוכבא המשיך להתקיים בארץ ישוב יהודי גדול, משך מאות שנים.

 יתר על כן. בתקופה שבין מרד בר כוכבא ועד לכיבוש הערבי [משנת 70 עד 640 לספירה]  לא רק שלא נתרוקנה הארץ מיהודים אלא מספרם גדל.  

החוקרים מתבססים על רשימה של מקורות יהודיים וזרים שרשמו שמות של ישובים יהודיים בתקופות שונות, על גילויים ארכיאולוגיים ולא במקום אחרון על השתמרות שמות יהודיים בישובים ערביים בימינו. ראה http://www.zeevgalili.com/2011/02/13803

 מכל המקורות האלה עולה שמשך כל התקופה מאז חורבן בר כוכבא ועד ימינו אלה לא היה יום אחד בהיסטוריה של ארץ ישראל ועם ישראל שבו לא היו  יהודים בארץ ישראל. היו תקופות של פריחה מדהימה, תרבותית כלכלית ודמוגרפית. היו תקופות של גזירות, מעשי טבח וגרוש. אך תמיד נמצאו יהודים שחזרו לארץ שוב ושוב בגלי עליה בלתי פוסקים.

 המפות הבאות שפורסמו במסמך ממחישות את העובדות הללו.  הנקודות הרבות שבכל מפה הןהם כפרים או ערים שבהם חיו יהודים בכל רחבי ארץ ישראל גם במערבה וגם במזרחה.

  המפות הבאות לפי הסדר הן:

• ·     הישוב היהדי בתקופה הערבית
• ·     ישובים יהודים בתקופת מסעי הצלב
• ·     ישובים יהודים בתקופת השלטון הטורקי [עד ערב העליה הראשונה ב-1882]

פרשת הלורד מוין וסטרומה

ללורד מוין , שהיה השר הבריטי לעניני המזרח התיכון בממשלת המנדט, מיוחסת כאמור האמירה שאין מקום בפלסטינא אפילו לחתול אחד. בכך נימק את התנגדותו לעליה ואת סגירת שארי הארץ בפני יהודים שהצליחו לברוח מן התופת הנאצית.

בתוקף תפקידו היה הלורד ממונה על ביצוע מדיניות "הספר הלבן" שהגבילה רכישת קרקעות והקמת ישובים. הןא גם פיקד אישית על סגירת שערי הארץ בפני פליטים יהודים. מיוחסת לו האמירה: "מה אעשה עם מיליון יהודים".

ב-6 בנובמבר 1944 חוסל הלורד מוין  בקהיר בידי שני לוחמי לח"י , אליהו חכם ואליהו בית צורי. השניים נתפסו הועמדו לדין בפני בית דין מצרי והועלו לגרדום.  שנים רבות לאחר חיסולו נתברר שהלורד מוין היה אחראי לכך שאוניית המעפילים "סטרומה" שעגנה בחפי טורקיה נשלחה לים השחור וטובעה על  760 היהודים שעל סיפונה.

ראה:

http://www.zeevgalili.com/2009/08/5618

(לצפיה נוחה,משלוח והדפסה לחץ על הטקסט: כלים חדשים לשיפור הקריאה וההפצה של "היגיון בשיגעון")

קורא יקר,
איש בשורה אני היום לקוראים הקבועים של אתר זה, למנויים וגם לקורא המזדמן.
לאתר נוספו כמה כלים, שנועדו לסייע בנוחות הקריאה, לאפשר לשתף את חבריכם בפייסבוק ולשלוח טור שמוצא חן בעיניכם לחברים ולבני משפחה.
ואלה הסימונים של הכלים החדשים, מתחת לכותרת המאמר.

הסימונים לפי הסדר מימין לשמאל- פייסבוק, טוויטר, הדפס, דואר אלקטרוני.

כלים אלו יאפשרו לך לשתף את חבריך בפייסבוק ובטוויטר במאמרים שיימצאו חן בעיניך. "הדפס" יאפשר לך לשלוח במישרין לחברים ובני משפחה כל פוסט שנראה לך כראוי.
הפונקציה של ההדפסה נועדה לאפשר לקוראים שומרי שבת לקרוא את הטור בשבת. היא גם תועיל למי שהישיבה מול המסך נמאסה עליו.

בהזדמנות זו: סיכום ביניים של פעילות "היגיון בשיגעון".

תפוצה, כניסות, תגובות

• כניסה יומית ממוצעת בין 750 ל-1550
• מספר הכניסות הגדול ביותר ביום אחד 3710 – "כל מה שידענו על שרון והעדפנו לשכוח"
• http://www.zeevgalili.com/2014/01/18862
• מספר הכניסות בשלוש וחצי השנים האחרונות 996,639 [לא כולל כאלף מנויים]

* מספר הלייקים הכללי לאתר  "היגיון בשיגעון" נכון להיום 996.

• מקור הכניסות: מנועי חיפוש, פייסבוק, ויקיפדיה והפניות מאתרים אחרים.

• מספר התגובות שהגיעו 24,898 בתקופה האמורה.

* המספר הגדול ביותר של לייקים [למעלה מאלף] ניתן לשיר של איתמר יעוז קסט שכתב נגד גינתר גראס שאמר שישראל מהווה סכנה לעולם

http://www.zeevgalili.com/2012/04/16533

• מספר הפוסטים שפורסמו מאז הועלה האתר לרשת 871. [האתר החל כטור בעיתון "מקור ראשון" בשנת 1997 והתפרסם במקביל ברשת. הוא ממשיך להופיע במתכונת משופרת לאחר פרישתי מן העיתון].

קורא יקר,

אם אתה נמנה עם קוראיי הקבועים או המזדמנים אודה לך אם תשתמש בפונקציות החדשות כדי להפיץ את מאמריי.
אם אתה קורא מזדמן ומעוניין לקבל בקביעות את המאמרים באתר תוכל למצוא בקישור הבא הדרכה להצטרפות כמנוי.
http://www.zeevgalili.com/2013/04/18091

להתראות

זאב גלילי

(לצפיה נוחה,משלוח והדפסה לחץ על הטקסט: המסע בעקבות סבתא בארץ ישראל 1911)

מה הניע את סבתא שלי לצאת בגיל 48 למסע ארוך ומסוכן ממטולה לירושלים* איך שרדה בדרכים המשובשות בלי פרוטה בכיסה * חודשיים בהם נשרף ביתה, התאלמנה אך הצליחה להשיא את בתה ולא איבדה את אמונתה * פרק נוסף בסיפור משפחה

למחרת חג הפסח שנת תרע"א [18.4.1911] ארזה סבתא כמה מחפציה, רכשה מעט צידה לדרך ויצאה מבית המשפחה במטולה למסע ארוך בארץ ישראל.
היא חזרה מן המסע חודשיים לאחר שיצאה. הבית במטולה לא היה קיים עוד, כי נשרף ערב פסח. היא הגיעה לצפת ביום ה-30 למות סבא, באסון המפולת במירון [17.5.1911].

מטולה בראשיתה צילום ליאו קהאן

הסיפור המשפחתי היה שבעת פטירתו של סבא, באסון ל"ג בעומר תרע"א [17.5.1911], נמצאה סבתא בירושלים. אך על האסון נודע לה רק בחג השבועות, [3.6.1911]. דהיינו כשבועיים לאחר האסון. נדרשו לה עוד שבועיים כדי להגיע לצפת.

הסיפור הזה מלווה אותי מילדות והותיר הרבה סימני שאלה. למה נסעה לירושלים בגפה? מדוע הגיעה אליה הידיעה על האסון באחור רב כל כך? למה התמהמה לחזור? איך הצליחה לעמוד בתלאות הדרך בארץ שדרכיה משובשות. והיא לא הכירה עולם אחר מלבד משפחתה. השכלתה הסתכמה בקריאה בסידור התפילה, בחומש, בתהלים וב"צאנה וראנה". ידעה קרוא אך לא ידעה לכתוב. נשים רבות בדור של סבתא לא עזבו כל ימי חייהן את המקום בו נולדו וחיו.
מסע בארץ ישראל של שנת 1911 חייב הרבה כסף,מורי דרך יודעי ערבית, מלווים נושאי נשק להתגונן מפני שודדים. היה צורך גם בכושר גופני לעמוד בטלטולים בעגלה, במרכבה, ברכיבה על חמור או פרידה או ללכת ברגל.
בניסיון לפענח את החידות הללו צללתי שוב אל מנהרת הזמן ונלוויתי למסע של סבתי באורח וירטואלי. וזה מה שהעליתי.

צופיה הליכות ביתה

סבתא אסתר לבית רוזנטל הייתה בת 48 בצאתה למסע, גיל לא צעיר לאותה תקופה. זו הייתה הפעם הראשונה שסבתא יצאה מתחומי המשפחה, מאז נישאה לסבי, והיא אז כבת 13.
בשנים שחלפו מאז נישואיה ידעה סבתא ימים של שמחה וימים של עצב, ובעיקר הרבה ימים של עבודה קשה וסבל.
היא עברה עם סבא מצפת לראש פינה עם הקמת המושבה ב-1882. שם ילדה שני בנים וארבע בנות. המשפחה עברה למשמר הירדן כדי להיות בקרבת הבן , שמואל, שהיה חקלאי מצליח. חצי שנה לפני יציאתה למסע נפטר הבן מקדחת שחור השתן והוא אז בן 23.
היא עמדה בגבורה בכל התלאות. טיפלה במסירות בסבא ובילדיה, סייעה בפרנסת המשפחה. דומה כי שיר ההלל החותם את ספר משלי הלם יותר מכל את דמותה.

                                                                                                                                                                                                                                           סבתא אסתר בזקנותה

דרכי התחבורה בשנת 1911

בארץ ישראל העות'מאנית עד למלחמת העולם היו בסך הכל כ-500 קילומטרים כבישים. אם אפשר לכנות כך את הדרכים הסלולות, שהתאימו רק לתנועת הולכי רגל, בעלי חיים, עגלות וכרכרות . וגם זאת לא בכל ימות השנה.
בארץ ישראל של 1911 בכלל לא היו מכוניות פרטיות. הנציב העליון הראשון, סיר הרברט סמואל אמר פעם כי "ערב המלחמה [העולמית הראשונה] הייתה בארץ ישראל מכונית פרטית אחת ששימשה מקור שעשוע לבני הארץ".

כך נראה ה"כביש" לירושלים

המכונית הזאת הייתה כנראה ברשותו של אהרון אהרונסון, ראש מחתרת ניל"י ומנהל חוות הניסיונות החקלאית בעתלית.

בעיתון "החרות" יד סיון תרע"ד [8.6.1914] נכתב: "האדון מר אהרונסון מזיכרון יעקב, שבא ממושבה זו ירושלימה בשבוע שעבר באותומוביל שלו, דרך חיפה נצרת מרחביה, ג'נין ושכם בשמונה שעות. נסע בשובו מירושלים לזכרון יעקב דרך שכם ותול כרם במשך של חמש שעות וחצי".
למותר לציין כי סבתא לא יכלה לצאת למסעה במכונית והאגדה המשפחתית מספרת כי עד יומה האחרון לא ראתה מכונית.
היו גם רכבות בארץ ישראל של 1911. הרכבת מיפו לירושלים שנסללה על ידי האוסטרים לכבוד ביקורו של הקיסר פרנץ יוזף [הרכבת נבנתה בין 1860 ל-1869]. והייתה גם רכבת העמק שנחנכה ב-1905. אך שני אמצעי התעבורה המודרניים הללו לא הגיעו למטולה אלא כשמועה רחוקה.

מה היה מסלול מסעה של סבתא

עד לגילוי יומנה של דודתי יוכבד סגל, לפני כשנתיים וחצי, לא היה לי מושג לא על מסלול המסע ולא על מטרתו.
החידה פוענחה במידה מה תודות ליומן, בו כתבה בין היתר:
"בערב פסח… הייתה לנו [בבית במטולה] שריפה גדולה, כי התקרה הייתה מקנה סוף ואנחנו לכבוד החג [תלינו] מנורה גדולה באמצע התקרה. ועל התקרה מתחת לגג היו הרבה קרשים והכל התלקח ולא היה מים במה לכבות את האש…
"אחרי פסח אמא נסעה לירושלים לדאוג להם דירה לזוג [ הכוונה לנישואים הצפויים של הבת הבכירה של משפחת רוזנטאל, רבקה]
הפרט החשוב שמגלה יוכבד הוא שסיבת הנסיעה לירושלים הייתה לדאוג לדיור לבתה הבכירה רבקה, שעמדה להינשא. נסיעה שנעשתה על רקע שריפת הבית במטולה.

הביקור אצל אמא בצפת

קרוב לודאי שהיעד הראשון של סבתא הייתה צפת, העיר בה נולדה ובה התגוררו מאות מבני משפחתה וביניהם הוריה, מוטל ופייגע שינקיר.
בשנת 1911 הייתה האם פייגע בת 63 והאב בן 71. מוטל ופייגע היו בין המשפחות של אנשי צפת שירדו לגיא אוני בשנת 1878 במטרה להשתחרר מקללת החלוקה ולחיות מעבודת האדמה..
הניסיון הנועז הזה [שקדם בכמה חודשים לבוקר הלח בשנת תרלח בו הוקמה פתח תקווה] נסתיים בכישלון חרוץ. על הניסיון הזה שילמו במיטב כספם עד להתרוששות גמורה. מוטל, שהיה בן למשפחה אמידה ועסק בייצוא אתרוגים, חלה, איבד את שמיעתו ונאלץ לעבוד כמשגיח כשרות בשכר זעום.

מטאטאי רחובות ערביים בצפת

הדרך ממטולה לצפת

ביומנה של יוכבד יש תאור מפורט של הדרך הזו: שעשתה יחד עם שלוש אחיותיה, לאחר שנודע על מות האב.:
" שמעתי שאבא מת. תיכף רצנו כולנו אל האיכרים [במטולה]… והם פחדו שאנחנו ניפול למעמסה עליהם. אז הם הביאו שתי פרדות וסוס ואנחנו ארזנו כמה חפצים ובחצות הלילה יצאנו עם בחור אחד לדרך. נסענו 12 שעות בלי מעט מים אפילו. הלב שלנו כבר היה שבור כי איבדנו את ראש המשפחה. את האבא היקר. לקחו אותנו לצפת שם הייתה לאמא משפחה גדולה גם הורים עוד היו לה… אמא טרם חזרה כי היא לא ידעה על האסון שקרה לנו…".
אם סבתא נסעה באותו מסלול ובאותה דרך נדרשו לה איפוא לפחות 12 שעות כדי להגיע להוריה בצפת. יש להניח שלא שהתה בעיר זמן רב ושמה פעמיה לירושלים.

אכספרס מירון – יפו ביומיים

בעקבות פרסום המאמר הראשון שלי על האסון במירון קיבלתי שורה של תגובות שאחת מהן נשמעה לי כאגדה. 

הקוראת ג.א. כתבה לי את הדברים הבאים:

"גם סבא שלי התכוון להגיע להדלקה במירון אך הוא ניצל בנס. כשטיפס במעלה הדרך למירון נקע את רגלו ונאלץ לחזור לביתו ביפו. כששמע על האסון לא הייתה לו כל דרך להעביר למשפחתו את הידיעה על הצלתו. הוא חיפש את הדרך המהירה ביותר להגיע הביתה והצליח להגיע במהירות שיא – בפחות מיומיים. הוא רכב על חמור לטבריה וכאן עלה על ספינה שהוליכה אותו לצמח. בצמח עלה על רכבת העמק שהובילה אותו לחיפה. וכאן עלה על ספינה שהובילה אותו ליפו".
המכתב נראה לי כעוד אגדה מסוג האגדות שנפוצו אז על אנשים שניצלו בנס מן האסון. היו שסיפרו כי סבא שלהם נתגלה בחלום והזהיר אותם מפני ההליכה למירון. היו שסיפרו כי רגע לפני האסון נראתה להם דמותו של אליהו הנביא, שקרא להם להתרחק ממקום הסכנה. גם הסופר ש"י עגנון, שנכח במירון בעת האסון, סיפר כי ניצל בדרך נס.
אך הסיפור של אותו סבא שהגיע ביומיים ליפו לא היה בדוי. אכן המסלול צפת טבריה על חמור ומשם לצמח בספינה וברכבת לחיפה – היה מסלול אמיתי.
בטבריה היו ספינות דייג רבות וגם ספינת מנוע שהסיעה בקביעות נוסעים לצמח הסמוכה. זו הייתה ספינה מתוצרת גרמניה ושמה "נורדאו".

הספינה "נורדאו" שהסיעה נוסעים בקו צמח טבריה

זוהי סירת מנוע הקרויה על שמו של מקס נורדאו, ששימשה כאמצעי תחבורה בין טבריה לצמח עד לסלילת כביש טבריה-צמח בשנת 1921. אריחי קרמיקה מעוטרים מתוצרת "בצלאל" בבית הספר אחד העם בתל אביב-יפו. צילום: ויקי שיתוף יוצר  Talmoryair

רכבת העמק – מצמח לחיפה

צמח היא עיירה קטנה, השוכנת במרחק של כ-13 קילומטר מדרום לטבריה. בתקופת המשנה והתלמוד היא הייתה עיירה יהודית. בתחילת המאה ה-19 התיישבו בה מהגרים ערבים שבאו לכאן ממרוקו וממצרים וקראו לה "סמח". יהודים הוסיפו להתגורר בה כל השנים. בשנת 1921 היו בצמח עשר משפחות יהודיות.

יהודים בצמח 1910 [צילו ספריית הקונגרס]

תחנת הרכבת בחיפה 1898 [צילום אמריקן קולוני].

מסלול רכבת העמק [ויקיפדיה]

מירושלים לצפת בשבוע

לא מצאתי מידע מדויק על המסלול שעשתה סבתא ממטולה לירושלים ובחזרה לצפת.
אך קיים מסמך אותנטי, המתאר מסע של קבוצת יהודים מירושלים למירון באותה תקופה. מתיאור זה ניתן ללמוד על תלאות הדרך.
התיאור כלול בספר "שלושה עולמות", שחיבר הרב חיים אליהו יוסף המבורגר [1868-1951]. אביו היה בעל בנק וניהל את שרות הדואר האוסטרי והרוסי ומחבר הספר עבד בשניהם.
בשנת 1895 התארגנה קבוצה של יהודים מירושלים למסע לצפת. למסע הזה הייתה מטרה כפולה – עלייה לקבר ר' שמעון בר יוחאי בל"ג בעומר במירון וכן העברת סכום כסף גדול [ מאה נפוליון זהב] ליהודי צפת.
המחבר מספר כי הקבוצה החליטה לצאת לדרך לא על גבי חמורים ופרדות, כפשוטי העם, כי אם בעגלה רתומה לשלושה סוסים. הם מצאו בעל עגלה שהסכים לקחת את העולים למירון על עגלתו ולנסוע רק בימים ולא בלילות מחמת הסכנה.
הם הכינו צידה לדרך שכללה דגים מטוגנים, בשר צלוי, לחם, כעכים, יין, יין שרף, סוכר, לימונים וסודה, והרבה סיגריות. וגם מזוודות עם בגדים להחלפה.
בקבוצה היו שישה אנשים. הם יצאו מירושלים ביום ראשון בבוקר בעגלה רתומה לשלושה סוסים. לעת ערב הגיעו ליפו. למחרת נסעו לפתח תקווה ומשם ביקשו להגיע לחדרה.
העגלון טעה בדרך והגיע לכפר הערבי סידנא עלי [כפר ערבי באזור הרצליה]. הם לנו בכפר ולמחרת בבוקר יצאו לדרכם עם מורה דרך ערבי שנתברר כי אינו מכיר את הדרך. פעמיים נאלצו לחצות נחלים ברגליהם, שקועים עד צוואר. לאחר לינת לילה בחדרה יצאו לזיכרון יעקב והמשיכו לחיפה. מחיפה נסעו לנצרת ולאחר לינת לילה יצאו בבוקר יום השישי לעיר הקודש טבריה.
בשלב זה כבר היה ברור שלא יצליחו להגיע להדלקה במירון. ל"ג בעומר חל אותה שנה ביום ראשון ואת ההדלקה עשו ביום חמישי.

ביום ראשון בבוקר יצאו לצפת. מכאן לא יכלו להמשיך בעגלה וזו נשארה להמתין להם בטבריה עד לשובם מצפת. כדי לצמצם את המאמץ הכרוך ברכיבה על חמורים נסעו בסירה בכינרת בכיוון צפון למקום בו המתינו להם החמורים, כדי לרכב עליהם לראש פינה. לאחר מנוחה קצרה שמו פעמיהם בכיוון צפת.
וכך מתאר המבורגר את העליה לצפת: : ״והפעם הייתה הנסיעה יותר קשה בסכנת נפשות ממש, החמורים הלכו במסילות צרות שכולם סלעים וצוקים, החמורים התחלקו במהלכיהם ולמראה העמקים העמוקים ופחד נפילה נבהלנו מאוד ורכבנו בעיניים סגורות שלא נראה במצבנו… ויתבלבל הראש. במקומות רבים מסוכנים הוכרחנו לילך רגלי, עלינו וירדנו שבעה הרי אבן עד שהגענו לצפת עייפים ויגעים מאוד".

שיירת עולים מצפת למירון

האם זה היה המסלול שעשתה סבתא מירושלים לצפת?
קרוב לודאי שלא בדיוק.תלאות הדרך שמתאר המבורגר הן נסיעת תפנוקים שמומנה על ידי בנו של בעל בנק. אבל מתיאור זה אפשר לנחש מה עברה סבתא במסעה.

מה הריץ את סבתא

אי אפשר להבין את הכוח שהניע את סבתא למסע המתיש והמסוכן בלי לדעת מה קרה בשנה שקדמה למסע.
באותה שנה נדמה היה שהמשפחה הגיעה אל המנוחה ואל הנחלה. עם סגירת מפעל המשי בראש פינה [1905] בו עבד סבא כמנהל, הוא החל ללמד עברית בבית הספר המעולה וילקומיץ. ב-1907 חיפשו במשמר הירדן מורה והמשפחה עברה לשם. שלוש השנים עד 1910 היו שנים של אושר ורווחה.
סבא השתכר 60 פרנק לחודש [כשני שלישים משכר מנהל במטוויה]. למשפחה היה משק עזר קטן –  עיזים, תרנגולות וגינת ירק. סבתא הכינה מחלב העיזים גבינות וחמאה. ובמושב התגורר הבן, שמואל, שהיה חקלאי מצליח וסיפק למשפחה מיבוליו – חיטים, עדשים וחימצה.
ערב פסח של אותה שנה הוזמן לבית המשפחה בחור ישיבה צעיר שסבא הביא מירושלים, חונא הייזלר. הוא נחשב לעילוי בלימודיו אך גם למד את מקצוע הדפוס, כדי לפרנס את המשפחה שיקים. במהלך החג נוצר קליק בין הבחור הצעיר לבין הבת הבכירה רבקה, שכבר הגיעה מזמן לפירקה [הייתה אז בת 19]. התקיים טקס אירוסין כדת ונקבע מועד לחתונה לשנה הבאה בסביבות חג השבועות.
אז ניחתה מהלומה נוראה על המשפחה. הבן, שמואל, מת מקדחת שחור השתן וסבא איבד את משרתו [אחרי שסרב להיענות לדרישת האיכרים לשמש גם כשוחט, בנוסף לתפקידו כמורה]. המשפחה עברה למטולה והתגוררה שם בבית אחותה של סבתא.
על מה שקרה שם מספרת יוכבד ביומנה:
"..במטולה הלך הכל לאיבוד. העיזים מתו מהקור, לתרנגולים לא היה מקום ושחטנו אותם. לדודה הייתה פרה וחמור, את זה היו מכניסים בלילה למטבח. הדודה נשארה בלי פרוטה וגם אנחנו לא הבאנו רכוש ממשמר הירדן, כך שהיא מכרה את הפרה ואת החמור כדי לפרנס את שלושת הילדים שלה. התחיל החורף הקשה של שלג ורוחות סערה וכפור והייתה שנת בצורת. כך שגם לאיכרים לא היה מה לאכול. כל המושבה מנתה אז כעשרים משפחות וכולם היו בחוסר כל… "

ושנה לאחר הפסח המאושר במשמר הירדן ניחתה על המשפחה השריפה במטולה.
כאן, בסוף המסע המדומיין שערכתי עם סבתא הבנתי מה הריץ אותה. נוכח הידרדרות המשפחה היא אזרה את שארית כוחותיה ויצאה למסע כדי להציל את השידוך. אולי ליבה ניבא לה את האסון המתקרב במירון. היא יצאה למסע וחזרה בדיוק במועד שנקבע לחתונה.

חתונה בצל שני אסונות

כותבת יוכבד ביומנה:

"התקרב זמן החתונה של אחותי [רבקה] וכולם אמרו שאסור לדחות חתונה בפרט שהחתן והכלה היו שניהם בצפת. אז התאספו כל המשפחה והחליטו שצריכים לסדר לשני היתומים חתונה יפה. כל החברים של אבא באו לעזור. זה היה בדיוק שלושים יום של מות אבא. כולם עזרו לכסות את החצר הגדולה עם שקים כמו אולם, השתדלו שלא יחסר כלום. וערכו חתונה עם תזמורות. הכלה וגם אנחנו הלכנו ביום החופה לבית העלמין להזמין את אבא לחתונה. כך נהגו בצפת. כולנו צמנו אותו יום ולפני החופה כאשר התזמורת התחילה לנגן הכלה התעלפה וכולנו בכינו בלי סוף".

"אחרי החתונה אחותי וגיסי נסעו לירושלים….
אחותי פנינה התחילה לעבוד בריקמה. אחותי שושנה ז"ל נתנה שעורים לנשים שבעליהן היו בחוץ לארץ והם לא ידעו לקרוא ולכתוב… אני תפסתי כל מיני עבודות אצל נשים זקנות שלא יכלו לשרת את עצמן ובערב הייתי הולכת עם כד חלב שהיה יותר גדול וקשה ממני והייתי מחלקת חלב בבתים. וזה הכניס כמה גרושים ליום. ואמא חיה באמונה הגדולה כי אדוני הוא דיין אלמנות ואבי היתומים והוא יעזור שתוכל לחתן את הבנות בלי מתנת בשר ודם".

ראה גם 

סוד חייו ומותו של סבי שנחשף לאחר מאה שנים

———————————————————————————————————————–

כתיבת מאמר-מחקר זה שהוא טיוטה לאחד מפרקי ספרי "הבריחה מצפת" התאפשר תודות לעזרת רבים. בראש ובראשונה פרופסור לאה קשת מקנדה שהעבירה לי את יומנה של דודתי יוכבד סגל. תודה מיוחדת לרבקה אמבון, חוקרת צפת, שנתנה בידי מפתחות חשובים לפיענוח ולהבנת התקופה.

זאב גלילי

(לצפיה נוחה,משלוח והדפסה לחץ על הטקסט: האם לומדי תורה פטורים מלעסוק בפרנסתם?)

הוויכוח בנושא זה החל עוד במאה השניה לספירה * ר' ישמעל סבר כי יש "לנהוג כמנהג העולם, ולהקדיש זמן גם לעבודה וגם לפרנסה * ר' שמעון בר יוחי טען: בזמן שישראל עושין רצונו של מקום [ולומדים תורה] מלאכתן נעשית על ידי אחרים * הרמב"ם פסק: תורה שאין עמה מלאכה סופה בטלה * רש"י קבע  שאם תבוא לידי צורך הבריות, סופך ליבטל מדברי תורה

                                                                 - מאת דו ירדני -

לפני שנים רבות התחלנו, אני עם שני חברים, ללמוד שעור שבועי אצל רב בישיבת פוניבז' בבני ברק. אין ספק שהרב קיווה בכל לב להחזירנו בתשובה, אך גם כשהתברר לנו ולו, שמטרתנו היא לימוד לשמו בלבד, לא חדלו השעורים והרב, על אף שהצענו לו, לא הסכים לקבל כל תשלום.

השעורים השבועיים האלה התקיימו כ-30 שנה בכל יום שני בשעה 22:00 בלילה ונמשכו עד לאחר חצות. הם חדלו רק עם מותו לאחרונה של אחד מחבורתנו.

ישיבת פוניבז' ויקיפדיה יוצר מיכאלי

"המודיע" לא פרסם

מאחר שבתוך עמנו אנו חיים, עלה בשעורים מדי פעם עניין השתלבותם של בני העדה החרדית במעגלי העבודה והחברה בישראל. ההתדיינות בנושא התקיימה תמיד ברוח טובה ומתוך כבוד הדדי.
שנים עברו, ובאחת מהן התיימרתי לסכם את טיעוני החברה הישראלית החילונית בנושא במאמר קצר תוך שימוש במובאות מהספרות הרבנית הקנונית. נתתי את המאמר למורנו וביקשתי את עזרתו בהדפסת המאמר בעיתון ,המודיע" שהיה אז שופרה העיקרי של היהדות החרדית. הוא לא התלהב לעשות זאת וגם כשניסה, נידחה. הייתי צריך כבר אז להבין, תמים שכמותי, במי ובמה אני פוגע.

הרמב"ם: מחללי ה' מלסטמי הבריות

בראש המאמר ציטטתי את דבריו הנוקבים של הרמב"ם שעליו נאמר ש"ממשה (רבנו) עד משה (בן מיימון) – לא קם כמשה" בנושא זה, אותם העלה על הכתב לפני כ-800 שנים בספרו המונומנטאלי, "משנה תורה". כדרכו, לא נימק הרמב"ם את דברי הדרבנות שלו וכך אמר בלשונו הזהב:
"כל המשים על לבו שיעסוק בתורה ולא יעשה מלאכה ויתפרנס מן הצדקה, הרי זה חילל את השם וביזה את התורה וכיבה מאור הדת וגרם רעה לעצמו ונטל חייו מן העולם הבא. לפי שאסור ליהנות בדברי תורה בעולם הזה. אמרו חכמים: כל הנהנה מדברי תורה נטל חייו מן העולם. ועוד ציוו ואמרו: לא תעשם עטרה להתגדל בהם ולא קרדום לחפור בהם. ועוד ציוו ואמרו: אהוב את המלאכה ושנא את הרבנות. וכל תורה שאין עמה מלאכה סופה בטלה, וסוף אדם זה שיהא מלסטם את הבריות…".

פסל הרמבם בקורדובה שבספרד יוצר Annesov ויקישיתוף

הוויכוח החל בתקופת המשנה

חיפשתי מקורות קודמים לפסיקתו הנוקבת. מצאתי שמדובר בעימות כלכלי-חברתי משולב בוויכוח אידיאולוגי, שהתקיים בין חז"ל כבר במאה השנייה לספירה. אז נערך הוויכוח ברוח מיושבת יותר מזו שבה הוא מתנהל עתה. הדיו של הדיון השתמרו בתורה שבעל-פה, הלא היא המשנה שבידינו. נזכיר כי העם היהודי ישב עדיין על אדמתו בארץ ישראל ורובו התפרנס מעבודת האדמה, ומכאן השימוש הנרחב בדיון במונחים הלקוחים מן החקלאות.

עמדת ר' שמעון בר יוחי

בתלמוד, במסכת "ברכות", דף ל"ה עמוד ב', מצוטט התנא הידוע רבי שמעון בן-יוחי, שאמר: "אפשר אדם חורש בשעת חרישה, וזורע בשעת זריעה, וקוצר בשעת קצירה, ודש בשעת דישה, וזורה בשעת הרוח (כלומר, עושה כל עבודה חקלאית בשדה בזמנה) – תורה, מה תהא עליה? אלא: בזמן שישראל עושין רצונו של מקום (מקיימים את מצוות התורה ומקדישים את כל זמנם ללמוד אותה) – מלאכתן נעשית על ידי אחרים (והם מפרנסים אותם), שנאמר (בתורה), 'ועמדו זרים ורעו צאנכם' וגו'. ובזמן שאין ישראל עושין רצונו של מקום – מלאכתן נעשית על ידי עצמן (כלומר, הם עובדים לפרנסתם), שנאמר (בתורה): 'ואספת דגנך' (אתה עצמך תעבוד למחייתך), ולא עוד אלא שמלאכת אחרים נעשית על ידן (כלומר, שהם עובדים לפרנס אחרים), שנאמר: 'ועבדת את אויבך' וגו'".

רבי ישמעאל: מנהג דרך ארץ

בכך חולק רבי שמעון בן-יוחי, שהיה צעיר תלמידי רבי עקיבא, על עמדתו של התנא רבי ישמעאל, בן דורו של רבי עקיבא. רבי ישמעאל קרא את הפסוק אחרת: "ואספת דגנך – הנהג בהן מנהג דרך ארץ". כלומר, יש לנהוג כמנהג העולם ולהקדיש זמן גם לעבודה ולפרנסה.
אין טעם להאריך בדיון בדינמיקה של החשיבה הדתית והמוסרית שהנחתה את רבי שמעון בן-יוחי בקביעתו. אינטואיטיבית, קל לנו להבין את גישתו: הן מי שמוסר את נפשו ומקדיש את כל עתותיו לריבון עולם – בוטח בו שיעניק לו הגנה מוחלטת, פיסית וכלכלית, מבלי שיהיה עליו להילחם את מלחמת הקיום והפרנסה.

תמונת בית מדרש על שם רשי בוורמיזא, המאה ה-19

הנחה וניסוי בצידה

כ-200 שנה לאחר מכן, לפני כ-1,500 שנים, בישיבת פומבדיתא שבגלות בבל, חוזר התלמוד לטפל באותו עניין. כאן הגישה היא פרגמאטית לחלוטין. הדיון נערך בשיטה מדעית לגמרי – הצבת הנחה תיאורטית ובדיקת תקפותה באמצעות ניסוי:
אמר אביי (מחשובי האמוראים): "הרבה עשו כרבי ישמעאל ועלתה בידן (כלומר, הצליחו הן לעסוק בלימוד תורה והן להביא פרנסה לביתם). (והרבה עשו) כרבי שמעון בן-יוחי – ולא עלתה בידן (כלומר, לא הצליחו לא ללמוד ולא להביא פרנסה לביתם)" – והמבין יבין.
לתמיכה במסקנה האמפירית הזאת הצטרף גם חברו של אביי ובר הפלוגתא שלו, האמוראי רבא, שאמר לתלמידיו [בארמית דברים שבעברית יישמעו\ כך: "אנא מכם, בימי חודש ניסן וחודש תשרי (ימי העבודה בשדות) אל תראו לפני, כדי שלא תהיה לכם דאגת פרנסה כל השנה".
פסיקתו הנחרצת של רש"י
תלמידי חכמים כידוע "נשיכתם נשיכת נחש ועקיצתם עקיצת עקרב" וזו אומנותם. אני סמוך ובטוח שהם יצליחו למצוא בספרות התורנית הענפה דעות לכאן ולכאן. לנמק, לסתור, וחוששני שגם לפגוע, לפחות מילולית, במי שבא להעיר ולהאיר שאפשר וצריך לנהוג "מנהג דרך ארץ".
נבקש איפא תמיכה נוספת מהפרשן הגדול של התלמוד, הלא הוא רש"י, שבעצמו לא הדיר עצמו מעבודה לפרנסתו (לפי המסורת הוא היה סוחר ביין) וקבע נחרצות בפירושו מהי אותה "דרך ארץ" שעליה מדבר רבי ישמעאל: "מנהג דרך ארץ - שאם תבוא לידי צורך הבריות, סופך ליבטל מדברי תורה".

דן ירדני: צילום זאב גלילי

 דן ירדני הוא תעשיין, יזם סטרט-אפ, איש ספר ומבקר

מאמרים של ועל דן ירדני שפורסמו באתר

 המפה הגדולה של הארץ הריקה

http://www.zeevgalili.com/2004/10/325

מסר באינטרנט מאליהו בחור

http://www.zeevgalili.com/2005/07/11690

 סינדרום אנתיאובס הציונות והמדינה

http://www.zeevgalili.com/2006/10/355

 היהודי ששילם הולן לפדיון גופת המהר"ם מרוטנברג

http://www.zeevgalili.com/2010/07/9544

האם יש עתיד לעתידנות

http://www.zeevgalili.com/2006/04/215

תיפח רוחם של מחשבי קיצין

http://www.zeevgalili.com/2011/03/14204

 תגובות באימייל

ליוסי שלום, [ראה תגובה מספר 2 למטה]

 האם ייתכן שקראת רק את תחילת המאמר ומיהרת להגיב? אנא מצא את הזמן לקרוא אותו עד סופו, ובמיוחד את טיעונו של האמוראי אביי לפיו "רבים ניסו (שלא לעבוד ולהתפרנס מהלימוד בלבד) ולא עלתה בידם". בכך, אגב, חידש אביי והכניס לוויכוח התאולוגי על חשיבות העבודה טיעון שהיום היו קוראים לו "הוכחה סטטיסטית" ניצחת.

 מאחר וצפיתי תגובות כשלך למאמר, הרשיתי לעצמי לסיים אותו בפסקה שעליה אחזור כאן לנוחיותך:

 "תלמידי חכמים כידוע "נשיכתם נשיכת נחש ועקיצתם עקיצת עקרב" וזו אומנותם. אני סמוך ובטוח שהם יצליחו למצוא בספרות התורנית הענפה דעות לכאן ולכאן. לנמק, לסתור, וחוששני שגם לפגוע, לפחות מילולית, במי שבא להעיר ולהאיר שאפשר וצריך לנהוג "מנהג דרך ארץ". לכן על קביעתך הסתמית לפיה "צריכים ללמוד את הנושא בשלמותו, ואחר כך לדבר" שהיא סתימת פיות במירעה,  אומר רק: "הפוסל, במומו פוסל".

 דן ירדני..

.

(לצפיה נוחה,משלוח והדפסה לחץ על הטקסט: כל מה שידענו על אובמה ועל ארצות הברית והצלחנו להדחיק)

אחרי ההתחנפות לאיטולות, ההשלמה עם מעשי הטבח של אסד בסוריה, ועכשיו פיק הבירכיים מול פוטין בחצי האי קרים. מה יש עוד להוסיף כדי לומר שאובמה מסוכן לישראל ומסוכן לארצות הברית. יש לקווה שנתניהו מודע לכך לקראת פגישתו עם נשיא ארצות הברית.

 אובמה בעקבות צ'מברלין

http://www.zeevgalili.com/2013/09/18641

 המפות  שממשלת ישראל חייבת להציג לקרי

http://www.zeevgalili.com/2014/02/18949

 אפשר להגיד לא לאובמה

http://www.zeevgalili.com/2013/03/17895

האם אפשר לסמוך על ארצות הברית

http://www.zeevgalili.com/2012/08/17159

מצעד האיוולת של ברק אובמה

http://www.zeevgalili.com/?p=4725

ברק אובמה משבח את האיסלם

http://www.zeevgalili.com/?p=8980

אובמה מחזיר אותנו לשנת 1938

http://www.zeevgalili.com/?p=2248

מי מפחד מברק אובמה

http://www.zeevgalili.com/?p=799

 הטרור כורך עניבת חנק סביב ארה"ב ואובמה משבח את האיסלם

http://www.zeevgalili.com/2010/06/8980

אובמה מחזיר אותנו ל-1938

http://www.zeevgalili.com/2009/03/2248

בינגהם הקונסול האמריקני שהציל יהודים בניגוד לאזהרות רוזוולט

http://www.zeevgalili.com/2009/02/1501

 אנטשטשמיות באקדמיה האמריקנית

http://www.zeevgalili.com/2008/01/569

ידידתנו ובת בריתנו האמריקנית

http://www.zeevgalili.com/2006/06/233

מה האלטרנטיבה הבמנוף לחץ של קיסינג'ר

http://www.zeevgalili.com/2000/11/10999

 תגובות במייל

לא ברור לי מדוע איש אינו כותב בגלוי שאובמה מעוניין בהשמדתה של מדינת ישראל. אין הסבר אחר למהלכים שלו. כמי שניזון במשך שנים רבות מכומר אנטישמי שונא יהודים  הוא עכשיו מבקש בתחכום לממש את כל מה שהכומר הטיף.  הרי כל אידיוט יודע ששעה לאחר שייחתם ההסכם עם אבו מאזן וישראל תיסוג אבו מאזו  ייהפך לסמרטוט ריצפה  וכל החיזבאלות  והאירנים והאלקעידות יתפסו את מקומם ביו"ש. אני מודה שאני לא מצליח לרדת לשורשי הטמטום של  כל אלה בקואליציה שלוחצים להסכם עם אש"ף.

שאול שיף

——————————————————

זאב שלום

(לצפיה נוחה,משלוח והדפסה לחץ על הטקסט: אפשר להגיד לא לברק אובמה)

ברק אובמה ויקישיתוף

פגישת נתניהו עם אובמה  מעלה שוב את השאלה: מה הם יכולותיה של ישראל להגיד "לא" לנשיא המעצמה הגדולה * כשנתניהו אמר "כן" [הקפאת ההתנחלויות] לא השיג כלום* ניסיון העבר מוכיח שראשי ממשלה שאמרו "לא" – דוד בן גוריון ויצחק שמיר –  הצליחו לכופף את האמריקנים * גם נתניהו הוכיח שלא מוכרחים להיות נחמדים * העיקר שנשתחרר מ"סינדרום אוסלו" או סינדרום האישה המוכה * ומה בין הסכם אוסלו לסינדרום האישה המוכה.

האם אפשר להגיד לא לאמריקנים?

וזה סיפור המעשה: בעיצומם של המגעים בין ישראל לחיזבאללה על החלפת  המרצח המתועב סמיר קונטאר בארונותיהם של שני חיילים ישראליים  התקשר ג'ורג' בוש לאהוד אולמרט.

המקור שלי לא האזין כמובן  לשיחה, אך נודעו לו עיקריה. בוש אמר לאולמרט לערך את הדברים הבאים: האם יצאתם מדעתכם? מדוע אתם מנהלים משא ומתן עם אירגון טרור על שחרור חטופים, שאפילו אינם בחיים. לנו היו ויש אזרחים אמריקניים חטופים בכל העולם, ובעיקרון איננו מקיימים שום מגע לשחרורם. אנחנו יודעים כי ברגע שננהל משא ומתן כזה אף אזרח אמריקני, בכל מקום בעולם לא יהיה  חסין נגד חטיפה. שים לב, שלמרות הטרור בעיראק אין כמעט חטיפה של אמריקנים שם. הם מעדיפים להרוג כי הם יודעים שבחטיפה לא יקבלו מאומה.

הנה דוגמא לכך שנשיא אמריקני  יכול להיות יותר פרו ישראלי מראש ממשלת ישראל.

דברי אלוף בני פלד ז"ל

השאלה אם אובמה טוב או רע לישראל מזכירה לי את הדברים שאמר מפקד חיל האוויר לשעבר, אלוף בני פלד ז"ל:
"אחרי מותי אני מבקש  שיצלצלו בפעמונים ויכריזו: הלך לעולמו אדם שקבע כי היהודים ניסו כאילו להקים מדינה, אך כל מה שהצליחו הוא להקים עוד קהילה יהודית".

בני פלד ויקי שיתוף

בני פלד צדק.  השאלה שהכל שואלים היום איננה שאלה של מדינה. זו שאלה של  קהילה  יהודית עלובה, סגורה בגטו, ורועדת מפחד הגזרות שיטיל עליה הפריץ החדש.

השאלה שיש לשאול איננה אם הנשיא האמריקני אוהד  או עויין את ישראל. השאלה  האמיתית היא אם ראש ממשלת ישראל הוא פרו ישראלי.

לא נשיאים גרמו לנו נזק

אם נבחון את פעולתם של כל הנשיאים שכיהנו מאז  הנשיא טרומן, שהכיר ראשון במדינת ישראל, נתקשה למצוא נשיא שגרם לנו ממש נזק. היו נשיאים שאהדו אותנו יותר או פחות. היו נשיאים שלא כל כך אהבו אותנו. היו נשיאים שממש לא סבלו אותנו. כולם פעלו בהתאם לאינטרסים האמריקניים שברוב המקרים חפפו את האינטרסים של ישראל.

לא נשיא אמריקני יזם את השיחות הסודיות באוסלו. לא נשיא אמריקני חתם על ההסכם והביא לכאן את ערפאת ואת מרחץ הדמים שבא בעקבותיו. שום נשיא אמריקני לא אילץ אותנו לברוח מלבנון, או לעזוב את עזה, או להביא חורבן על גוש קטיף, או לפתוח במשא ומתן עם מדינת הטרור, סוריה. שום נשיא לא כפה עלינו לחלק את ירושלים. וייזכר לטוב השגיר האמריקני אוהד ישראל סמואל לואיס שהזהיר את בגין מפני הסכם קמפ דייויד בו נכללה הכרה בפלסטינים.

כל הנזקים הללו נגרמו לנו על ידי ראשי ממשלה ישראליים.

"הרגלי חשיבה של קהילה"

דבריו של פלד  נשמעו בשעתם כאיזו אמירה שובבית המאפיינת טייסים. אך באמירה הזו יש יותר משמץ של אמת. יש לה בסיס מדעי.

היסטוריון יהודי אמריקני, קנת לוין (Kenneth Levin), שהוא גם פסיכיאטר, כתב בספרו  כי מדיניות ממשלות ישראל מאז הסכם אוסלו ועד מלחמת לבנון השניה איננה רק כשל חשיבתי ומנהיגותי. היא ביטוי לפתולוגיה לאומית שבה שרויה החברה הישראלית. הספר הוא "סינדרום אוסלו-  הדלוזיה של אומה תחת מצור". (T)he Oslo Syndrome Delusions of a People under Siege). [הספר הופיע בינתיים בתרגום לעברית בעריכת ד"ר רוני שלייפר].

ישראל בדלוזיה

קנת לוין איננו רק היסטוריון. הוא נושא שורה של תארים בלשון ובספרות אנגלית, היסטוריה ורפואה ומעל לכל הוא פסיכאנליטיקן , מרצה בפרינסטון ובהרווארד  והוא בעל מרפאה פסיכיאטרית פרטית.

אין תמה שהשילוב הזה של היסטוריון הומניסט ופסיכואנליטיקן הוליד את הספר הבוחן את ההיסטוריה היהודית ואת מדינת ישראל במשקפיים פסיכיאטריות.  הספר הופיע לראשונה ב-2005 ושוב ב-2006. הספר המקורי מחזיק 599 עמודים.

בימים אלה הופיעה מהדורה מקוצרת של הספר [179 עמודים], בעריכת ד"ר רון שלייפר מן המכון לחקר ביטחון ותקשורת באוניברסיטת אריאל. הספר תורגם ונערך בידי צור ארליך והופיע בהוצאת האוניברסיטה שאובמה לא מבקר בה הפעם [וגם לא הזמין את תלמידיה להרצאתו].

 הספר העברי הוא מהדורה מקוצרת של הספר המקורי, אך יש בה עדכונים לשנת 2009 והתייחסויות לאירועים שאירעו לאחר הופעת הספר המקורי [ מלחמת לבנון השניה, מבצע עופרת יצוקה וחילופי השלטון בארצות הברית ובישראל. הדברים המובאים בהמשך מבוססים על דברים שכתבתי בסמוך להוצאת הספר המקורי ועל סמך המהדורה האנגלית. סקירה מפורטת של הספר בתרגומו הישראלי ראויה למאמר מיוחד].

ספרו של קנת לוין סינדרום אוסלו

נקודת המוצא של לוין היא שישראל נתונה במצב של דלוזיה -  מונח בפסיכיאטריה שמשמעותו  "אמונה שאדם מחזיק בה  למרות טיעון, נתונים והפרכה שאמורים (באופן סביר) להיות מספיקים כדי לבטלה".

הרגלי חשיבה של הגטו

את שורשי התנהגותה של ישראל מוצא לוין בהרגלי חשיבה והתנהגות שהשתרשו לאורך שנות הגלות. החיים הממושכים בסכנה מתמדת של רדיפות, פוגרומים, שחיטות ודיכוי יצרו תופעת קבע של הונאה עצמית בהתייחסות למציאות.

מן הצד האחד מנסים היהודים לשכנע את עצמם שהמצב לא חמור כל כך כפי שהוא נראה. במקביל קיימת  גם תופעה של האשמה עצמית במה שהגויים עושים לנו. הוא מצטט את מכס נורדאו שאמר כי היהודים רואים את עצמם בעיניים של האנטישמים.

המציאות הישראלית יצרה תופעות דומות ובממדים חמורים יותר. מדובר באומה קטנה הנתונה במצור מאז הוקמה, מוקפת באוייבים השונאים אותה ומערערים על עצם זכות הקיום שלה.

"אנחנו אשמים"

על רקע זה נולדו, בעיקר בקרב שכבות עילית אינטלקטואליות, תפיסות שאמרו כי השנאה לישראל נובעת מן ההתנהגות של ישראל ואם תשנה ישראל  את התנהגותה  היא תצא למרחב מן המצור של שנאה ואלימות בהם היא נתונה.  מי שצריך תיקון לפי תפיסה זו, אומר לוין, אינם משטרי הרשע והטרור  הערביים אלא התנהגות המדינה היהודית. עמדת החוגים האינטלקטואליים עיוורה את ממשלות ישראל לדורותיהן באמונה שהכיבוש הוא הגורם לשינאה הערבית ולרצון הערבים להשמיד את ישראל. וכך נולדו הסיסמאות  של "תהליך השלום", "הקץ לכיבוש" ו"שטחים תמורת שלום".

"ערב של שחר חדש"

הוא מצטט מנהיגים ישראליים,  שראו בהסכם אוסלו  "ערב של שחר חדש". שולמית אלוני הכריזה שלא יהיו עוד אבות ואמהות שכולים ההולכים אחרי ארונות ילדיהם הנהרגים במלחמות. עמוס עוז  הכריז בשכנוע עצמי גמור שהמוות לא יארוב עוד לפתחנו.  הוא גם מקדיש בספרו ניתוח מפורט של עמדות האינטלקטואלים והסופרים של השמאל הישראלי ובראשם  עמוס עוז.

לוין מצטט את דברי צ'רצ'יל שאמר: "צ'מברלין עמד בפני החלטה בין כניעה לבין מלחמה. הוא בחר בכניעה וקיבל גם מלחמה".

תרומת ישראל לארצות הברית

אין ספק: ישראל תלויה בארצות הברית.  בסיוע צבאי ובגיבוי מדיני. האם פרוש הדבר שאנחנו צריכים תמיד להגיד כן לכל גחמה אמריקנית?
התשובה היא לא ולא .

האינטרסים שלנו זהים אמנם לשלהם אבל לא תמיד חופפים. לעתים קרובות מדי האמריקנים גם טועים ואנחנו משלמים את המחיר (כמו הפקרת איראן לידי האייטולות בתקופת נשיאותו של קרטר). לכן צריכה להיות כאן ממשלה שיודעת להגיד לא.

כזו היתה ממשלתו של יצחק שמיר שציפצף על בוש האב, שבלשון המעטה לא אהב אותנו. האם נפלו השמיים?

אפשר להגיד לא לאמריקנים כי בניגוד למה  שרבים חושבים תרומת ישראל לארצות הברית גדולה מן התרומה האמריקנית לישראל.  פרופסור עזרה זוהר הראה בשורה של מחקרים כי התמורה שקיבלו האמריקנים מישראל במידע מודיעיני ובטחוני עולה עשרות מונים על הסיוע הבטחוני האמריני, אפילו במונחים כספיים. שלא לדבר על כך שעצם קיום ישראל הוא אינטרס אסטרטגי אמריקני ממדרגה ראשונה.
 

אפשר להגיד לא לאמריקנים

 עמדתו העיקשת של שמיר נגד בוש האב איננה הדוגמא היחידה והחשובה ביותר לעמדה ישראלית האומרת לא לאמריקנים, כשהדבר נוגד אינטרס לאומי עליון שלנו.

דוגמא לכך מביא זכי שלום בספר "בין דימונה לוושינגטון"  – המאבק על פיתוח האופציה הגרעינית 1960-1968.

ספרו של זכי שלום בין דימונה לוושינגטון

שלום סוקר את פיתוח נשק יום הדין של ישראל זאת,  על רקע ההתנגדות האמריקנית הנחרצת,  שהחלה מרגע שנתגלה הכור בדימונה בצילומי מטוס הריגול יו-2, בראשית שנות השישים. נשיא ארצות הברית דאז, ג'ון קנדי, ראה בפיתוח נשק גרעיני ישראלי סכנה אסטרטגית ותבע קיום פיקוח רצוף ובלתי מותנה של האמריקנים על הכור בדימונה. פיקוח שמשמעותו הייתה לשים קץ לפרויקט.

אבל הממשל האמריקני לא הרחיק לכת בלחץ על ישראל. לדעת המחבר העריך הממשל כי "פרויקט דימונה נתפס בישראל, בראשות דוד בן גוריון,  כאינטרס לאומי עליון, שאין לוותר עליו בשום פנים". מסיבה זו לא הפעילו האמריקנים לחץ ממשי  על ישראל, בידיעה שהיא לא תזוז מעמדתה.
העימות בין ישראל לארצות הברית בנושא נמשך עוד שנים עד שנמצא פתרון, שהניח את דעת שני הצדדים. מה שחשוב לענייננו היא העובדה שיש נושאים שבהם ישראל יכולה לטעון  שיש לה בהם אינטרס עליון ואיש לא יזיז אותה. מה היה קורה אם היינו רואים למשל ביהודה שומרון ועזה אינטרס עליון כזה? והאם ירושלים איננה אינטרס עליון.

מה אמר מקנמארה לאלוף גבע

על רקע זה שמעתי סיפור מעניין מפי חברי, אלוף (מיל.) יוסף גבע ז"ל [שנפטר החודש].  בסוף שנות השישים אמר שר הביטחון משה דיין כי הוא אינו מסוגל נפשית לוותר על חברון עיר האבות. אבל אם האמריקנים יאלצו אותנו לעשות כך לא תהיה ברירה.

 

יאלוף מיל. יוסף גבע – צילום זאב גלילי

הדברים הגיעו לידיעתו של שר ההגנה האמריקני דאז, רוברט מקנמארה. הוא הזמין לשיחה את אלוף גבע, שהיה אז נספח צבאי בוושינגטון, ואמר לו כדברים הבאים: "אסביר לך משהו, ואשמח אם תאמר את הדברים גם לחבריך בישראל. לארצות הברית יש דעה מה צריך להיות הפתרון לסכסוך שלכם עם הערבים.  אבל לעולם לא נכפה עליכם פתרון. כי אם נכפה פתרון וזה יביא לאסון אנחנו נהיה חייבים להתערב.  אנחנו לא יכולים שבגללנו תהיה סכנת קיום למדינה. אתם אחראים לקיומכם."
.
"באין חזון ייפרע עם"

אנו חיים בתקופה שבה דרושה מנהיגות מרחיקת ראות, מנהיגות נבואית. נביא במשמעות המודרנית זה אדם המסוגל לרכז במוחו אינסוף נתונים שאינם ניתנים לחישוב לוגי ויש לו היכולת האינטואיטיבית להחליט את ההחלטות הנכונות. מאז הקמת המדינה היה מנהיג אחד כזה, דוד בן גוריון. בתקופה שבה התעשיה הישראלית יכלה בקושי לייצר זוג אופניים הוא חזה ויזם פיתוח נשק גרעיני. מנחם בגין הכיר ביכולת הזו של בן גוריון. ערב מלחמת ששת הימים ביקש לברר אם אפשר להחזיר את המנהיג הקשיש להגה השלטון.

האם יהיה זה נתניהו? נקווה שכן.

האמירה "באין חזון ייפרע עם" מעולם לא הייתה אקטואלית יותר.

טוב או רע לישראל?

עוד לפני הבחירות בארצות הברית, בהן נבחר אובמה לנשיא בפעם הראשונה, החליטו כמה גנרלים ישראלים שהוא טוב לנו. הם עשו זאת בהופעה פומבית. מצורף קישור לדבריהם. הזמן שחלף מאפשר להעריך את שיקול דעתם.

http://www.facebook.com/l/2bd03/www.youtube.com/watch?v=mOEqUm1CuE0

ראה גם מאמר של דניאל פייפס על ברק אובמה וישראל

קישורים

גרסה  אנגלית מוקדמת של המאמר

הטרור כורך עניבת חנק ואובמה משבח האיסלם

http://www.zeevgalili.com/?p=8980

מצעד האיוולת של ברק אובמה

http://www.zeevgalili.com/?p=4725

אובמה מחזיר אותנו לשנת 1938

http://www.zeevgalili.com/?p=2248

מי אתה תומאס פרידמן

http://www.zeevgalili.com/?p=8535

נאום קהיר של ברק אובמה

http://he.wikisource.org/wiki/%D7%A0%D7%90%D7%95%D7%9D_%D7%A7%D7%94%D7%99%D7%A8_%D7%A9%D7%9C_%D7%91%D7%A8%D7%A7_%D7%90%D7%95%D7%91%D7%9E%D7%94

קישור לאתר של בני, טל גלילי, המנתח את הדרך בה  נבחר אובאמה

http://www.talgalili.com/?p=458

.(הערה: מאמר זה נכתב עם בחירתו של אובמה לנשיאות הוא אקטואלי גם במרץ 2014 ]

(לצפיה נוחה,משלוח והדפסה לחץ על הטקסט: "מעריב" מת מזמן אך בעליו לא ידעו זאת)

סגירת מעריב היא יום עצוב לתקשורת ולדמוקרטיה בישראל * מעריב היה בעבר העיתון היומי היחיד, שעורכיו וכותביו היו בעליו ויכלו לכתוב על פי מצפונם * מעריב החופשי גסס כשנמכר לרוברט מאכסוול, וגסיסתו נמשכה למרות ניסיונות ההחיאה של הבעלים שבאו בעקבותיו * כמה קווים לדמותו של העיתון שהיה "הנפוץ במדינה" * וגם כמה הגיגים על השאלה "מה זה עיתון" ועל ההבדל בין עיתונאי לבין פועל בנין *ולמה עיתון איננו עיתון בלי עיתונאים ובלי עורך

בשנת 1958 הכריז ראש הממשלה, דוד בן גוריון, בכנסת: " מה זה עיתון? מי שיש לו כסף, עושה עסק, שוכר פועלים וכותב מה שהוא רוצה לכתוב".

בן גוריון זעם בעיקר על הביקורת שמתחו עליו העיתונים החופשיים [מעריב, ידיעות אחרונות, הארץ, העולם הזה].

בתגובה לדברי בן גוריון כתב אז עורך "מעריב", עזריאל קרליבך, את הדברים הבאים, במאמר שכותרתו " מה זה עיתון":

" אתה יכול לשכור יהודי שיניח לך לבנים בבניין או שיתקן לך נעליים… אבל למצוא יהודי שיחשוב כפי שאתה רוצה, לפי הזמנה, קשה מאד… נעשו ולא פעם אחת ניסיונות להוציא עיתונים זולים… המתפרנסים רק על גירוי יצרים ועל סודות מלוכלכים, מן החדר ומחדר השינה … עיתון שעיקרו בכסף ומטרתו בכסף בלבד, עיתון של שכירי מחשבה וכתיבה, עיתון ללא רעיון ואמונה שבלב – לא הולך".

עזריאל-קרליבך-ויקישיתוף

מאז נכתבו הדברים זרמו קילומטרים רבים של נייר בבתי הדפוס. עיתונים רבים הוקמו בדרך של "מי שיש לו כסף שוכר פועלים" וסיימו את חייהם. עיתון "חדשות" של עמוס שוקן, הוא הדוגמא האחרונה לעיתון כזה. [ קדמו לו עיתוני הערב "מברק" "יום יום" ו"הדור", השבועון "כותרת ראשית", השבועון "רימון", רשת המקומונים "רחוב ראשי" ועוד רבים].26

על נסיבות לידתו של מעריב נכתב הרבה, גם באתר זה [ראה קישורים בסוף]. הפעם נעמוד על ייחודו.

עיתון שכותביו אינם "עט להשכיר"

בידי מצוי מסמך המשקף את הארוע המכונן של "מעריב". זהו דו"ח פנימי שכתב העורך עזריאל קרליבך ב- 16 בפברואר 1949, במלאות שנה להקמת העיתון.

וכך כתב קרליבך: "והקימונו – והרי זה עיקר העיקרים – כאשר חפצנו: באחווה ורעות ושיוויון, איש איש רק אחראי בפני מצפונו הוא, בעט שאיננו להשכיר, חופשיים בכתיבה ושליטים על כל פרי העמל לשם הרמת הקרן, לטובת העיתון ועובדיו".

כידוע הוקם "מעריב" על ידי קבוצת עובדים של "ידיעות אחרונות" – עיתונאים, עובדי דפוס ומינהלה בראשות ד"ר עזריאל קרליבך – שנטשו בן לילה את עיתונם והקימו עיתון חדש. הם היו זקוקים למשקיע שיסכים לתנאי הבסיסי של חופש מוחלט לעיתונאים לכתוב בלי התערבות בעל ההון.

הם מצאו משקיע כזה.

וכך כותב קרליבך: "מפעלנו הושתת על עקרון ההון והעבודה ועיקרון שני יסוד לו: ענייני עריכה – זכות יתר למערכת. שאיפה זו הייתה המניע למבצע כולו… בכל ימי שנת הדו"ח לא היה גם מקרה אחד של התערבות איזושהי, ישירה או עקיפה, של בעלי ההון בשאלות עריכה, קטנות או גדולות?".

העיקרון הזה עוגן במבנה חלוקת המניות של החברה. הם חולקו שווה בשווה בין העובדים לבין המשקיעים, כשבידי העובדים מניית בכורה שמכוחה קיבלו עובדי העיתון יתרון על פני כל משקיע.

מצב זה נמשך ארבעים שנה בדיוק. הוא נסתיים עם רכישת העיתון על ידי איל התקשורת הבריטי, רוברט מאקסוול, בשנת 1988. מאקסוול ניסה להחיות את העיתון כשגייס את דב יודקובסקי העורך המיתולוגי של "ידיעות אחרונות". מותו של מאקסוול ורכישת העיתון על ידי נמרודי שמה קץ לסיכוי הקלוש שיודקובסקי יחזיר את "מעריב" לימי תפארתו. אחרי יודקובסקי באו ל"מעריב" עורכים שלא הצליחו לשנות את המגמה. זו היתה תקופה שבה העיתן נרכש וכוון על ידי בעלים שהעיתון לא היה מטרתם המרכזית אלא אמצעי להשגת מטרות אחרות.

הצלחה מסחררת ודעיכה ממושכת

מן היום הראשון להקמתו – סמוך להקמת המדינה – זכה "מעריב" להצלחה מסחררת. זה לא היה מפתיע. שכן, ההצלחה של צוות עובדי "מעריב" החלה עשר שנים קודם לכן, כשעבדו בשרותו של יהודה מוזס, תחת הלוגו "ידיעות אחרונות".

מוזס הזקן, שהיה תעשיין וסוחר נדל"ן, רכש את "ידיעות" מידי יזם קטן שהקים עיתון ערב עלוב ופשט את הרגל. הוא גייס לתפקיד העורך את ד"ר עזריאל קרליבך. בניצוחו של קרליבך הפך ידיעות ללהיט תקשורתי וגם תרנגולת המטילה ביצי זהב למו"ל. הימים היו ימי מלחמת העולם השניה והקהל היה צמא לחדשות, לפרשנות טובה, לסיפורים אנושיים, לפובליציסטיקה איכותית. כל אלה נתן להם "ידיעות אחרונות".

כשהתקרבה ההחלטה של עצרת או"ם על הקמת המדינה בנובמבר 1947 היה כבר "ידיעות אחרונות" עסק רציני שאיים על קיומם של עיתוני הבוקר, שכולם [פרט להארץ] היו פמפלטים מפלגתיים.

קרליבך וחבריו לקחו מ"ידיעות אחרונות" את המוניטין ואת קהל הקוראים ובמשך שנות דור "מעריב" היה העיתון הנפןץ ביותר והעיתון ששלט על כל השיח הציבורי במדינה.

איך גבר "ידיעות" על "מעריב"

"מעריב" היה עיתון מצויין עם הקמתו על ידי קרליבך והוא המשיך להיות כזה שנים רבות, גם לאחר שידיעות אחרונות גבר עליו.

כמי שעבד ב"ידיעות אחרונות" רוב שנות המאבק, אני יכול להעיד שברוב השנים היו ל"מעריב" כתבים, עורכים ופובליציסטים מצוינים, שכל אחד מהם השתווה ואף עלה על מקביליו ב"ידיעות אחרונות".

היתרון היחידי של ידיעות על מעריב היה העורך, דב יודקובסקי.

יודקובסקי ערך את ידיעות ארבעים שנה רצופות מ-1949 עד שהודח על ידי נוני מוזס ב-1989. בתקופה זו התחלפו במעריב חמישה עורכים [עזריאל קרליבך, אריה דיסנצ'יק, שלום רוזנפלד, שמואל שניצר ועידו דיסנצ'יק].

דב יודקובסקי צילום: זאב גלילי

"מעריב" היה עיתון מצוין לארץ ישראל הישנה, האשכנזית, המשכילה, האידישיסטית. הוא המשיך להיות מצוין לקהל שלו, אך המדינה השתנתה וקהל הקוראים השתנה. העורכים המתחלפים של "מעריב" היו עיתונאים מצוינים. אך הצלחתם המדהימה הפכה אותם לזחוחים.

העיתונאי צבי אלגת, שהיה כוכב מזהיר בשמי "מעריב", עמד על הסכנה הזו במועד. הוא הביא לתשומת ליבם של עורכי העיתון את השינויים שמתחוללים באוכלוסיית הקוראים ואת עלייתו של "ידיעות". הוא אמר להם [בהסתמכו על הפסוק "וישמן ישורון ויבעט"]: " כל כך שמנתם עד שאין לכם כוח לבעוט". העורכים לא שמעו לו וכבת יענה טמנו ראשם בחול ואסרו על הכנסת "ידיעות" לבנין " מעריב".

מן היום בו החלה המערכה בין העיתונים התווה יודקובסקי אסטרטגיה של פניה לקהל חדש – צעירים ועולים חדשים. כל השנים היטה אוזנו לרחשי הקוראים. כמו סיסמוגרף עקב אחר השינויים והמציא חידושים לבקרים – החל בקביעת מדור ספורט יומי [שהיה חידוש גדול בזמנו] וכלה בהצמדת סיכה למגזין היומי שהקפיצה את תפוצת העיתון ב-5 אחוזים ביום אחד.

לעומתו העורכים המתחלפים של "מעריב" קפאו על השמרים ולא חשו איך הבנין המפואר שלהם קורס.

כאן המקום לומר כמה מלים על תפקידו של העורך בעיתונות.

מעצבי התקשורת הישראלית

ארבעה אנשים עיצבו את התקשורת הישראלית והטביעו את חותמם עליה עד היום.

הארבעה הם: עזריאל קרליבך שהמציא את ידיעות אחרונות הישן ואת מעריב החדש ["הנפוץ במדינה"]; דב יודקובסקי שהמציא את ידיעות אחרונות החדש ["העיתון של המדינה"]; אורי אבנרי שהמציא את "העולם הזה" ["ללא מורא וללא משוא פנים"]; וגוסטב שוקן שהמציא את הארץ ["העיתון לאנשים חושבים"].

ארבעת האנשים הללו שונים מאד זה מזה באופיים, ריקעם וכישוריהם. קרליבך ואבנרי היו בעלי כשרון כתיבה שממש כישף את קוראיהם. שוקן ידע לכתוב מאמרים מלומדים אך לא יותר מזה. יודקובסקי בכלל לא ידע לכתוב [שתי כתבות שכתב מרשמי ביקור בארצות הברית נעלמו בדרך מסתורית מארכיון העיתון].

קרליבך היה גם איש ניהול מוכשר וכאלה היו גם שוקן ויודקובסקי. אבנרי, כמנהל, לא הצליח להפוך את עיתונו רב ההשפעה לעסק משגשג.

אך יש לכל הארבעה כמה קווים משותפים. כל הארבעה היו בעלי חזון, מקוריים ופורצי דרך גאוניים. כל הארבעה משכילים מאד ומצויים בכל ידע העולם. הגדול מכולם היה קרליבך שהיה גם רב וגם דוקטור. אבנרי לא גמר בית ספר עממי אך כאוטו דידקט היה בקיא בכל נושא – מביקורת המקרא ועד ננו טכנולוגיה. גוסטב שוקן היה בעל השכלה מדהימה בתרבות הגרמנית ובספרות האנגלית וגם לא מעט ביהדות, בהשראת אביו. יודקובסקי בילה את נעוריו באושוויץ ואת לימודי המתמטיקה והפילוסופיה באוניברסיטה לא הספיק לסיים, אך היה איש תרבות העולם במלוא מובן המילה.

הדבר המשותף השני לארבעת העורכים הללו הוא היכולת לאתר כישרונות ולמצב אותם בתפקידים הראויים. וגם היכולת לחדש ללא הרף ולהשתנות בהתאם למציאות המשתנה.

אורי אבנרי ויקישיתוף

והדבר החשוב ביותר, המשותף לכל הארבעה, הוא שהם היו חופשיים לחלוטין מכל תכתיב חיצוני. שוקן ואבנרי כי היו הבעלים, יודקובסקי [שהיה שותף רק ב-5 אחוז בבעלות על ידיעות] היה בעל זכות וטו בכל ענייני המערכת.

העידן שלאחר דור מעצבי התקשורת

כמו בפוליטיקה, כך גם בתקשורת – דור הנפילים לא הוליד יורשים בצלמו ובדמותו.

את ידיעות אחרונות ירש כעורך משה ורדי שיצק מים על ידיו של יודקובסקי עשרות שנים. הוא היה איש מקצוע מעולה, אך היה כפוף לחלוטין לגחמותיו של בעל הבית, נוני מוזס. הוא גם דרדר את העיתון לצהוב צעקני, שהיה ההיפוך הגמור של הסגנון הקפדני אנין הטעם של יודקובסקי. עורכי ידיעות שבאו אחריו  - אלון שלו, רפי גינת, שילה דה בר וכיום רון ירון – כולם אנשי מקצוע מעולים. אך לא התקרבו אפילו לדור הנפילים.

יורשיו של קרליבך במעריב היו עיתונאים בעלי שעור קומה לזמנם, במיוחד אריה דיסנצ'יק. אך איש מהם לא היה בעל שעור קומה של עורך מחדש ומוביל. הם נרדמו בשמירה ולא חשו כלל כי ידיעות משיג אותם במרוץ וכשהתעוררו כבר היה מאוחר מדי. כשנמכר העיתון למיליונר האנגלי רוברט מאקסוול היה העיתון כבר במצב גסיסה. מאקסוול גייס את יודקובסקי [שהודח ממפעל חייו ידיעות אחרונות על ידי נוני מוזס] בניסיון להחיות את העיתון.  אך מותו של מקסוול ורכישת העיתון על ידי נמרודי שמה קץ  לסיכוי להחיות את העיתון. עידן נמרודי ובעלי העיתון שלאחריו התאפיין בכך שבראש העיתון עמדו אנשים חסרי מושג בעיתונות שראו בו רק מכשיר להשגת מטרות אחרות. כל מה שהצליחו לעשות היה להנשים גוויה שנמצאה במוות מוחי.

דווקא לאבנרי היה יורש ראוי, אלי תבור, שערך את העיתון בשנים שאבנרי הקדיש עצמו לפוליטיקה. בתקופה זו המשיך העיתון לשמור על עוצמתו. [ הוא פרש לאחר שהתנגד לכך שאבנרי יעסיק כתבים בעלי עבר פלילי].

אך כשנמכר העיתון לאיל ההון אריה גנגר, העורכים שנבחרו [רפי גינת ורינו צרור] היו קריקטורה של עורכי דור הנפילים.

"הארץ" הוא מקרה מיוחד. העורך-הבעלים גוסטב שוקן השאיר לבנו עמוס עיתון קומפקטי מעוצב היטב, ששמר על מעמדו כעיתון האליטה הישראלית. עמוס שוקן ביקש לפרוץ דרכים חדשות. הקים את המקומונים והצליח. שיכור מהצלחה זו הקים את "חדשות" שגרם לרשת הפסד שנאמד ביותר מ-20 מיליון דולר, ממנו לא התאושש עד היום. לשבחו של עמוס שוקן ניתן לומר כי נתן לעורכים שבחר חופש פעולה גמור, בלי להתערב בשיקוליהם, גם כשאלה נגדו את האינטרסים הכלכליים שלו. אך עורכים אלה [פרט לגיא רולניק שהמציא את "דה מרקר" שהפכה ספינת הדגל של העיתון] דרדרו את העיתון למצב בו הוא נמצא היום. נסה להיזכר מי היו עורכי העיתון מאז גוסטב שוקן ומה תרמו לעיתון.

גוסטב שוקן ויקישיתוף

מה זה עיתון, מה זה עורך ומה זה עיתונאי

בעידן שבו התקשורת מעסיקה "יצרני תוכן" במקום עיתונאים ומעסיקה מהנדסי תוכנה במקום עורכים, כדאי לחזור למושגי היסוד של העיתונאות הטובה.

מה זה עיתונאי?

זה איננו מקצוע. בתי הספר לתקשורת שפרחו בעולם [והגיעו גם לישראל] יצרו אשליה שזה מקצוע נלמד. אך רוב העיתונאים הגדולים הגיעו לבתי הספר לתקשורת רק כמרצים. אפשר ללמוד טכניקות של כתיבה, וטכניקות של תחקיר, וכללי עריכה ושיכתוב, ויצירת קשרים, ובדיקת והצלבת מקורות, ועקרונות גרפיים ופעולת דפוס ועוד..

אי אפשר ללמד את החוש המיוחד שיש לעיתונאי הנוכח באירוע ורואה שם דברים שמי שאיננו עיתונאי הוא עיוור צבעים לגביהם.

עיתונאי הוא כישרון מלידה, כמו מוסיקאי, צייר, סופר. קשה להגדיר את הכישרון הזה. ואם עיתונאי כך, עורך עיתון קל וחומר. לא כל עובד תזמורת הוא מוסיקאי, לא כל נגן הוא סוליסט ולא כל סוליסט הוא מאסטרו המנצח על תזמורת [כמו שיודקובסקי הגדיר את תפקידו].

כמה מבין העורכים היו כאלה?

לאחר מותו של רוברט מאקסוול [תאונה? רצח? התאבדות?] נרכש "מעריב" על ידי יעקב נמרודי, שנתן אותו במתנה לבן היקיר לו, עופר נמרודי, שמינה עצמו לעורך העיתון.

נמרודי כעורך היה בדיחה. אני זוכר שהופיע במלוא כובד משקלו, בחליפה מחויטת, בפגישה השנתית של עורכי העיתונים המתקיימת ב-2 בנובמבר כל שנה עם ראש הממשלה. חמוש בעט בעובי סיגאר קובני [נוסח אולמרט?] וטבעת זהב כבדה הסתובב כטווס. לא חש עד כמה אינו שייך לחבורה הגדולה של עיתונאים ותיקים שנכחו במפגש.

מה שווה ידיעה על מות בגין

דוגמא קטנה לשאלה מה זה עיתונאי. בשנים 1991-1992 העברתי ב"ידיעות אחרונות" סדנה להכשרת עורכי חדשות – מקצוע שניתן ללמוד. הסדנה הצליחה להעמיד כמה עורכי חדשות טובים ושניים מבוגריה [שילה דה בר ורון ירון] הם שני העורכים האחרונים של העיתון.

לסדנה נבחרו כתריסר מועמדים מתוך אלף פונים. תהליך הסינון כלל בדיקות פסיכולוגיות, מבחני ידע כלליים וידע עולם, וחיפוש אחר אנשים בעלי חוש עיתונאי.

באחד המבחנים הוצגה למועמדים השאלה הבאה: איפה תציב את שלוש הידיעות הבאות המגיעות באותו יום: מנחם בגין מת, מטוס חיל אוויר התרסק וטייסו נהרג, הוכרז על פיחות של 10 אחוזים.

מתוך אלף הנשאלים רק ארבעה או חמישה סברו שמותו של בגין [שהיה אז עדיין בחיים] ראוי לכותרת ראשית. עוד במהלך הקורס נפטר בגין וכל המועמדים שהציעו לתת על מותו ידיעה של טור אחד בעמוד האחרון הבינו שהם לא בחרו במקצוע הנכון.

האם כל מי שעוסק היום בתקשורת הוא עיתונאי?
האינפלציה של אמצעי התקשורת [מקומונים,ערוצי רדיו וטלוויזיה ] יצרה פיחות חמור לא רק בשכר העיתונאים ובמעמדם אלא גם באיכותם. זו אחת הסיבות המרכזיות להידרדרות התקשורת המודפסת בצד התחרות של האינטרנט.

בין "ישראל היום" לאינטרנט

צחוק הגורל הוא שהגורם שתקע את המסמר האחרון בארון של מעריב הוא בדיוק מה שקרליבך אמר שהוא בלתי אפשרי. שלדון אדלסון כאילו ביקש לאמת את טענת בן גוריון. מה זה עיתון? "מי שיש לו כסף, עושה עסק, שוכר פועלים וכותב מה שהוא רוצה לכתוב".

השאלה אם "ישראל היום" הוא עיתון עדיין לא עמדה במבחן.

ועכשיו מדברים על אינטרנט כגורם שיציל את ה"פרינט". זה מזכיר לי את הסיפור על יוזמה לשיפור איכות הנייר במטרה לקדם את מצב הספרות.

האינטרנט הוא מדיום – כמו האבן בעבר הרחוק, כמו הקלף בימי אבותינו, כמו הפפירוס במצרים העתיקה, כמו הנייר בעידן הדפוס. מרשל מקלוהן אמר אמנם כי המדיום הוא המסר אבל בכל מקרה צריך להיות מסר. ומסר איננו "תוכן" המיוצר אוטומטית.

כתיבה עיתונאית היא סוג של יצירה. לפעמים יצירה של אדם אחד, לפעמים יצירה קיבוצים של כתבים, עורכים, משכתבים, בעלי טורים. זו יצירה של יוצרים שהם עיתונאים ולא פועלי בנין. ונערך על ידי עורכים שאינם אילי הון.

[ מאמר זה הוא גירסה מעודכנת למאמר "עלייתו ונפילתו של העיתון הנפוץ במדינה" שפורסם בספטמבר 2012 -זאב גלילי]

קישורים 

 עלייתו ונפילתו של עיתון "חדשות"

 http://www.zeevgalili.com/2009/07/4626

עיתון שלידתו בחטא

 http://www.zeevgalili.com/2000/01/6078

 ידיעות אחרונות – הסיפור האמיתי

http://www.zeevgalili.com/2009/12/7961

 למה סולק מאיר עוזיאל ממעריב

http://www.zeevgalili.com/2005/04/12635

 גופנים שורות גרפיקה

 http://www.zeevgalili.com/2009/06/4094

 העורך האלמוני של העיתון של המדינה

http://www.zeevgalili.com/2004/01/373

 איך הפכה התקשורת רדודה שמאלנית וכח להשחית

 http://www.zeevgalili.com/2009/08/6114

 השקר והזדון בסיקור ניסיון הפרישה מקדימה

http://www.zeevgalili.com/2012/07/17107

 תרומת המקומונים להזניית התקשורת

http://www.zeevgalili.com/2000/09/7788

 איך הפכה ישראל למדיה קרטיה

http://www.zeevgalili.com/2004/10/318

 פרשת ירון זליכה ושחיתות התקשרת

 http://www.zeevgalili.com/2007/11/510

 פרשת שיקלגרובר כמדגם של התקשורת

http://www.zeevgalili.com/2009/09/6172

 תגובות

הצלחת ידיעות וסרטי הבורקאס

(לצפיה נוחה,משלוח והדפסה לחץ על הטקסט: האם יש מצווה לאכול אוזני המן?, להתחפש?, להרעיש ברעשן?)

מנהגי הפורים מקורם בתרבויות שבתוכן חיו יהודם במהלך ההיסטוריה * ההתהוללות באה מפרס, המסכות מקרנבאל ונציה ומחגים נוצריים ופגאניים * אבל ההלכה התירה לעשות בפורים דברים האסורים כל ימות השנה * ההלכה מחייבת בפורים רק ארבע מצוות * ומה הקשר בין העץ עליו נתלה המן והעץ עלי התאבד יהודה איש קריות

                                                   - מאת ד"ר יואל רפל -

לפני שנים רבות נפוץ בארץ שיר ילדים שבו נאמר בין היתר " אל ציווה, אל ציווה לאכול אוזני המן".
לא צריך להיות מומחה בהלכה כדי לדעת שאכילת אוזני המן איננה מצווה, לא מדראורייתא ולא מדרבנן. האל גם לא ציווה להתחפש בפורים ולהרעיש ברעשן כשמזכירים במגילה את שמו של המן.
המסורת מול המחקר

במקורות היהודיים תולים את מנהג התחפושות בפסוק ממגילת אסתר "אשר נהפך להם מיגון לשמחה ומאבל ליום טוב",
אך המחקר המודרני הוכיח כי ההתהוללות וההשתוללות בפורים מקורם בחג פרסי קדום ובקרנבלים ונשפי המסכות (כדוגמת זה בוונציה) של אירופה בימי הביניים.
האנציקלופדיה המקראית בערך "פורים" מסכמת באופן חד-משמעי:
"ההתחפשות במסכות ראשיתה באיטליה בשלהי ימי הביניים, בהשפעות חגיגות הקרנבל, החל סמוך לפורים".
מאפייניו של קרנבל הינם זלילה ושתייה, השתוללות, פריעת חוק וסדר, הפרת כללי ההתנהגות החברתית המקובלת, ולעיתים קרובות – היפוך או שינוי תפקידים, או לפחות טשטוש חברתי ומעמדי.
מקומו של הקרנבל הוא תמיד בחוץ – בכיכרות וברחובות והאווירה העליזה מציגה את החיים מכיוונם ההפוך.

קרנבל המסכות בוונציה ויקישיתוף

מקורות נוצריים ופגאניים

פרופ' אביעד קלינברג הוא מומחה לימי הביניים ותולדות התאולוגיה הנוצרית. במאמרו בספר "קרנבלים" הוא מאפיין את הקרנבלים במילים המזכירות את חגיגות פורים:
"החוגגים חיברו שירים ומעין מחזות ששמו ללעג את המעמדות העליונים… בסוף החגיגות נשרפה באופן טקסי בובת 'מלך הקרנבל' או 'מלך הלץ'… חילוניים התחפשו לאנשי כנסייה, וגברים לנשים, חוגגים עטו מסכות… העולם ההיררכי והמחמיר של כל ימות השנה נסוג בפני עולם של צבע, מין, זלילה, שוויוניות ולצון".
במאמר אחר שלו קושר פרופ' קלינברג בין אופיו של חג הפורים לאופיים של חגים פגאניים ונוצריים שחוגגים באותה תקופה של השנה.
"קרנבל פרוע, המקדים את הפסח והפסחא כבדי הראש, חל בתקופת הבככנליה, חגו של דיוניסיוס, בככוס, אל היין והשיכרון. כל החגיגות הללו מתאפיינות באכילה מופרזת ובשתייה לשכרה. הן מתאפיינות בהתרת הרסן וגם במסכות (דיוניסיוס הוא אל התיאטרון).
" לרגע מושלכים הכללים הנוקשים אל מאחורי הגב והחברה כולה משתטה, מפירה כללים, נותנת מקום לכל הדחפים המודחקים רוב השנה.
"הקרנבל משחרר לחצים. הוא יוצר כאוס מסוכן, אבל מוגבל. עוד מעט, ייגמר ההיתר להתפרע והסדר ישוב. קרנבלים נועדו לאשש את הסדר הקיים, לא לערער אותו".
ההלכה הקלה בפורים
כולנו יודעים כי לא כל יום פורים. וככל קרנבל גם לנו בפורים יש הכתרה היתולית של מלך בדמות בובה, תחפושות ומסכות ועולם שכולו ליצנות וריקנות. העולם היהודי המחמיר מאוד בהלכה הקובעת "לא יהיה כלי גבר על אשה ולא ילבש גבר שמלת אשה"(דברים כב,ה) הקל מאוד בפורים, ובשולחן ערוך נפסק "ומה שנהגו ללבוש פרצופים (מסכות) בפורים, וגבר לובש שמלת אשה, ואשה כלי גבר, אין איסור בדבר, מאחר שאין מכוונים אלא לשמחה".
הגלגול הנוכחי של המסורת הזו החל בתל-אביב של שנות ה-30 בעדלידע והתגלגל לעיר חולון בשנות ה-90 של המאה ה-20.

אוזני המן כתגובה ל"אוזני יהודה" איש קריות

בדומה לתחפושת שמקורה זר ולא יהודי כך גם מקור אכילת "אוזני המן", אותם משולשים גדושי פרג או כל מילוי אחר.
מדוע שנאכל את אוזניו של אותו רשע ולא את ידיו או רגליו? גם במקרה זה התשובה מצויה בתרבויות אחרות. הנוצרים נוהגים לאכול ב"יום שישי העצוב" הסמוך לפסחא,[ היום שבו לפי מסורתם הלשין יהודה איש קריות על ישו הנוצרי], עוגות משולשות ממולאות המכונות "אוזני יהודה".

אוזני המן ויקישיתוף יוצר Infrogmation of New Orleans

ולמה אוזני יהודה? משום שלפי המסורת הנוצרית יהודה איש-קריות תלה עצמו על עץ כליל החורש [המכונה משום כך Judas Tree]. למחרת התאבדותו של יהודה איש קריות הצמיח העץ אוזניים המכונות "אוזני יהודה".
יהודים במאות ה-16 -17 אימצו לעצמם מנהג דומה, אך הפוך. אם הגויים אוכלים "אוזני יהודה" ב"יום שישי העצוב" נאכל אנחנו "אוזני המן" ביום השמח – פורים.
בקרב קהילות אשכנז רווחה מסורת עממית כי המן חבש כובע משולש, בדומה לכובעי קצינים (כובע נפוליון) ולכן מכינים כיסנים שצורתם משולשת וממלאים אותם בפרג ובצימורים. ביידיש נקרא המאכל 'הומן טאש'=כיס המן.
דרשנים היו אומרים,המן תש. דהיינו תש כוחו של המן. ולמה 'אוזני המן?' כיוון שהמן נכנס לגנזי המלך אבל וחפוי ראש ואוזניו מקוטפות.

המקור ל"אוזני המן" הם "אזני יהודה" – פריחת כליל החורש עליו תלה עצמו יהודה איש קריות

גם מנהגים יהודיים מקוריים

לא כל מנהגי החג לקחו היהודים ממקורות זרים. היו וישנם גם מנהגים מקוריים. למשל, המנהג לאכול ב"סעודת פורים" תרנגול הודו נועד להזכיר שאחשורוש מלך "מהודו ועד כוש". [כשהיינו ילדים היינו קוראים לתרנגולי הודו "מתי פורים" והעוף הזה היה מגיב בקירקור שנשמא כמו "אדר, אדר"].
המנהג לשרוף את המן יש בו יסוד מאגי ברור, שהרי השריפה פוגעת בדמות גם לאחר מותה. בדרך זו קיימו את הפסוק "מחה אמחה את זכר עמלק", והמן האגגי מן המגילה הוא "בן משפחתו" של אגג מלך עמלק.

מקור נוצרי לרעשן

מה מקורו של הרעשן? שהרי אין פורים ללא רעשנים ואין קריאת מגילה ללא הפרעת הרעשנים.
מוצא הרעשן הוא ככל הנראה ביוון. בימי הביניים הוא נתקבל על ידי הכנסייה הקתולית לשם הזעקת המאמינים לתפילה בארבעת הימים האחרונים שלפני חג הפסח. המסורת הקתולית העממית מספרת כי מיום רביעי ועד שבת שלפני פסח יידום קול פעמוני הכנסיות, כי הכמרים עולים לרגל לרומי ושבים בערב הפסחא.

רעשני עץ ויקיפדיה אנגלית יוצר Salvatore Capalbi

לכן נהגו השמשים להקהיל את המתפללים באמצעות רעשנים שנשמרו משנה לשנה במגדל בית התפילה. הילדים הנוצרים נהגו להסתובב עם רעשנים ולהכות את בן דמותו של יהודה איש קריות. היהודים אמצו את מנהג הרעשנים ובנו אותם מעץ או פח שנועדו להפחיד את הגויים ברעש שיצרו.
במרוצת הדורות התפתחה אומנות עשירה סביב הרעשנים והם נעשו לעיתים מחומרי גלם מאד יקרים וניתנו להם צורות שונות. הרעשנים השכיחים הם אלה העשויים סרגל עץ המסתובב על ציר שעליו נקבע גלגל שיניים. מוכרת גם צורת פטיש-עץ קטן הדופק על סרגל שמשני עברי הידית. אספני הרעשנים מצאו בעולם היהודי ובעולם שאינו יהודי מאות צורות שונות של רעשנים שיש מהם היוצרים רעש גדול ויש מהם שמתאפיינים בצורתם האומנותית.

המצוות הנוהגות בפורים

מה מחייבת ההלכה לקיים בפורים?

מעט מאד.
החיוב הוא לקיים ארבע מצוות שנועדו להדגיש את הפן החברתי ואת אחדות ישראל.
• קריאת מגילת אסתר, שהכל חייבים בה, גברים ונשים כאחד. את המגילה קוראים פעמיים – בערב ובבוקר.
• משתה ושמחה (סעודה). מטרת הסעודה והמשתה שנוהגים לקיימם אחרי הצהרים של יום הפורים לגרום עונג לגוף.
• משלוח מנות איש לרעהו. מקפידים שיהיו לפחות שני מיני מאכלים המוכנים לאכילה.
• מתנות לאביונים, כל המהדר במצווה זו תבוא עליו הברכה.

עדות ישראל לתפוצותיהן פיתחו מנהגים שונים או דרכי קיום שונות למנהגי החג. האופי היה בדרך כלל מקומי וייחודי וקשור בסביבה ובחברה שבקרבה חיו. ריבוי העמים והתרבויות וריבוי תפוצות היהודים הם מהגורמים המובהקים לעושר המנהגים ביהדות.

קישורים
כל מה שרצית לדעת על פורים
http://www.zeevgalili.com/2011/03/14248

 תגובות באימייל

(לצפיה נוחה,משלוח והדפסה לחץ על הטקסט: בבוקר לח בשנת תרלח יצאו הרוכבים לגיא אוני)

רכובים על חמורים יצאו שבע עשרה משפחות מצפת להקים את הישוב החקלאי הראשון בארץ ישראל * הם היו חלוצים עוד בטרם הומצאה המלה * עקרו סלעים, רעבו ללחם, גוועו בקור ובמחלות* לא רק איתני הטבע הכריעו את הישוב אלא גם קנאי צפת * "החריבו אותנו… כמו האינקוויזיציה" * סבא רבא שלי היה שם

זכתה פתח תקווה ועמדו לה יוצרים מלחינים וזמרים שעיטרו אותה בזר תהילה – "הבלדה של יואל סלומון", שנקלטה בכל אוזן, והושרה בכל בית. בבוקר לח בשנת תרלח – אומרת הבלדה – יצאו מיפו על סוסים חמישה רוכבים, כדי להקים את פתח תקווה. וכשהגיעו הרוכבים אל לב ביצות הסבך, וגילו כי אין ציפורים נראות, החליטו לחזור. ורק יואל סלומון נשאר על הגבעה ובן לילה צמחו לו כנפי ציפור, ולמחרת, כשהבוקר שוב עלה, העמק הארור נמלא ציוץ של ציפורים". הבלדה והאגדה הפכו את פתח תקווה ל"אם המושבות". דוד בן גוריון הכריז כי לולא חלוצי פתח תקווה "לא הייתה מתחילה ההתיישבות בארץ".

זו האגדה, האמת ההיסטורית שונה.

גיא אוני קדמה לפתח תקווה

באותה שנת תרל"ח [1878], כמה חודשים לפני חלוצי פתח תקווה, בבוקר אייר קריר, יצאו רוכבים מצפת אל ג'עוני, כפר ערבי ששכן צפונית מזרחית לצפת, בשיפולים המזרחיים של הר כנען. הם לא רכבו על סוסים אלא על חמורים. לא קומץ רוכבים אלא עם רב – שבע עשרה משפחות גברים נשים וטף, כמאה וחמישים נפש.

תמונה זו של עולי רגל למרון משנת 1920 ממחישה את תנאי השטח שבהם עברו היורדים לגיא אוני

הארץ המובטחת נמצאה במרחק נגיעה מעיר המקובלים. אך לא הייתה דרך סלולה לשם. המתיישבים נאלצו ללכת או לרכב בין משעולים צרים, זרועים אבני נגף, מהמורות וסלעים. גברים צעירים  יכלו לעשות דרך זו בהליכה מהירה של כמה שעות. לשיירה העמוסה בחפצים ובילדים ארך הטיפוס על הר כנען והירידה לגיא אוני כמעט יום שלם. מרחוק נראה המקום כגן עדן. על כתף הר תלול נשקף נוף נהדר של עצי פרי, שדות תבואה ושדות מרעה. לורנס אוליפנט, סופר, מיסטיקן, עיתונאי וחובב ציון, תאר כך את המראה שנגלה לעיניו בהתקרבו לישוב:

"מתוך גיא שנשקף ממנו נוף מרהיב עין. בקעת הירדן וימה של טבריה השתרעו מתחתינו. מימין ומשמאל נשתקפו מי מרום או אגם החולה. השפלה שהשתרעה עדיהם הייתה ארץ פורייה, אשר ציפתה כאילו לפיתוח ולעיבוד". המתיישבים תארו את המקום בלשון פיוטית: "ארץ פוריה אשר תלמיה ירוויון דשן ומעיינות יוצאות בבקעה ובהר… אדמתנו אשר אין כמוה לטוב וליופי בכל ארץ הגליל".

בקעת גנוסר מתוך ספרו של אוליפנט "חיפה"

החלום ושברו

שנים חלמו צעירי צפת על העתיד החדש המצפה להם ולילדיהם במקום הזה. שנים חלמו לצאת מן הסמטאות המצחינות. מן העיר המונהגת על ידי פרנסים מושחתים, הכופים על תושביה פיגור ותלות ב"חלוקה". חלמו על בתים בחיק הטבע, שדות שיזרעו בהם בעמל ויקצרו ברינה. ההתארגנות לקראת היוזמה, חסרת התקדים בישוב הישן של ארץ ישראל, החלה בראשית שנות השבעים של המאה ה-19. משפחות צעירות, שהצליחו בעמל כפיים או ביוזמה עסקית להשתחרר מן התלות המנוונת ב"חלוקה", חיפשו דרך להיחלץ מן העיר. הם מצאו תמיכה ומשען באישיות יוצאת דופן, אלעזר רוקח, יליד ירושלים, שבא לצפת ופרסם ספר קטגוריה קטלני על אורח החיים בעיר ["מצב העיר הקדושה צפת ותושביה האשכנזים" – 1880 לערך. פרטים על רוקח ראה בקטע האיש שחזה את חורבנה של צפת ].  

צפת 1882

"איש אשר ידיו דמים מלאו"

וכך כתב אלעזר רוקח בספרו:

"…השמעתם מימכם אשר בעיר בה ישכנו 5560 נפשות מאחינו לא יימצא בית חולים, לא רופא ולא בית מרקחת לא קופה של תמחוי ולא לחם לרעבים… איש כי יחלה צפוי הוא אלי מוות יען כי רופא מומחה אשר בו יבטח לבו כי יסעדהו על ערש דוי אין. עני ואומלל אשר אין לו מקום ללין וקשי יומו יוכיחהו במכאוב או במחלה, אזי אין לו כל תקווה כי אם למות ברחובות קריה…"

בספרו מאשים רוקח את פרנסי העיר בשחיתות ועל אחד הבולטים בהם הוא אומר: … "מעללי איש אשר ידיו דמים מלאו. איש אשר במשרתו יהרוג נקיים. איש אשר כל תועבה קדושה ויקרה בעיניו ובלבד שעל ידה יוכל להשיג תכליתו ומטרתו… לצבור כעפר כסף…"

אלעזר רוקח הוא אישיות שנויה במחלוקת בעיני כמה היסטוריונים, הטוענים כי הגזים בתיאוריו. אך גם אישים אחרים שהיו בצפת באותה תקופה מתארים במלים דומות אותה מציאות. אחד מהם הוא מנחם מנדל אילבום.

אלעזר רוקח

נחשים צפעונים ועטלפים שחורים

בספרו "ארץ הצבי"  כותב אלבוים : "… ראשי ישראל ורבניו בעיר צפת אשר ידיהם דמים מלאו… ואשר הפילו למאות ואלפים למשואות וגם הסופר היה כאחד מהם אשר כנחשים צפעונים מצצו את דמו ואכלו שארו ובשרו בעודו בחיים וגם הקריבוהו עד שערי מות".

ר' דוד שו"ב, שהיה מיוזמי ראש פינה, שהוקמה על חורבות גיא אוני, מכנה את רבני צפת "עטלפים שחורים". הוא מספר על ניסיונו להקים בצפת לשכה של "בני ברית" וספריה כדי " לפתוח רוחם של צעירי הדור שהתגעגעו להשכלה". אך היוזמה נתקלה בקנאי צפת אותם הוא מכנה״עטלפים שחורים" אשררדפו את השותפים ליוזמה הפסיקו לתת להם את תמיכת ה"חלוקה" ו"את באי הסיפריה רדפו בכל מני רדיפות והתנפלו עליהם בקללות ובחרפות…"

מן המציאות הזו ביקשו חלוצי גיא אוני למלט נפשם.

ערביי ג'עוני מציעים למכירה

ההזדמנות להגשים את החלום נוצרה כשנודע שתושבי הכפר הערבי ג'עוני מוכנים למכור את מחצית כפרם, בתיהם ושדותיהם. הם נזקקו לכסף כדי לשלם לשלטונות הטורקיים מיסים וכופר נפש, לשחרור גברים מהכפר שגויסו לצבא. ההתארגנות לירידה לגיא אוני עברה גלגולים רבים ונטלו בה חלק עשרות ראשי משפחות. במכתב שפרסמו ב"הצפירה" ב-23 ביולי 1878 ["קול מבשר ישוב ארץ הקודש"] תארו את כוונותיהם, תכניתם ותקוותיהם. "שמנו נפשנו בכפינו לעבור כחלוצים לפני אחינו, כל איש אשר נשאו לבו באמת ובתמים להטות שכמו לכל מלאכה ועבודה בשדה ובכרם". במכתבם הם מציינים כי כל אחד מהם נתן "כל הונו וכל אשר נמצא אתו". ובמקום אחר כתבו "כל אחד מאתנו מכר גם שמלתו לעורו". בחזונם ראו ישוב ובו יהיו בנוסף לחקלאות גם "בתי חרושת המעשה לכל מלאכה". המתנחלים שאבו עידוד ממכתב של מונטיפיורי שפורסם שנתיים לפני כן ובו קרא ליישוב ארץ ישראל. הם הביעו תקווה כי יימצא מי שיסייע להם בהלוואה של 2000 פרנק למתיישב, שאותה יחזירו מפרי עמלם. על הקריאה חתמו שלושים ראשי משפחות. אך בירידה ב-1878 השתתפו רק 17 משפחות.. ביניהם היה סבא רבא שלי.

מוטל ה"צבר" הרוכב על סוס

שמו היה מרדכי שיינקיר, אך כולם הכירו אותו בשם מוטל. גבר גבה קומה ויפה תואר שבלט בשונותו מתושבי צפת של תקופתו. הייתה לו סוסה עליה רכב בין הכפרים הערביים חבוש כאפיה אדומה מוצמדת לראש בטבעת שחורה [עאקל]. במגעיו עם הערבים למד לדבר ערבית בתקופה שרוב יהודי צפת האשכנזים דיברו רק יידיש. הוא היה האבא של סבתא שלי, עליה סיפרתי כאן.

הוא נולד בשנת 1840 [או אולי 1843] בתקופה שחוקרת צפת רבקה אמבון מכנה אותה כתקופה בה החלה "תחיה לאחר חורבן". החורבן התחולל בשנת 1837 , שנים ספורות לפני שנולד. זה היה רעש האדמה בו נספו כ-1500 מבין תושבי העיר, שמנתה לפני הרעש כ-3750 נפש. לפי עדויות אחרות מספר הנספים היה גדול יותר. אך התמונה ברורה – עיר שהפכה תל חורבות. כמו בחזון העצמות היבשות, קמה העיר הזו לתחייה בגל של מהגרים שבאו לעיר. כשמוטל הילד היה לגבר בן 20 כבר הוכפל מספר תושבי העיר ועמד על 3000 נפש. ועד למועד בו מתרחש עיקר סיפורנו, סוף שנות ה-70 של המאה, כבר גדל מספר התושבים ליותר מ-5500.

עיר של מהגרים

הגידול המדהים הזה במספר תושבי העיר לא נבע מריבוי טבעי. בצפת לא היה כמעט ריבוי טבעי, אף שהייתה בה אוכלוסייה צעירה. בעיר שבה מכל 10 ילדים נותרו רק שלושה בחיים אחרי גיל 5 אין ריבוי טבעי. כל הגידול באוכלוסייה נבע מזרם בלתי פוסק של עולים, בעיקר ממזרח אירופה, שנהרו אל עיר המקובלים. בניגוד לדעה המקובלת לא היו אלה זקנים שבאו להיקבר בעיר. באו משפחות צעירות עם ילדים. מחקר השוואתי העלה שהתפלגות הגילים בצפת לא הייתה שונה מזו של העיירות במזרח אירופה מהן באו. מוטל היה מה שבימינו מכנים "צבר". הוא נמנה עם מיעוט מבוטל של יהודי "הישוב הישן" בצפת שנולדו בארץ. לפי המפקד שערך מונטיפיורי בשנת 1855 מנה הישוב היהודי בארץ ישראל [בירושלים, צפת, טבריה, וחברון] 8570 נפש. מתוכם רק כמאה היו ילידי הארץ. בצפת היו בשנה זו, מבין הגברים, רק 18 ילידי הארץ. אחד מהם היה הסבא רבא מוטל שיינקיר.

מעסקי יין לסחר אתרוגים

הוריו של מוטל היו שמואל ושרה. שמואל בא לארץ בשנת 1820 לערך עם הוריו מסאמבור שבגליציה. הוא היה אז בן 16. לימים הוא נשא לאשה את שרה, בת למשפחה של יצרני יין שהייתה צעירה ממנו ב-12 שנים לערך. מאביו ירש מוטל את היזמות העסקית ומאמו את היופי והחן. מוטל עבר מעסקי היין והמלונאות של הוריו לעסקי האתרוגים, שיש בהם פוטנציאל לרווח גדול אך גם סיכון לא קטן. בשנות השבעים של המאה ה-19 יוצאו לגולה כחמישים שישים אלף אתרוגים דרך נמל יפו וכמות כזו יוצאה דרך נמל בירות. מקור האתרוגים שנסחרו מצפת היה בפרדסים שגדלו בסביבות העיר, בוואדי לעמון, ובעיקר בפרדסים בכפר חיטין שליד טבריה. רובם עובדו בידי ערבים. המסחר באתרוגים היה מסובך. מיון, אריזה, כשרות, דרכים משובשות. לא פעם ירד לטמיון מאמץ של שנה שלמה במשלוח אתרוגים שנרקב בדרך, או שהגיע ללקוחות לאחר חג הסוכות. למרות קשיים אלה הצליחו מוטל ורעייתו פייגע להתבסס כלכלית. בשנת 1878, השנה בה ירדו לגיא אוני, היו מוטל ופייגע [ציפורה] בשיא פריחתם. זה עתה השיאו את בתם אסתר [סבתי] למשה רוזנטאל, תלמיד חכם שהתחייב גם לעמול לפרנסתו אחרי לימודיו בישיבה. מוטל היה אז כבן 40 ופייגע כבת 30. את ילדיהם הצעירים רייזל ושמואל החליטו לקחת עמם וקיוו כי הבת אסתר ובעלה יצטרפו אליהם.

מתקווה ליאוש

רכישת מחצית הכפר ושדותיו לא הספיקה כדי להקים ישוב הנושא את עצמו. החלוצים נזקקו לעזרה במימון לרכישת בהמות, זרעים, מחרשות ואמצעי מחיה, עד שיעלו היבולים הראשונים. למזלם הרע זו הייתה גם שנת בצורת והעזרה בוששה לבוא. וכגודל התקווה והחלום כך גם היה מפח הנפש והיאוש. בתום השנה הראשונה להתיישבותם פרסמו קריאה נואשת לעזרה. וכך כתבו בקריאה.

מגורים עם נחשים ועקרבים

"… מקום מושבינו. בבית קטן מד' עד ד' אמות יושבים עשרים נפש אדם, עם כלי בית, בבית איכר אשר אין בו לא חלון ולא דלת כי אם חור. הקירות עשויים מכבול ועבטיט מצרורות אבן אשר בין בקיעיהם שוכבים נחשים ועקרבים, אשר לא פעם ושתיים כרכה אותנו הסכנה כי נשכנו הנחש ועקצנו העקרב. ומי מהעשרים נפש, אשר הצלחתו עמדה לו לקנות גם שור לחרישה, לקח גם שור וחמור לשכן קרוב בביתו. ימי החרישה והזריעה באו ובידינו אין מאום. מאין נקח שוורים לחרישה ותבואה לזריעה?… החורף בא במשכנותינו. מעט הגשם אשר ירד ארצה בא אל בתינו ונשכב אחד על אחד בגורל. מי יניח שעה למטה ראשו ורובו במים ומי יזכה לשכב למעלה. בבוקר השכם ונפשנו יבשה אין כל אף לא לחם דוחן [=דורה] להשיב נפש ואין גחלת לחמם את גוויותינו וגוויות בנינו ועוללינו הנקפים מני קרה [=קופאים בקור]. על ההרים דלקנו ללקוט גללי סוסים וגללי בקר לחמם בהם מעט את נשמתינו… ונבער אותם. בא העשן ויעוור עינינו. גם שם מחנק לצווארינו. והרעב מעיק אכפו קולות נשמות מתינוקות שלא חטאו יצאו והשתפכו אל חיקינו מבקשים פת לחם יבשה". "ועתה נבוכים אנו מפחד ההווה והעתיד, אחרי אשר שנת תרל"ט [=1879] הייתה שנת רעב. שנה אשר בה שרר הדבר ויכה… את הבהמות אשר קנינו לחרישה ואין לנו עתה אפילו בלויי סחבות למכרם. ומה נעשה? ועל כל אלה גדל אסוננו כי אין לנו איש אשר יודיע צערנו ברבים ומכל עבר ופינה רבו השוטמים הרודפים אותנו בעבור חפצנו בעבודה ומלאכה".

בתים של ישוב ערבי ליד התבוא מראשית שנות השמונים. הם נראים כמו התאור של בתי המתנחלים בגיא אוני.

מאשימים את פרנסי צפת

קולם של המתיישבים היה כקול קורא במדבר. לא הגיעה עזרה לא מנדיבים בחוץ לארץ לא מן הקהילה בצפת. במצבם הם מאשימים את פרנסי צפת ואומרים:

" [ביקשנו] כי ירחמו עלינו ויחישו לנו עזר אשר על ידו לא נקווה עוד ללחם הצדקות. אבל רצונינו זה ומסירת נפשינו לא מצא ולא הפיקו רצון מאלה המשתררים על הציבור ואשר פחוד יפחדו פן ואולי יהיה להם עבודתינו לפוקה ולמכשול… על כן התאספו יחד ובראשם איש אחד המכנה שמו רפאל דומ"ץ [= דיין ומורה צדק] … שברו מטה לחמינו, מטה לחם ארבעים בעלי בתים מספר שלוש מאות וחמשה וששים נפשות, ולא עוד אלא שכופים אותנו בכל מיני כפיה והכרח על ידי שכיריהם… ובקיצור נאמר כי האינקוויזיציה בספרד לא עשו את אשר יעשו עתה אלה המתיימרים בשם ראשים..." [חבצלת 30 באוקטובר 1879 עמוד 8].

מי שנענה לקריאתם היה אלעזר רוקח, שגם נטל חלק ביוזמה הראשונית של הירידה לגיא אוני. הוא ניסה להשיג להם עזרה בחו"ל ונכשל. רוקח היה שנוא נפשם של פרנסי צפת שרדפוהו, החרימו את כל הבאים עמו במגע וגרמו להתרוששותו. לדברי רוקח שלחו שכירי חרב לרצחו, רדפו אחריו עד ביירות שם פצעוהו.

הסוף המר של משפחת שיינקיר

מוטל וציפורה שיינקיר יצאו לגיא אוני ב-1878 עם שני ילדיהם, שמואל ורייזל. הם חזרו לצפת ב-1880 רק עם הבת רייזל. שמואל מת בגיא אוני. הם היו שבורים ורצוצים, כלכלית, נפשית ובריאותית. בשובם זכו , כמו יתר ניצולי גיא אוני, ליחס עוין מצד קנאי צפת, שהתנגדו להקמת ישוב חקלאי, שעלול היה לשחרר את חלוציו מקללת החלוקה ולהתחרות על מקורות התרומה מחוץ לארץ.למזלם נשאר בבעלותם של מוטל ופייגע הבית בצפת, שרכשו [או קיבלו בירושה] מתקופת עושרם, והיה להם לאן לחזור. אך פרנסה כבר לא הייתה . מוטל איבד את שמיעתו ולא יכול היה להמשיך בעסקי האתרוגים. הוא הסתפק ברווח הזעום מהכנת "קוישקאלאך", נרתיקים מעלי הלולב לאיגוד ארבעת המינים.

שני האחים שנשארו בגיא אוני

על סופה העגום של גיא מספר דוד שו"ב [ שהיה מיוזמי הקמת ראש פינה על חורבות גיא אוני בשנת 1882]. הוא כותב בזיכרונותיו: " … נסעתי לכפר ג'עוני… על האדמה הזו מצאתי שלושה בתים כבתי הפלחים הערבים. בשניים מהם ישבו שתי משפחות של שני אחים עניים שלא עיבדו את אדמתם אלא התפרנסו מן הלקט שליקטו בין הלוקטים הערביים בשדות הפלחים הערביים השכנים כמנהג הארץ ולפעמים נתנו להם הפלחים מברכת גורנם מתוך רחמנות. העניות שררה בשני הבתים ממשלה בלתי מוגבלת…" [גירסה אחרת לסופו של הישוב מוסרת כרמלה איש הורביץ, נינתו של יוסף פרידמן. פרידמן היה אמיד ורכש בכספו חלק מאדמות גיא אוני. לדבריה לא נטשו את הכפר משפחות יוסף פרידמן, אהרון קלר ועוד כמה משפחות].

קמה ראש פינה וגיא אוני נשכחה

קרבנם של חלוצי גיא אוני לא היה לשווא. האדמה שרכשו בכספם, בזיעתם ובדמם, ואותה נאלצו לנטוש, נרכשה שוב על ידי אנשי "העליה הראשונה", עולים מרומניה. העולים שהיו עשירים בהרבה מחלוצי צפת זכו  לאחר זמן גם לתמיכה נדיבה של הברון רוטשילד. על האדמה החרוכה של גיא אוני קם ישוב שהיה לתפארת, פנינת הגליל. אבל חלוצי גיא אוני נשכחו.

ציור של ראש פינה בגלויה מראשית המאה

הנה עדות אחת מרבות לשכחה זו. במאמר שפורסם במעריב [10 בינואר 1950] נאמר: "איש לא בא לעזרתם… הם נתפזרו וחזרו אל העיר ונבלעו בתוך המונה של צפת. זיכרם ניטשטש כליל. איש לא ידע אפילו שמות שבעה עשר הנחשונים הללו".

 לפנינו רשימת שבעה עשר המופלאים, כפי שפורסמה בקול הקורא {"לקרוא לשבויים דרור" "חבצלת" 7 בנובמבר 1879} . ביניהם שמו של סבא רבא מרדכי שיינקיר. תהא רשימה זו גלעד לגבורתם ולקורבנם של ראשוני המתיישבים בארץ ישראל. גלעד לזכרו של סבא רבא שלי, מרדכי ב"ר שמואל שיינקיר.

רשימת החותמים על הקריאה לעזרה – חמישי מימין סבא רבא שלי

==================================================================== אני רואה חובה לציין כי האמור בפרק זה איננו מחקר מדעי אלא סיפור משפחתי שעבר מדור לדור. אני מנסה לפענח את צפונותיו ולאשש את עובדותיו. בסיפור זה באים לידי ביטוי מאוויים, תקוות, כעסים ותסכולים של משפחתי, כפי שאני זוכר וכפי ששמעתי מפי הוריי, אחי ואחיותיי ומפי זקנים. אף שמצאתי סימוכין בכתובים לכל סיפור שאני מביא, המחקר המדעי עשוי להגיע למסקנות שונות. רבקה אמבון, חוקרת חשובה של צפת, סייעה בידי רבות בפענוח סיפור משפחתי. אך נקודת המבט שלה ומסקנותיה שונות משלי, בעיקר לגבי התנהגות הממסד הרבני של צפת ואמינותו של אלעזר רוקח.

ראה מאמרה : המנהיג הנשכח מצפת ר' שמואל הלר

תגובות במייל ובפייסבןק

תודה על הסיפורים המופלאים זו ההסטוריה של האנשים האמיצים שסבלו כל כך ברצון ליישב את הארץ.

(לצפיה נוחה,משלוח והדפסה לחץ על הטקסט: כל מה שידענו על אולמרט וכמעט התרגלנו)

אולמרט ויקיפיה אנגלית

 פירומן מסוכן

לאחר הגילויים החלקיים של שולה זקן צריך להפנים: בראש ממשלת ישראל עמד עבריין, מוקף  עבריינים כמותו, מלחכי פינכה מושחתים.

http://www.zeevgalili.com/2014/03/684

 בעל הבית השתגע

התנהגותו של אולמרט בימים אלה מזכירה את הממרה הזו של המלך הבורבוני, "אחריי המבול"

http://www.zeevgalili.com/2008/12/869

דון אולמרט איש המאפיה 

ועדת וינוגרד חיפשה את כשליו של אולמרט ב-60 השעות האחרונות של המלחמה * היא היתה צריכה לחפש אותם בתקופה שבין עליית שרון להקמת "קדימה" * תקופה בה שחיתות המערכת האזרחית, חילחלה גם אל המערכת הצבאית

http://www.zeevgalili.com/2008/01/60

על העיתונאים שחיפו על אולמרט

Master's Voice

http://www.zeevgalili.com/2008/01/598

 
משוגעים תרדו מהגג

כששני מנהיגים פושטי רגל מדברים על תהליך שלום

http://www.zeevgalili.com/2008/01/575

מצעד האיוולת של אהוד אולמרט

http://www.zeevgalili.com/2007/12/544

המנוולים שינו את כללי המשחק

http://www.zeevgalili.com/2007/10/490

מלחמת לבנון השניה – החכם, התם, הרשע ושאינו יודעת לשאול

http://www.zeevgalili.com/2007/05/416

 אולמרט ומשל האריה והחמור

http://www.zeevgalili.com/2007/05/415

 דניאל פרידמן – הספין הגדול של אולמרט

http://www.zeevgalili.com/2007/02/384

 הבית הטמפלרי של אולמרט

http://www.zeevgalili.com/2006/03/221

(לצפיה נוחה,משלוח והדפסה לחץ על הטקסט: הצעה לנוסח הגדה בת זמננו)

ה"הגדה" היא פרי יצירה יהודית במשך יותר מאלפיים שנה * כל דור ראה עצמו מחויב להוסיף פרקים חדשים  * הקטעים המובאים כאן ב"הגדה בת זמננו" משקפים את אווירת התקופה * עיון בהגדה של פסח ושילוב קטעים מתוך מציאות דורנו

                                                               - מאת : יואל רפל -

ההיסטוריה של עם ישראל מתחילה בחג הפסח. יעקב ובניו ירדו למצרים כמשפחה, בני ישראל יצאו ממצרים כעם – "ויהי בשלח פרעה את העם". ליל הסדר והסעודה הנכרכת בו הם מסיבת העצמאות האמיתית של עם ישראל. המסגרת החיצונית של הסדר קבועה, אך היא אינה קשוחה. ניתן, ואף מתבקש, להכניס בה שינויים וחידושים. ה"הגדה" היא פרי יצירה יהודית במשך יותר מאלפיים שנה. כל דור ודור ראה עצמו מחויב להוסיף חלקים חדשים. הקטעים המובאים כאן ב"הגדה בת זמננו" משקפים את האווירה והערכים של תקופתנו.
לכאורה אופפת את ה"סדר" אווירה של קדושה. אך אין בו מסגרת קפואה. בצד הרצינות וכובד הראש מתגלית בדיחות הדעת וההומור היהודי, ההופכים את ה"סדר" למעניין ומרתק גדולים וקטנים. תינוקות של בית–רבן בצד תלמידי חכמים.

[ראשיתה של ה'הגדה בת זמננו' בתוכנית רדיו ב'קול ישראל' ששודרה לפני שנים לא מעטות. בכתיבתה שיתפתי שני ידידים טובים: הרב שמואל הכהן אבידור ז"ל ואורי סלע ז"ל].

"הא לחמא עניא"

"הא לחמא עניא די אכלו אבהתנא בארעא דמצרים. כל דכפין ייתי ויכול כל דצריך ייתי ויפסח. השתא הכא לשנה הבאה בארעא דישראל. השתא עבדי לשנה הבאה בני חורין" .
תרגום : הרי לחם העוני שאכלו אבותינו בארץ מצרים. כל הרעב יבוא ויאכל כל הצריך יבוא ויעשה{קרבן פסח}.השנה כאן, בשנה הבאה בארץ ישראל. השנה עבדים בשנה הבאה בני-חורין.

'הא לחמא עניא' כתוב בארמית. לדעתי יש לקרוא את התרגום לעברית המובנת לכל המשתתפים. ארמית הייתה השפה שבה דברו יהודים לפני 1200 שנים כאשר נכתב 'הא לחמא עניא'.

הפתיחה להגדה מציגה את דמותו של היהודי בגלות, המצפה להיות בשנה הבאה בישראל.

דיוקן "מיהו היהודי" על פי ההגדה

אני יהודי. לא קל להכירני ועוד יותר קשה להגדיר אותי. פרצופים רבים לי ודיוקנאות אין סוף. זקן אני כאגדה עתיקה, אך גם צעיר אני כתינוק בן יומו. יש לי מדינה משלי ואף על פי כן אזרח העולם אני. בשום מקום איני רצוי, אך בכל מקום אני מצוי. מאז היותי, אני נהרג, נטבח, עולה על המוקד, נשרף בכבשנים. אך אני חי ומאריך ימים יותר מכל משמידיי. אני שר "לפאתי מזרח קדימה" אבל רואה עצמי כאיש מערב. אני בעיה יהודית אבל גם בדיחה יהודית. אין לי לא אתמול ולא מחר, אבל יש לי גם שלשום וגם מחרתיים. אני כבר חמשת אלפים שנה יהודי, אך עדיין איני יודע מיהו יהודי.

"והיא שעמדה לאבותינו ולנו"

"והיא שעמדה לאבותינו ולנו . שלא אחד בלבד עמד עלינו לכלותינו. אלא שבכל דור ודור עומדים עלינו לכלותינו. והקדוש ברוך הוא מצילנו מידם"
ההבטחה שנתן הקדוש ברוך הוא בברית בין הבתרים עומדת לנו. לא רק בכל "דור ודור" אלא בכל "יום ויום". דורנו ראה וסבל יותר מניסיון אחד שנעשה כדי להשמיד את עם ישראל ואת מדינתו. הרב שמואל הכהן אבידור היה אומר: "עם שנוצר והתגבש ללא חיבוטים יתרים, כדרך הטבע, עשוי להתפורר כשהמציאות תאלצו לעמוד במבחנים קשים ומרים. ואמנם רבים רבים מעמי קדם נפוצו ונעלמו מעל פני האדמה. לא כן עם שהורתו ולידתו בייסורים ובמבחנים קשים. עם כזה, כאשר באה עליו עת צרה, אינו מאבד את עשתונותיו. ילדותו הקשה הכשירה אותו לעמוד במבחנים ולהמשיך בקיומו".

והיא שעמדה אגדת איטינגן 1729

מעלותיו של מי שאינו יודע לשאול

השימוש במספר ארבע בולט מאד ב"הגדה של פסח" . ארבע קושיות, ארבע כוסות, ארבעת הבנים, ארבע ברכות שמברכים על הקערה ועוד.
מה נשתנה הלילה הזה?

רבי שמואל דוד לוצאטו {שד"ל} המשורר היהודי מאיטליה היה אומר: "בוא וראה כמה רחוקים בני ישראל מסדר. פעם אחת בשנה הם עושים סדר בביתם, ומיד תמהים הילדים ושואלים "מה נשתנה"?"
מכל ארבעת הבנים שבהם נדרשת ההגדה, בחר ר' לוי יצחק מברדיצ'ב סנגורם של ישראל, להיות דווקא הבן הרביעי, "שאינו יודע לשאול".
הוא היה אומר "שאינו יודע לשאול, זה אני. איני יודע לשאול אותך, ריבונו של עולם. ואילו ידעתי – כלום ימלאני לבי? איך אעיז לשאול אותך, על מה ולמה באות עלינו כל הצרות. מדוע אנחנו, בני ישראל, נרדפים על צווארנו מגלות לגלות ומפני מה רשאים שונאינו לענותנו כל כך?.
בהגדה נאמר : ושאינו יודע לשאול – את פתח לו, שנאמר: "והגדת לבנך". ואני, ריבונו של עולם, הרי בנך אני. איני מבקש ממך שתגלה לי תעלומות דרכך, קצרה בינתי. אבל פתח נא ואמור לי: הדברים המתרחשים, מה כוונתם ומה הם דורשים ממני. מה אתה, ריבונו של עולם, מבקש להודיע לי בזה. איני רוצה לדעת מפני מה אני סובל. רוצה אני לדעת אם אני סובל למען שמך".

חכם מה הוא אומר הגדת אינטינגן 1729

מהו נס יציאת מצרים

השיר "כמה מעלות טובות" כולל שש עשרה שורות, שכל אחת מהן מסתיימת במילה דיינו. באחת משורות השיר נאמר: " אילו קרע לנו את הים, ולא העבירנו בתוכו בחרבה – דיינו". קריעת ים-סוף היא הנס הגדול של יציאת מצרים.
כתב על כך אורי סלע:
מספרים שחוקר טבע בא אל רבי ישראל בעל שם-טוב ,יוצר החסידות, ואמר לו: העליתי בחקירותיי כי באותה שעה שהיו בני –ישראל צריכים לעבור בים-סוף מוכרח היה הים להתייבש לפי חוקי הטבע. מה אם כן הנס שהתרחש בעת יציאת מצרים? השיב לו הבעש"ט: שוטה שבעולם. השם יתברך ברא את הטבע ואת חוקיו, על מנת שהים ייבקע באותה שעה.
והסביר יוצר החסידות: כשאדם נופל מספינה לים, לא ייתכן שיקרה נס ולא ייטבע. איזה נס יכול להתרחש? שהגל יציף לעברו בו ברגע לוח עץ ועל ידו יינצל מטביעה. זהו הנס האמיתי".

אורי סלע

ברל כצנלסון על יציאת מצרים

"בכל דור ודור חייב אדם לראות עצמו כאילו הוא יצא ממצרים". בכל דור ודור – אפילו אנחנו נמצאים בגלות אחרת, חייב אדם לראות עצמו כאילו יצא מעבדות לחרות, כאילו נגאל גאולת הנפש וגאולת הגוף משעבוד לשלטון זר ותרבות נוכרית.
"פסח. עם שומר במשך אלפי שנים את יום צאתו מבית עבדים. דרך כל מחילות השעבוד והאונס והאינקוויזיציה והשמד והפרעות, נושאת האומה בלבה את הגעגועים לחופש ומביאה אותם לידי ביטוי עממי, אשר לא יפסח על כל נפש בישראל, על כל נפש ענייה ומרודה. מאבות אל בנים, דרך כל הדורות, נמסר דבר יציאת מצרים כזיכרון אישי, אשר איננו מחוויר ואיננו דהה. "בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים". אין לך שיא של הכרה היסטורית מרומם מזה, ואין לך התמזגות של יחיד וכלל – ברחבי כדור העולם ובעמקי הדורות – גדולה מאשר בצו פדגוגי עתיק זה. אינני יודע יצירה ספרותית יותר מחנכת לתיעוב העבדות ולאהבת החירות, כסיפור השיעבוד ויציאת מצרים. ואינני יודע שום זיכרון עתיק שכולו מופנה לקראת העתיד, שכולו סמל להווה שלנו ולעתידנו כ"זכר ליציאת מצרים".

"בצאת ישראל ממצרים בית יעקב מעם לועז".

לא רק בגאולתם של היהודים מארץ מצרים ועלייתם לארץ ישראל הכתוב מדבר. אלא בכל הדורות ובכל הזמנים נתנו יהודים את חייהם על קיום תורתם ונשאו נפשם לעלות לארץ ישראל. אף אנו, דור אחרון לשעבוד וראשון לגאולה מייחלים לראות ביציאתם של היהודים מכל הגלויות ובהתכנסותם בארץ האבות.

נאום דוד בן-גוריון בפני ועדת החקירה של האו"ם 1947

"לפני כשלוש מאות שנה הפליגה לעולם החדש אניה ושמה ,"מייפלאואר". היה זה מאורע גדול בתולדות אנגליה ואמריקה. אבל תאב אני לדעת, אם יש אנגלי אחד, היודע בדיוק אימתי הפליגה אניה זאת; וכמה אמריקאים יודעים זאת; היודעים הם כמה אנשים היו באותה אניה; ומה היה טיבו של הלחם שאכלו בצאתם.
והנה לפני יותר משלושת אלפים ושלוש מאות שנה, לפני הפלגת "מייפלאואר", יצאו היהודים ממצרים, וכל יהודי בעולם, ואף באמריקה וברוסיה הסובייטית, יודע בדיוק באיזה יום יצאו: בחמישה עשר בניסן. וכולם יודעים בדיוק איזה לחם אכלו היהודים: מצות.
ועד היום הזה אוכלים יהודים בכל העולם כולו מצה זו בחמישה עשר בניסן, באמריקה, ברוסיה ובארצות אחרות, ומספרים ביציאת מצרים ובצרות שבאו על היהודים מיום שיצאו לגולה.
והם מסיימים בשני מאמרים: השתא עבדי, לשנה הבאה בני חורין.
השתא הכא, לשנה הבאה בירושלים"

"לפיכך אנחנו חייבים להודות, להלל לשבח, לפאר, לרומם, להדר, לעלה, ולקלס למי שעשה לאבותינו ולנו את כל הניסים האלה. הוציאנו מעבדות לחרות, מיגון לשמחה, מאבל ליום טוב,מאפלה לאור גדול ומשעבוד לגאולה. ונאמר לפניו שירה חדשה- הללויה ".

דוד בן גוריון מופיע בפני ועדת החקירה

סדר המרורים של שנת 1946

בסיפור תקומת ישראל ידוע "סדר של פסח" שהיה כולו מרירות וזעם.
סדר פסח של שנת תש"ו {1946} היה מיוחד במינו בתולדות הישוב היהודי בארץ ישראל. ימים אחדים לפני החג הכריזו ראשי הסוכנות היהודית וראשי הועד הלאומי על צום הזדהות עם מעפילי הספינה "לה ספצ'יה", ששלטונות בריטניה חסמו בפניה את הכניסה לארץ ישראל. המעפילים נעצרו וכאות מחאה הכריזו ראשי הישוב היהודי על צום. בצד מחאות והפגנות מצד הישוב היהודי, קיימו המנהיגים וביניהם: גולדה מאיר, זלמן שזר, דוד רמז, משה שרת צום בבנייני המוסדות הלאומיים בירושלים.
משקרב הפסח, נתעוררה השאלה: כיצד לנהוג בערב ליל הסדר. הרבנים הראשיים, הרב הרצוג והרב עוזיאל זכרם לברכה, באו אל הצמים ובקשו להשפיע להפסיק את הצום. לאחר התייעצות בין הצמים, הוחלט לקיים את הסדר כהלכתו, לאכול כזית מצה כדי לצאת ידי חובת אכילת מצה, ולשתות ארבע כוסות קטנות של יין. בשעות הלילה החלה תנועה רבתי של עוברים ושבים ברחובות ירושלים, ממאות בתים יצאו תושבים בדרכם אל בנייני המוסדות הלאומיים, כדי להשתתף ב"סדר" שקיימו הצמים. בצוותא עם מאות מיהודי ירושלים,ברכו הצמים על החירות והגאולה וברחבי ירושלים נשמעה עד אשמורת הבוקר השירה : "לשנה הבאה בירושלים החופשית".

שפוך חמתך על הגויים

"שפוך חמתך אל הגויים אשר לא ידעוך, ועל ממלכות אשר בשמך לא קראו".
בכנס פקידים בכירים של ממשלת ארה"ב, נשאל פעם הוגה הדעות היהודי, פרופ' אברהם השל, אם לא הגיעה השעה שממשלת ישראל והעם היהודי יכריזו על מחילה כללית לפשעים שפשעו הנאצים.
קם פרופ' השל והשיב: "בפולין חי גאון יהודי ושמו רבי חיים מבריסק. פעם אחת נסע רבי חיים ברכבת והוא לבש בגדי יהודי פשוט. נכנסו לתאו שלושה סוחרים יהודים שחזרו ממסע עסקים מוצלח, לגמו לגימה יתרה והחלו לשחק קלפים. כשביקשו מרבי חיים להצטרף למשחק הוא סירב. כעסו וזרקו אותו מן התא. כשהגיעה הרכבת לבריסק המתין קהל גדול לקבל את פניו של רבי חיים. ראו הסוחרים והבינו כי העליבו את הגאון הנודע מבריסק. נבהלו וביקשו ממנו סליחה ומחילה.
רבי חיים מאן לסלוח להם. הבטיחו הסוחרים לתת הון רב לצדקה, אך גם זה לא הועיל ורבי חיים עמד בסירובו . הלכו הסוחרים למקורביו וביקשו להשפיע עליו שימחל להם. אמרו למקורבים: הרי ידוע הרב כאיש חנון ורחום שאינו מקפיד על כבודו ונוח לבריות, מדוע במקרה זה הוא מתעקש ואינו מוכן למחול בשום תנאי?
על כך השיב רבי חיים: אין אני יכול למחול להם? וכי אותי העליבו, וכי אותי חיים מבריסק זרקו מן התא? הם פגעו ביהודי זקן סתם. יהודי פשוט מבני העם. אם מחילה הם מבקשים , עליהם ללכת אל כל היהודים הזקנים בכל מקום ומקום אשר הם שם ולבקש מהם מחילה. אולי ייסלח להם. וכך – סיים פרופ' השל – גם לגבי הגרמנים. וכי בממשלת ישראל פרעו והרגו? ילכו הגרמנים אל ערמות העפר באושוויץ,אל נחלי הדם במיידאנק, אל תאי העינויים של טרבלינקה, אל ערמות השיער של טרזינשטט ויבקשו מהם סליחה. אם משם יישמע הקול : סלחתי – יסולח להם".

שפןך חמתך אגדת סראייבו 1350

האורח ששתה מכוסו של אליהו

"חסל סידור פסח כהלכתו ככל משפט וחוקתו, כאשר זכינו לסדר אותו כן נזכה לעשותו".
אין לך כמעט יהודי בעולם שמקיים את סדר פסח בגפו. הרב משה אביגדור עמיאל, רבה של תל-אביב, היה אומר: "כל דכפין אנו אומרים לפני הסעודה, אבל את הדלת פותחים רק לאחר הסעודה". ואכן לא רק הנצרכים למזון מוזמנים לסדר . אף אותם הזקוקים לחברת אנשים ולשמחת חג מתבקשים להצטרף. ובימינו לא אחת אנו סבורים שעלינו לפתור בעיות כלכליות ותו לא. לתת לרעבים לחם וקורת גג ודי בכך. צא ולמד שלא כן הדבר: לעיתים יותר משאדם זקוק לעזרה חומרית, הוא נצרך לחברת אנשים. לשמחת צוותא ולהרגשת שותפות. גדולי ישראל לא ערכו סדר של פסח בלי שיסבו עמם סביב השולחן כמה אורחים.

מעשה באחד מגדולי ישראל שארח בביתו בליל הסדר, יהודי בור ועם הארץ, שלא ראה מעודו סדר של פסח הנערך כהלכתו. משראה האורח שמוזגים את כוסו של אליהו, והכוס עומדת על השולחן כמו מבוישת בלי שאיש יגע בה – נטל אותה לידיו ושתה את כוס היין עד תומה. כל בני הבית והאורחים שלחו אליו מבטים תמהים. משהבחין בכך האורח, נתכרכמו פניו והחליפו צבעים מחמת הבושה. ראש המשפחה, שהיה מגדולי ישראל, פנה אל המסובין ואמר: האורח נהג יפה. אליהו הנביא ,שהכוס מזומנת לו, הוא אורח רצוי ומבוקש. אם אליהו לא בא להתארח – אורח זה בא במקומו.

רוני סומק [צילום זאב גלילי]

קו העוני שיר של רוני סומק

לשנה הבאה בירושלים הבנויה

במאות אלפי בתים יהודים בארץ ובתפוצות ישירו בערב פסח את התפילה, שהיא גם זמר, אך יותר מכל תקווה: "לשנה הבאה בירושלים הבנויה".
המהפכה היהודית שהחלה לפני יותר משלושת אלפים שנה, בעת שיצאו ישראל ממצרים, טרם הושלמה, החרות שזכה לה העם היהודי בעת שהשתחרר מעול שיעבוד מצרים, עדיין אינה מושלמת. במקומות שונים בעולם סובלים יהודים מעצם אמונתם. ובארץ ישראל טרם זכינו לראות גאולה מלאה. כאשר אנו יושבים ליד שולחנות ערוכים בשפע ,ראוי שנזכור את אותם יהודים שנמנע מהם לקיים את הסדר וניתן את הדעת על מימוש התפילה "לשנה הבאה בירושלים הבנויה".
תשע"ד

——————————————————————————————————-

ד"ר יואל רפל
ד"ר להיסטוריה ויהדות. מתמחה בהיסטוריה של ארץ ישראל, חגים ומועדים, חקר התפילה.
עורך תוכניות בכיר ומגיש ב'קול ישראל' (מ-1968). כותב ומגיש (שנה 15) את הפינה 'על הפרשה' ברשת ב' של קול ישראל.
פרסם מאמרים וערך מדורים בשורה של עיתונים.
פרסם עשרים ותשעה ספרים שאחדים מהם תורגמו לשפות שונות.
בין ספריו: 'על הפרשה', 'כל פרשה בתורה' ,'קבלת שבת','יראה ואהבה-
סיפורי חסידים', 'אין זו אגדה-ההיסטוריה הציונית', 'מועדי ישראל-
אנציקלופדיה', 'אנציקלופדיה לתולדות ארץ ישראל', 'סידור כלל ישראל'
(עם הרב יוחנן פריד),'מחזור קורן ליום העצמאות ויום ירושלים' (עם הרב ד"ר בני לאו).
ייסד את ספריית 'האוניברסיטה המשודרת', וערך כ-80 ספרים
בתחומי ההיסטוריה והיהדות.עשרות מאמריו פורסמו בכתבי עת שונים.

יואל רפל

יואל רפל שימש יועץ חברת 'דיסני' בפרוייקט 'אפקוט' בפלורידה.
משמש כיום מנהל ארכיון אלי ויזל באוניברסיטת בוסטון.

ראה גם

כל מה שרצית לדעת על פסח ועל ליל הסדר

http://www.zeevgalili.com/2013/03/17915

 הגדת ימינו בנוסח בן גוריון

 http://www.zeevgalili.com/2011/04/14672

 סדר פסח בנוסח זאב ז'בוטינסקי

http://www.zeevgalili.com/?p=11666

יציאת מצרים זה לא מה שחשבתם

http://www.zeevgalili.com/?p=280

מה שבן גוריון החמיץ בסיפור יציאת מצרים

http://www.zeevgalili.com/?p=2615

התקווה בהגדה לפסח של יהודי ג'רבה

http://www.zeevgalili.com/?p=10373

 האם הגיע הזמן לשנות את ההגדה

 http://www.zeevgalili.com/2011/04/14624

 מה פרוש אין מפטירין אחר הפסח אפיקומן

 http://www.zeevgalili.com/2011/04/14662

 קינואה – מזין בריא וכשר לפסח

 http://www.zeevgalili.com/2008/01/579

(לצפיה נוחה,משלוח והדפסה לחץ על הטקסט: הסכנה המאיימת על קיום "מקור ראשון")

בשנת 1951 הכריז ראש הממשלה דוד בן גוריון בכנסת: " מה זה עיתון? מי שיש לו כסף, עושה עסק, שוכר פועלים וכותב מה שהוא רוצה לכתוב".

בתגובה לדברי בן גוריון כתב אז עורך "מעריב", עזריאל קרליבך, את הדברים הבאים, במאמר שכותרתו " מה זה עיתון":

" אתה יכול לשכור יהודי שיניח לך לבנים בבניין או שיתקן לך נעליים… אבל למצוא יהודי שיחשוב כפי שאתה רוצה, לפי הזמנה, קשה מאד… נעשו ולא פעם אחת ניסיונות להוציא עיתונים זולים… המתפרנסים רק על גירוי יצרים ועל סודות מלוכלכים, מן החדר ומחדר השינה … עיתון שעיקרו בכסף ומטרתו בכסף בלבד, עיתון של שכירי מחשבה וכתיבה, עיתון ללא רעיון ואמונה שבלב – לא הולך".

החזון מול המציאות

אני מביא סיפור ישן זה כדי להתריע נגד הסכנה המאיימת על קיומו של "מקור ראשון".
הייתה לי הזכות להיות שותף זוטר ללידתו של העיתון ולכתוב בו טור שבועי, "היגיון בשיגעון", משך 11 שנים.
ידידי מאיר עוזיאל פנה אלי אז בהצעה להיות שותף בנטל הוצאת עיתון חדש שייתן ביטוי לרחשי ליבם של רבים. עיתון שישים קץ לפער האדיר בין מה שרוב העם חש ומרגיש לבין אלה המתיימרים לעצב את דעתו.

היוזמה הייתה של יהודי יקר, הרב שמואל טל. היה לו חזון: להוציא לאור עיתון לאומי, ציוני, נקי, לא מגזרי, לא דתי. עיתון שייתן קול לישראל היפה. עיתון שלא יהיה צהוב ולא אדום לא סנסציוני ולא זול. עיתון לאנשים חושבים באמת. עיתון לאנשים שאיכפת להם.

החזון היה יפה אך מימושו נתקל כבר בראשית הדרך בקשיים כספיים. העיתון עבר מאז גלגולים רבים בעלים ועורכים התחלפו.
אך במהלך שנות קיומו הוכח שהתיזה של קרליבך נכונה. עיתון אכן איננו דומה לבית חרושת לגרביים או לפס ייצור של מכוניות.
למרות הקשיים הכספיים התגבשה סביב העיתון חבורה גדולה של כותבים, עורכים, רפורטרים, גרפיקאים, צלמים ומאיירים שהם  נשמת העיתון. העיתון הגיע להשגים רבים שלא תמיד זכו לתהודה ביתר אמצעי התקשורת. אך העיתון המשיך בקיומו וההשפעה שלו חלחלה אט אט. סביב העיתון צמח קהל קוראים נאמן ששילם במיטב כספו כדי לקבל מידע ופרשנות, שונה מזו שהוא מקבל בשופרי התקשורת לסוגיהם.

הקפאה עד מוות

איני בקיא בכל הגלגולים שעברו על העיתון עד שהגיע למצב בו בעליו נקלעו לחובות שאילצו אותם לפנות לבית המשפט ולבקש הקפאת הליכים. אבל מה שקרה מאז הוכיח שהלקח של קרליבך לא נלמד על ידי מערכות החוק.

מפעל שימורים או מפעל טקסטיל הנכנס להליך הקפאה יכול להתעורר לחיים.
יימצא משקיע, או קונה, או תורם, או מענק ממשלתי. הכסף יזרום, וכך גם החשמל והמים ופסי הייצור יתעוררו לחיים.
לא כך בעיתון. כאן מדובר בייצור חי שההקפאה עשויה להסתיים במותו.
מסתבר שהממונה על ההגבלים העסקיים איננו מבין את ההבדל בין מפעליו של נוחי דנקנר לבין המפעל של שלמה בן צבי. לממונה יש זמן לשקול – האם מכירת העיתון לגוף כזה או אחר עומדת בקנה אחד עם עקרון התחרות של משק קפיטליסטי.
אבל כאן לא מדובר במפעל לשימור מלפפונים אלא בגוף חי ומדמם.

זהו הרקע לפניית בכירי מקור ראשון [אורי אליצור, עורך NRG אלעד טנא, ראש מחלקת הסחר אודי לוקר ומנהלת מחלקת המנויים יעל כהן] אל הממונה על ההגבלים.
לפי פרסומים בתקשורת הם הזהירו מאובדן מינויים ונטישת מפרסמים. ובמילים פחות כלכליות – גוף המדמם אל מותו.
תהיה זו בושה למדינה בה שולט הימין אם ייסגר "מקור ראשון".

(לצפיה נוחה,משלוח והדפסה לחץ על הטקסט: מדינה פלסטינית אסור שתקום ולא תוקם)

מחנה הפליטים שעפת

לאבו מאזן מגיעה תודה עמוקה מכל חובבי ציון * בהחלטתו לכרות ברית עם החמאס הוא הרחיק שוב את הסכנה שתקום מדינה פלסטינית * מדינה כזו אם תקום תאיים על ישראל לא רק בטילים ובטרור אלא גם בלחץ של אוכלוסיית עולם שלישי * קווים לדמותה של המדינה שלא תקום

מתנגדי המדינה הפלסטינית מדברים בעיקר על הסכנה הבטחונית – השתלטות החמאס, חבירה לאירן, איומי טילים, פיגועים.

אך קיימת סכנה גדולה במדינה הפלסטינית, גם אם הפלסטינים יכתתו את חרבותיהם לאתים ואת מטעני החבלה למזמרות. זו הסכנה שבשכנותנו תוקם מדינת עולם שלישי. תושבי מדינה זו [שתקלוט אולי מיליונים הקרויים פליטים] יראו במרחק זריקת אבן מדינה פורחת ומשגשגת שקוראים לה ישראל. בעוד הם חיים במדמנה הצפויה והבלתי נמנעת של עולם שלישי. 

מה זה "עולם שלישי"

יש כמה דברים המשותפים לכל מדינות העולם השלשי.

* רובן ככולן נשלטות בידי משטרים רודניים מושחתים.

* המשטר המושתח אינו משקיע בתשתיות, בחינוך, ברווחה, בפיתוח ובייצור.

 התוצאה היא:

• שירותי בריאות עלובים, שיעור תחלואה גבוה, תוחלת חיים נמוכה ושיעור תמותת תינוקות גבוה.
• שיעורי ילודה גבוהים, אשר יחד עם תוחלת החיים הנמוכה, יוצרים פלח רחב של אוכלוסייה צעירה.
• רמת הכנסה לנפש נמוכה.
• אחוזי האבטלה גבוהים מאוד.
• שיעורי אלימות גבוהים.

כך בדיוק נראית המדינה הפלסטינית שנקראת עזה.

מדינת עולם שלישי מקצה את המיליארדים הרבים המגיעים אליה (מסיוע מן המדינות העשירות, מתמלוגי נפט, ממכירת אוצרות טבע) בעיקר לרווחת שיכבה קטנה שמסביב לשליטים. בהעדר השקעה בתשתיות ובחינוך, בלי השקעה בפיתוח ובייצור, אין שום סיכוי למדינות אלה לצאת ממצבן. סיוע של מיליארדים וההכנסות העצמיות נבלעות ברובן לכיסי השליטים. ההמונים נשארים בבערותם, בפיגורם, בסיבלם, בעוניים הנצחי.

קו נוסף המאפיין את מדינות העולם השלישי הוא השקעת המשאבים בעיקר למטרות של האדרת השלטון, פיתוחים צבאיים, תוקפנות כלפי מדינות קרובות ורחוקות.

עם מדינות העולם השלישי נמנות צפון קוריאה ועוד כמה ממדינות דרום מזרח אסיה. כמעט כל מדינות אפריקה, חלק  ממדינות דרום אמריקה, רוב מדינות ערב. 

מדינת פלסטין, אם תוקם, לא תהייה שונה מהן בקווי המיתאר היסודיים.

מדינה שמבקשים לברוח ממנה

בצד הסיכונים הביטחוניים הנובעים ממדינה פלסטינית קיימת סכנה לא פחותה של אחד המאפיינים המרכזיים של מדינות עולם שלישי – מהגרי עבודה ומסתננים למיניהם.

מדינת עולם שלישי היא מדינה שתושביה שואפים לברוח ממנה ולחפש מקום טוב יותר לחיות בו. מכסיקנים מסתננים לארצות הברית, אפריקנים חוצים את הים התיכון בסכנת נפשות כדי להגיע לאירופה. חלק מהם הגיעו אלינו דרך מדבר סיני. צפון קוריאנים בורחים לסין ובאחרונה מיליוני סורים בורחים לטורקיה, לירדן ולמדינות אירופה.

מהגרי עבודה מפגינים ברומא

כוח גרעיני וטילים תמורת חיי תינוקות

על מנת להמחיש את טיבן של מדינות אלה נרחיק לקוריאה הצפונית. שלטון רודני שנמשך כבר יותר מחצי מאה. התפוקה הלאומית שואפת לאפס. ילדים מתים ברעב מדי חודש ברבבותיהם. מעט המשאבים של המדינה מופנים לפיתוח כוח גרעיני וטילים ארוכי טווח, המאיימים על העולם כולו.

אם נתקרב לאזורנו נוכל להתחיל בעיראק של סאדאם חוסיין. ארץ עשירה במים ובמשאבי טבע, שיכולה היתה להיות גן עדן פורח. במקום זאת הפכה בתקופתו  חממה לנשק ביאולוגי וגרעיני, לתעשיה צבאית מזוויעה ולשלטון רודני שאחד השעשועים שלו הוא אנשים המופיעים בפני השליטים ותוקעים לעצמם יתדות בגופם. זהו שלטון ששלח למוות יותר ממיליון צעירים במלחמה עם איראן. שהפקיר למוות ברעב מאות אלפי ילדים ובה בעת בנה ארמונות פאר לסאדאם חוסיין ולחבר מרעיו.

עיראק שקמה בעקבות בעקבות הפלישה האמריקנית אינה שונה בהרבה.

ההבדלים בין עיראק, סוריה, מצרים, סעודיה, מדינות המפרץ וירדן הם הבדלים כמותיים לא איכותיים. אף אחת ממדינות אלה לא עשתה מאומה כדי לקדם עצמה במישור של הכלכלה הגלובלית. מדינות הנפט העמוסות במיליארדי דולרים מוציאות את הכספים על בניני פאר לא על פיתוח אקדמיה, תעשיה, חינוך.

די להשוות את מדינות ערב למדינות כמו דרום קוריאה, טייוואן ומדינות רבות אחרות שהפכו ממדינות מפגרות למעצמות תעשייתיות בכמה עשרות שנים. במדינות ערב יש אלמנט נוסף שאינו קיים במדינות אחרות של העולם השלישי: קנאות דתית חשוכה ושינאת זרים קטלנית.

"היישות הציונית המלאכותית"

מול מדינות ערב בולטת מדינת ישראל כמיגדלור של נאורות, קידמה, תבונה , מעש ויוזמה. היו זמנים שהתיזה הערבית להשמדת ישראל התבססה על ההנחה ש"היישות הציונית" (כך הם קראו למדינה) היא ייצור מלאכותי שסופו לקמול. על התיזה הזו חזר בשעתו, מוחמד חסנין הייכל, שופרו של גמאל עבדול נאצר, במאמר שבועי בביטאון השלטון המצרי. הישראלים אינם עם אלא עדה דתית. מדינת ישראל נזקקת לסיוע זר לצורך קיומה וברגע שזה ייפסק לא יהיה לה קיום. על בסיס התיזה הזו פעל החרם הערבי שהטיל את אימתו אפילו על מעצמות כיפאן ומנע סחר עם ישראל מכל גוף בינלאומי. זוכרים שקוקה קולה סרבה להקים כאן מפעל? זוכרים ש"רנו" הצרפתית הפסיקה אספקת חלקי חילוף למפעל המכוניות של אפרים אילין בחיפה? זוכרים איך היפנים סרבו למכור לנו מיכליות ענק בנפח של מיליוני טונות אלא אם נרכוש אותן דרך מדינה שלישית? זוכרים שבריטניה חששה למכור לנו נפט?

כל זה חלף מכבר. העולם מצפצף על החרם הערבי. בתחומים רבים מדינת ישראל היא לקוח טוב יותר מכל מדינות ערב גם יחד. ועיקר העיקרים: בתוך עשור אחד הפכנו למעצמת היי טק. תארו לעצמכם איך מתפוצצים בארמונות הפאר בקהיר, בדמשק, וביתר בירות ערב, כשהן שומעות על המיליארדים שמזרימים משקיעים למדינת ישראל. על מבול הכסף הזה שהפך את הלירה הישראלית למטבע קשה יותר מאשר הדולר.

קללת המדינה הפלסטינית

וכאן אנו מגיעים לפלסטינים ולמדינת פלסטין העלולה לקום עלינו לקללה. לידתה של מדינת פלסטין אופיינית לתפישה הבסיסית של העולם השלישי. בני אדם הם רק חומר גלם להשגת מטרות. כך הם מחזיקים את הפליטים שישים וחמש שנים במחנות, בהמתנה להפוך אותם לקלף מיקוח בבוא העת.

כשתקום מדינת פלסטין היא תהיה מדינת עולם שלישי. שמעון פרס יכול לדבר מהיום עד מחר על "מזרח תיכון חדש". אך מדינת פלסטין תהיה מזרח תיכון ישן, כלומר עוד אחת ממדינות העולם השלישי. הם לא ישקיעו בתשתיות ובפיתוח. הם יזרימו לכיסי המנהיגות ומקורביה את המענקים הנדיבים שיקבלו ממדינות העולם. הם עושים זאת כבר עכשיו. הם יתחמשו מבוקר עד ערב. הם יתסיסו את הרחוב ויאשימו את ישראל. והחמור מכל: הם ינסו לפוצץ את ישראל מבפנים.

מדינת ישראל תחזור במוקדם או במאוחר לתפיסת קיר הברזל של ז"בוטינסקי. אך במקום שהקיר הזה יהיה במדבר המערבי, אי שם על גבול עיראק, הוא יעבור בתוככי ירושלים וליד נתניה.

תגובות במייל ובפייסבוק

 לא רק קנאות דתית. במדינות ערב , יש גם קנאות פרימיטית של   עמים מפגרים.

   אכן  כן – אסור שתקום מדינה פלסטינית ועוד יותר – על שטחי ארץ ישראל. אסור לנו לוותר על שטחי ארץ ישראל- שים לב מה קרה מאז שהסכמנו לוותר על חלקי  הארץ – הערבים   דורשים עוד ועוד ולמעשה את כל  ארץ ישראל.

—————————-

כל מילה בסלע ! יישר כוח.

משה בן ברוך

ראה 

גם נחום ברנע כבר לא מאמין במדינה פלסטינית

http://www.youtube.com/watch?v=LPe9fRO-MP8

 קישורים

פתאום קם אדם בבוקר ומתחיל לרצוח

http://www.zeevgalili.com/2012/01/16257

פלסטינים רוצים קבר לבן לאדן

http://www.zeevgalili.com/2011/05/14981

תרבות המוות הפלסטינית

http://www.zeevgalili.com/2011/04/14705

ההסתה של הרשות הפלסטינית שהכשירה הרצח באיתמר

http://www.zeevgalili.com/2011/03/14314

יום הנכבה וההונאה

http://www.zeevgalili.com/2010/05/8830

הערבים יותר נאצים מהנאצים

http://www.zeevgalili.com/2008/01/590

כך הומצא הטבח שלא היה בטנטורה

http://www.zeevgalili.com/2008/01/559

הפלסטינים רוצים הכל –מירושלים עד עכו

http://www.zeevgalili.com/2007/11/522

ההסתה בספרי הלימוד הפלסטינים

http://www.zeevgalili.com/2007/10/492

חזון הערבים הישראלים לחיסול המדינה

http://www.zeevgalili.com/2007/02/381

למה אין טרור במדינות ערב

http://www.zeevgalili.com/2008/02/610

דמוקרטיה ערבית? אין חיה כזו

http://www.zeevgalili.com/2005/03/258

אנחנו וערביי ארץ ישראל

http://www.zeevgalili.com/category/ערבים/page

"הערבי הופך כל גן פורח למדבר"

http://www.zeevgalili.com/2000/08/5452

למה אנחנו נכשלים בכל משא ומתן עם הערבים

http://www.zeevgalili.com/2012/12/17481

(לצפיה נוחה,משלוח והדפסה לחץ על הטקסט: קובץ סיפורים בנושא השכול)

חוות דעת על הספר

מקבץ של סיפורים קצרים שנושאם העיקרי הוא האבל ובעיקר – השכול. הסיפורים כתובים בכישרון רב ובחן וניחנו בעוצמות גבוהות של רגש ורגישות. הכותב חודר אל נבכי נשמתם של הגיבורים, אך עושה זאת במשיחות מכחול דקות, מבלי לטייח דבר ומבלי להזדקק לגסותה של המברשת העבה.
המספר אינו "לועס" את החומר עבור הקורא. הוא מגיש לו את החומרים (הרקע, קווי היסוד של העלילה) ומניח לו למצוא בעצמו את ההקשרים, את התובנות ואת ההתפתחות הפנימית שעוברים הגיבורים מראשית הסיפור ועד סופו. טכניקה זו, המסתפקת ב"הראיה" של הדברים ולא באמירתם במשפטי חיווי ישירים, מגביהה את הסיפור ומעניקה לו גוון אמנותי ייחודי.
בסיפורים נשמרת רוח זו של אנטי-דרמה, מסירת הפרטים הנחוצים לקורא מתוך הנחה, המחמיאה לאינטליגנציה של הקורא, כי הוא יידע לעשות את ההקשרים ולבנות את הדרמה מתוך החומרים הצנועים שנמסרו לו.
הסיפורים קולחים, מעניינים ועוסקים במציאות המוכרת לכולנו מחיי הארץ, העיר, הקיבוץ, החגיגות, השמחות, העצב והשכול, אשר לעתים מתערבבים אלו באלו.
ד"ר מיקי כץ

על הספר ראה גם באתר יד לשיריון

לרכישת הספר

# החל בסוף מאי הספר יהיה זמין ברשתות הספרים ובחנויות

# כבר עתה ניתן להזמין את הספר באתר של הוצאת הספרים "אופיר ביכורים" או בטלפון שלהם  03-5562677  שלוחה 1.

# אפשר להזמין ישירות אצל המחבר במייל : zuryakov@zahav.net.il

/

(לצפיה נוחה,משלוח והדפסה לחץ על הטקסט: מה באמת קרה במלחמת העצמאות)

זו היתה המלחמה הקשה והנוראה במלחמות ישראל * היא עלתה בחייהם של 6000 יהודים, כאחוז מאוכלוסיית המדינה שעוד לא קמה * בשלבים הראשונים של המלחמה לא היה ללוחמים היהודים אלא נשק קל בכמויות מוגבלות * בעולם ניבאו שהישוב היהודי לא יחזיק מעמד ובמטכ"ל חזו סיכוי של 50 אחוז * גבורת הלוחמים הצעירים שלחמו בחזות חשופים הגישה לעם ישראל את המדינה על מגש של כסף כבשירו של נתן אלתרמן

שני ספרים מתארים את המלחמה ההיא. ספרו של הסופר יורם קניוק [תש"ח] שלחם בה, וספרו של ההיסטוריון בני מוריס [1948] שחקר אותה. מי שקורא את שני הספרים הללו יכול היה לחשוב שמדובר בשתי מלחמות שונות.

יורם קניוק, סופר מחונן, מספר את זיכרונותיו מאותה מלחמה נוראה ומודה ששכח הרבה. חלק מן הדברים שהוא כותב אולי הם פרי הדמיון המתעתע. "ואולי חלק מן הזיכרונות המצאתי עם השנים".

בני מוריס, היסטוריון שהמציא את המונח "ההיסטוריונים החדשים", מתאר את המלחמה בקרירות של אורות הניאון בארכיונים. הוא חודר לפרטי הפרטים וחושף כאילו את האמת הסופית על אותה מלחמה.

אך לאחר קריאה בשני הספרים הללו הגעתי למסקנה שספרו קורע הלב של קניוק הוא התעודה האמיתית של המלחמה. מחקרו של בני מוריס חושף אמנם את פרטי הפרטים, אך מרוב עצים אינו רואה את התמונה האמיתית של מלחמת ההישרדות של העם היהודי שלאחר השואה.

היחס לשואה

אי אפשר לכתוב על מלחמת תש"ח בלי להעמיד את תודעת השואה במרכזה. כמעט כל אחד כמעט מ-630 אלף היהודים שחיו כאן ב-1948 השאיר הורים, אחים ואחיות, דודים ודודות באירופה העולה באש..

ספרו של יורם קניוק הוא ספר על השואה לא פחות מאשר על המלחמה. בגיל 80 שואל עצמו קניוק:  "האם התגייסתי  מוקדם כל כך, בן שבע עשרה וחצי, כי הייתי גיבור?… [לא, אלא כי] ידעתי שבאוניות הקטנות בים מסתובבים אלפי ניצולי שואה, חסרי בית, ששום מדינה לא רצתה בהם…"

ואז קם והתגייס לפלי"ם.

לוחמי פלי"ם מורידים מעפילים אל החוף [לע"ם]

המפגש בין האב ובן דודו

הפרק החזק ביותר בתש"ח מתאר אירוע שהתרחש כשקניוק היה בן 16, בבית הוריו ברחוב בן יהודה בתל- אביב.

אדם מוזר הופיע בפתח ביתם, חובש קסקט מהוה ושמוט הצידה ובעיניו זיק שהזכיר לקניוק את עיני הנער שעמד בידיים מורמות בגטו וארשה.

הוא דיבר עברית ארכאית במבטא יידישאי כבד, וביקש לראות את "המנוול" כשהוא מתכוון לאביו של קניוק.

כשיצא האב מחדרו זינקו השניים איש על רעהו הכו זה את זה כשהם מטיחים זה בזה דברים ביידיש.

יורם נדהם לגלות שהאב מדבר יידיש. האב, משה קניוק. הגיע לארץ מברלין בשנות ה-30. היה מנהל מוזיאון תל אביב לאמנות, קרא רק ספרות גרמנית ושמע מוסיקה. כל עולמו היה ספוג בתרבות הייקית האנינה. אפילו לבית הכיסא, מספר קניוק, היה הולך בעניבה. בראיון עמי סיפר לי קניוק כי אביו היה רחוק מכל עניין יהודי ולא טרח לבוא לבית הכנסת, כשיורם עלה לתורה בהגיעו למצוות. בספר מספר קניוק כי האב נמנע מלשתות תה כי זהו "משקה יהודי מדיי".

והנה לפתע נשרה הקליפה היקית של האב והוא נהם כחיה פצועה ביידיש. לאחר החלפת המהלומות התחבק עם האיש המוזר. וזה ירק בפני האב והאב הוציא מכיסו ממחטה נקייה למשעי ניגב את פניו והחזיר את הממחטה מקופלת למקומה.
"הפעם הראשונה שראיתי אותו מכה מישהו, הפעם הראשונה שראיתי אותו מתחבק עם מישהו, הרי אפילו עם אשתו לא התחבק וגם לא איתנו – לא עם אחותי ולא אתי".

המפגש האיום הזה נסתיים בנשיקות פה אל פה שהחליפו האב והאיש המוזר.

כששאל יורם את אביו לפשר המפגש הזה הסתגר בבית שימוש ובכה. הנער הבין כי האב איננו ייקה ממש אלא גליצאי מטרנופול שבגליציה. האב נסע לברלין וכדברי הזר (שנתברר כי הוא בן דודו של האב והיה ניצול יחיד מגיא הריגה של העיירה) "עזב אותנו בטרנופול שנמות. התחפש לגרמני וליקק תוכעס של נאצים בבארים בברלין…"

ניצול שואה

המפגש של האב עם בן דודו חידד את רגישותו של יורם שהחל להבחין בכך ש"הרחובות החלו להתמלא יצורים עלובים שהיו דומים לאיש שהיה אצל אבי… העיר התמלאה שברי אדם"..

ובצד המודעות לאימת השואה צמחה אצל יורם הצעיר תחושת האשמה. "נפחה בי תחושב מאוסה שמי שאבק אדם זה אני ולא הוא. אני אשם כי אכלתי שמנת במלחמה … בעוד שהם מתו…"

ועל אביו הוא אומר: "כשיהודים מתו הוא ערך קונצרטים קאמריים וניגנו את כל הגרמנים".

זה היה הרקע להתנדבותו של יורם קניוק לפלי"ם כדי להביא "שברי אדם" מהשואה ארצה ומכאן התגלגל למלחמה ובצל תודעה זו לחם.
"לרוב חבריי" – מספר קניוק – "היו הורים שדיברו יידיש או רומנית או הונגרית… שילחו אותנו… להקים מדינה למתים שלהם והם לא ידעו שהמדינה תהיה… כולה זרועה בקמח העצמות של היהודים שלא הגיעו".

נערים בני 17 נבדקים לפני גיוס. רבים מהם לא יגיעו לשנתם ה-18 לע"ם]

בני מוריס והשואה

השואה מופיעה אצלו כעוד נתון במערך הכוחות והשיקולים. הוא מדבר על השואה כגורם שהשפיע על מצפון העולם בהחלטה על הקמת המדינה, השפיע על מתנדבים, יהודים ולא יהודים, שבאו להילחם בצד היהודי, השפיע על יהודים בעולם לתרום כסף למדינה וכו'.
יש אצל מוריס שואה. אין בו תודעת השואה כגורם המרכזי במלחמת תש"ח.

יחסי הכוחות

אחד הדגלים שההיסטוריונים החדשים נושאים מזה זמן רב הוא "ניפוץ המיתוס של מלחמת המעטים נגד הרבים החלשים נגד החזקים". בתש"ח, הם אומרים, היהודים היו הצד החזק והפלסטינים הצד החלש.

וכך מסביר בני מוריס את היתרון היהודי במלחמת תש"ח. בארץ ישראל המנדטורית היו אמנם 1.2-1.3 מיליון ערבים ורק 630 אלף יהודים. הערבים גם נהנו משליטה באזורים גבוהים והיה להם גם עורף ענקי של מדינות שכנות אוהדות.
"אולם להוציא גורמים אלה נהנה הישוב היהודי מעדיפות בכמה תחומים:
• ארגון ארצי ומוכנות למלחמה
• פיקוד ושליטה מרכזיים
• מוטיבציה גבוהה מאד של חברה המאוחדת במטרה משותפת
• מערכת חינוך ברמה גבוהה
• כוח צבאי מאומן
• עוצמה כלכלית וחברה תעשייתית למחצה.
• עדיפות במספר הגברים בגיל לחימה (20-44) בשל הגיל הצעיר של האוכלוסייה היהודית.

בני מוריס ויקישיתוף

בני מוריס מביא נתונים מרשימים מאד על תעשיית הנשק העצמאית של הישוב. בין ה-1 באוקטובר 1947 ל-31 במאי 1948 יצרו מפעלי התע"ש 15,468 תת מקלעי סטן; יותר מ-200 אלף רימונים; 125 מרגמות 3 אינץ'; 130 אלף פצצות; 40 מיליון כדורים.

ומה היה בשטח

בסיפורו של קניוק אין זכר לכל העוצמה היחסית הזו. לכיבוש קיסריה (בה התגוררו בוסנים ולא ערבים) יצאו לוחמי הפלי"ם עם שני רובים שאחד מהם היה מקולקל ולמזלם לא נתקלו בשום התנגדות.

מדים לא היה להם ומדי פעם התחלקו בבגדים שהוסרו מגוויות המתים. רוב הזמן היו רעבים ולרוב אכלו שאריות מזון שמצאו בכפרים כבושים, לחם יבש, עלי חוביזה. מים לא היו לשתיה ובוודאי לא לרחצה. לקרבות רבים יצאו הבחורים עם מנת תחמושת של 10 כדורים לכלי. ובכל יציאה לקרב ביקשו להכין קברים לאלה שלא יחזרו. ולעתים היה מספר הקברים גדול ממספר החוזרים.

                                                                                     יורם קניוק 2011 [צילום זאב גלילי]

הקרב על הקסטל

תאורו של קניוק ממחיש את יחסי הכוחות האמיתיים ששררו אז בין צבא היחפנים הדל של הפלמ"ח והמוני הכנופיות הערביות.
"היינו כעשרה לוחמים עייפים ליד בית המוכתר… וההמון מסתער מכל עבר ושועט והם מאות ואנחנו יורים בהם ואיכשהו מצליחים שלא לישון בין היריות… עד היום איני מבין איך הם לא כבשו את הכפר. הם היו רבים, ערים… לנו נשארה מעט תחמושת….
"… בעוד אנחנו יורים מגיעים בריצה חבורה של עשרים ושלושה בחורים בפיקודו של נחום אריאלי…סגנו של נחום מורה לנו לסגת וצועק: "הטוראים לסגת המפקדים יחפו על הנסיגה…חרובים נשרו, תאנים נפלו. את שמעון אלפסי שצעק הטוראים לסגת המפקדים יחפו על הנסיגה אני אזכור כל ימי. מפקדים מהטובים שבחיילי החטיבה, שעל כל אחד מהם אמרו פעם שיום אחד יהיה נשיא או שיהיה גנרל… באו להגן על מושתנים שנסוגים בפקודה…

לוחמים בפאתי הקסטל = בלי מדים, בלי טנקים, בלי תותחים, בלי מטוסים בגופם החשוף ובנשקם הדל.

"…לאחר זמן… חשבתי…מדוע באו עשרים ושלושה אנשים שהיו טובים ממני טובים מכל חברי המושתנים…למתים ההם היה עתיד,יכלו להיות כנרים, ציירים, מדענים, מפקדי צבא…כל אחד מהם אגדה של איש…האם זה כדאי, האם זה חכם, האם מישהו חכם ונבון ומבוגר ממני צריך היה לעמוד מעלי בשדות המוות, לצנוח למות, למות לנגד עיניי כדי שאני שהייתי המותק של האמא שלי איוותר בחיים? … איך אחיה עם כל הדם שניגר בשביל שאני לא אמות."

עם מה נלחמנו

"…במלחמה האיומה ההיא שהיום כה קשה להסביר אותה . מה זאת מלחמה בלי טנקים, בלי מטוסים, רק עם כמה פרימוסים קטנים רעועים מתנועעים בשמים, בלי נשק, בלי אוכל, בלי מים, בלי תותחים, בלי בגדים להחלפה,…"

גם פרק זה על גבורת הלוחמים בקסטל מסיים קניוק בתודעת השואה ובענווה. אחרי שחזר מן המלחמה והארץ נתמלאה בניצולי שואה אמר לעצמו שהיה כדאי.
וגם אמר כי מול נער באוניה "פאן יורק" שבגיל 12 באושוויץ חיפש יהלומים ברקטומים של הוריו המתים כדי למכור אותם לאנשי הס.ס. הבין ש"הקסטל היה סיפור ילדים נחמד מול מה שהבחור הזה מיעט לספר לי ואחרי כן שתק שישים שנה".

ובמקום אחר הוא מתייחס ליחסי הכוחות שמציירים ההיסטוריונים החדשים וכותב: "חרף הדברים שכתבו עלינו אנשים רעי לב שהמציאו היסטוריה חדשה כדי לנגח את עצמם, אכן היינו מעטים בחודשים המרים ההם, עד ההפוגה הראשונה".

הפער בין ההיסטוריון למציאות

בני מוריס כותב אמת, אך אינו כותב את כל האמת.

ברמה האסטרטגית של כל המלחמה בני מוריס צודק. וכפי שמציין ד"ר יואב גלבר (בספרו "קוממיות ונכבה") בני מוריס לא גילה את אמריקה. בן גוריון עצמו ציין בישיבת הממשלה בדצמבר 1948 כי בשלבים המכריעים של מלחמת תש"ח נהנה צה"ל מעדיפות מוחלטת, הן בכוח אדם הן בכוח אש ובציוד.

מה שבני מוריס אינו מזכיר במפורש ניתן למצוא אצל יואב גלבר. הנתון החשוב ביותר הוא שערב פינוי הבריטים מארץ ישראל היה אמנם ליישוב היהודי פוטנציאל גבוה, אך בפועל הוא היה בלתי מוכן לחלוטין למלחמה כוללת – לא עם ערביי ארץ ישראל ובודאי לא עם צבאות ערב.

ה"הגנה" מנתה בשלהי מלחמת העולם כ-30,000 איש בלבד רובם נמנו עם החי"מ (חיל משמר) שנועדו להגנה סטאטית על ישובים והכשרתם הצבאית מצומצמת ביותר . החי"ש (חיל שדה) מנה כ-4500 איש, היה מאומן מעט יותר. אך שני החילות היו מאורגנים על בסיס טריטוריאלי ולא כיחידות ארציות.

הכוח היחיד שהיה מאומן ומגוייס כל העת היה הפלמ"ח שמנה בסך הכל 1500 לוחמים ועוד כמה מאות ותיקים שגויסו מחדש ("ברזרבה").

מצבת הנשק של ה"הגנה" היתה עלובה – כ-10,000 רובים, כ-700 תת מקלעים, כמות קטנה של מקלעים ומרגמות ותחמושת של 500 כדורים לכלי. במילים אחרות לכוח המצומצם של ההגנה לא היו כלי נשק אלא רק ללוחם אחד מתוך שלושה.

יואב גלבר [צילום זאב גלילי]

המשבר הפנימי בתוך ה"הגנה".

בראש ההגנה עמדו אז משה סנה, ישראל גלילי ויצחק שדה שראו בהגנה צבא פרטיזנים שהתאים הן למאבק בבריטים והן למאבק בערבים. הם צפו את המלחמה הבאה כמעין חזרה כללית ל"מאורעות 36-39" ולא האמינו שצפויה פלישה של צבאות סדירים.

רק בתחילת 1947 החליט בן גוריון ליטול לידיו את תיק הביטחון ופעל להפיכת ה"הגנה" לצבא סדיר. התהליך הזה נמשך בצה"ל תוך כדי הקרבות וקיבל תנופה לאחר ההפוגה הראשונה. במהלך ההפוגה הוברחו לארץ אמצעי לחימה ומתנדבים רבים, יהודים ולא יהודים, מומחים לשריון תותחנות ותעופה. גיוס חובה הפך את צה"ל לצבא גדול ומאומן ורק אז בא לביטוי הכוח הפוטנציאלי של הישוב מול פיגורו של הישוב הערבי ושחיתותם של הצבאות הערבים. אך עד לשלב זה לחמו יחפני "מגש הכסף" שלא היה אלא מרבד ארוך של דם צעירים, שחסמו בגופם את האויב שביקש לשים קץ למדינה עוד בטרם נולדה.

מעשי טבח

התקופה בה לחם יורם קניוק עד שנפצע נקראת בהיסטוריוגרפיה "השלב הראשון במלחמת האזרחים". היא החלה (בשורה של התקפות ערביות על נתיבי התחבורה היהודיים ומעשי רצח של נוסעים יהודיים) עם החלטת עצרת או"ם על החלוקה בנובמבר 1947. היא נסתיימה במארס 1948, כשהבריטים כבר היו עם רגל אחת בחוץ.

זו היתה תקופה של טבח גדול, בעיקר מן הצד הערבי, אך גם מן הצד היהודי. אצל הערבים הטבח היה המטרה העיקרית. בצד היהודי היו מעשי טבח חריגים של יחידים. אך כמדיניות לא לקחו שבויים בגלל העדר אפשרות להקים מתקני כליאה, כשהשלטון עדיין בידי הבריטים.

כנופיית עבד אל קאדר חוסייני מציגים לראווה גופות של חללים בהם התעללו. (חלק מהציללום קוצץ כי הוא קשה לצפיה)

יורם קניוק, חניך השומר הצעיר לאחוות עמים, היה עד למעשה לינץ' שעשו באזרח ערבי תמים שעבר במרכז תל-אביב. לראשונה בחייו, בעודו נער, ראה כיצד אדם חי הופך לגופה מתה. במהלך המלחמה נתן לא פעם ביטוי להתנגדות למעשי ביזה, התעללות ומעשי רצח. הוא מספר על פלמחניק שנהג להחזיק בכיס חולצתו קופסת סיגריות ובתוכה אוזן שתלש מגופה של ערבי. הוא מתאר ארוע בו התכוון אחד מחבריו לרצוח ילדה ויורם ירה באותו חבר אך החטיא ופגע בילדה והרגה.

לימים ניכר בכתיבתו שליבו נעשה גס יותר במעשי הטבח, נוכח חבריו הנופלים כזבובים לידו, ובמיוחד נוכח מעשי הטבח של פצועים וההתעללות בגופות חבריו בידי ערבים.
וכך הוא מספר: "אחד משלנו, שהכרתי אך לא זכרתי את שמו, היה תלוי על עץ חתוך לחתיכות קשורות בחבלים והזין שלו תקוע בפיו..".

חברו הטוב של יורם, שהסופר מכנה אותו נ', נטרפה עליו דעתו נוכח המראה. הוא קרא להרוג את כל תושבי הכפר שעמדו לכבוש, אפילו את בעלי החיים ובינתיים כילה חמתו באשה שנקלעה בדרכו וחיסלה במכת סכין.
לקניוק, שניסה להתנגד, אמר אותו בחור: "לך לנגן להם בך עם האבא האינטליגנט שלך, חרא של מותק של אמא שלך, אתה חתיכת אפס של השומר הצעיר, איך אתה ישן בלילה המזורגג שלך, עם כל הערבים שאתה בעצמך הרגת? מה, הערבים שירית בהם הם לא אחוות עמים? הם לא האחים שלך יא חרא? הם לא דו לאומי?".
זו הייתה המציאות שתיאר יורם קניוק.

ומה אומר בני מוריס על מעשי טבח

הוא כותב את הדברים הבאים: "לאמיתו של דבר ביצעו הישראלים מעשי טבח רבים הרבה יותר משביצעו הערבים".
לדבריו ביצעו הערבים רק שני מעשי טבח גדולים: רצח ארבעים עובדי בתי הזיקוק במפרץ חיפה ורצח כ-150 לוחמי ה"הגנה" שהניחו נשקם ונכנעו בכפר עציון. ההיסטוריון המדופלם מוכן בקושי לכנות "טבח" בגרשיים כפולים את טבח נוסעי השיירה  (77 אנשי סגל רפואי ולוחמים מעטים שליוו אותם ) שניסו להחיש תרופות אספקה ואנשי רפואה לבית החולים "הדסה" בהר הצופים. 

שרידי האמבולנס השרוף בדרך ל"הדסה". בני מוריס לא בטוח שזה היה טבח.

ובאותה הזדמנות שש מוריס כמוצא שלל רב על "כתריסר מעשי אונס" שביצעו לוחמים יהודים בכפרים שנכבשו. אכן גילוי חשוב, המעמיד בסימן שאלה את תקפות המחקר ההזוי של חוקרת מן האסכולה הפוסטמודרנית, שקבעה כי חיילי צה"ל גזענים הואיל ונמנעו מאונס ערביות.

נדמה לי שבאמירה על ריבוי מעשי טבח יהודים מול מעשי הטבח הערביים פוסל עצמו מוריס לא רק מן התואר של היסטוריון אובייקטיבי. דבריו מעמידים בספק את כושר השיפוט שלו ואת יכולתו לשיקול דעת סביר.

יש לזכור כי אותו שלב במלחמה הקרוי "מלחמת האזרחים" החל בהתקפה ערבית על נתיבי התחבורה ועל ישובים יהודיים. כל ההתקפות היו מכוונות כלפי אזרחים. מוריס עצמו מונה בספרו עשרות מקרים של רצח אזרחים לא חמושים מן המארב, או מעשי לינץ' של יהודים שנקלעו לאזור ערבי או נפלו לידי המון ערבי ונקרעו לגזרים.

בסכמו את אבדות ישראל במלחמת 48 קובע מוריס כי נהרגו 5700-5800 איש וביניהם יותר מ-500 מהם נשים (הוא לא קובע את מספר הילדים ההרוגים). הוא אינו חש כלל בסתירה בין הקביעה שהיהודים ביצעו יותר מעשי טבח לבין המספרים הללו.

איך נוצרה בעיית הפליטים

בני מוריס בנה את הקריירה האקדמית הבינלאומית שלו במידה רבה באמצעות ספרו "לידתה של בעיית הפליטים הפלסטינים" שהופיע ב-1988 בשפה האנגלית.
באותו ספר הפריך מוריס את הגרסה הישראלית לפיה הפליטים ברחו מרצונם בשל הוראת מנהיגיהם לעזוב וקבע כי חלק גדול מהם גורשו. הספר הזה כמו יתר ספריו של מוריס נתקבל בברכה על ידי תועמלני אש"ף העושים בהם שימוש של קבע.
מוריס מביא בספרו על הפליטים אמנם גם את הצד היהודי אך כדברי גלבר: "את הגרסה הישראלית הוא הפריך בקול תרועה גדולה ואילו את הפלסטינית בקול ענות חלושה".
במרוצת השנים מיתן מוריס את עמדותיו ובשידור טלוויזיה הודה פעם שלולא סילוק או הסתלקות ערביי ארץ ישראל לא היתה קמה המדינה.

ב"1948" הוא עשה צעד קטן נוסף בקול ענות חלושה אך השאיר גם מספיק מרור. המלחמה הולידה לדבריו נחשול של 700 אלף פליטים. למה 700 אלף הוא אינו מציין. גלבר בספרו מונה את כל מעשי ההונאה והמרמה שהביאו לניפוח מספר הפליטים לממדים מבהילים ומביא את החישוב הסטטיסטי המעודכן ביותר שנעשה בישראל והעלה כי המספר המכסימלי של פליטים שעזבו עד אמצע 1949 מסתכם ב-525 אלף.

מוריס אינו מנמק אך מי שבודק את ההערה שלו (בהערות שבסוף הספר) מוצא אצלו איזו מיני חזרה בתשובה. הוא מציין כי המונח "פליטים" אינו הולם כשני שלישים מן המספר שמנה הואיל ורובם נשארו בתחומי ארץ ישראל. מחנות הפליטים אינם מחנות אלא פרברים עניים של ערים וכינוי צאצאי הפליטים כפליטים הוא חידוש מבית מדרשם של הערבים ומוסדות או"ם.

"מקום תחת השמש"

יורם קניוק, שהמשיך למרות המלחמה להיות איש של "אחוות עמים" לא יכול היה להשלים עם גרוש הערבים מרמלה. וכך הוא מתאר את העיר: "מטאטא גדול עבר על העיר וטיאטא את כולם: ילדים, נשים, זקנים, צעירים, והותיר את חללם…. ריקנותה של רמלה גרמה לי צער וחרף זוועות המלחמה שחוויתי לא מכבר לא יכולתי להישאר שווה נפש אל מולה…"

הוא הלך ללוד ומצא שם המוני פליטים שביקשו לחזור לעיר ולא ניתן להם: "הנשים בכו, ייללו והתחננו, ילדים צעקו בכעס ובכאב, הגברים צעקו וגם הם בכו וצווחו… חשתי שותף לדבר עבירה הרגשתי שהמצפוניות שליוותה אותי בנעורי ושעליה סמכתי תמיד נרדמה בי ברגע הקריטי…"

ואחר כך חזר לרמלה והקיא.

כעבור יומיים בלבד מוצא קניוק אם גם בעקיפין צידוק לגרוש הזה. אל רמלה מגיעות משאיות מלאות ניצולי שואה: "בעיצומו של הקיץ לבשו שכבות אחדות של בגדי חורף כהים, פרומים, קרועים, דהויים… הם חבשו קסקטים וברטים כמו בסרטים ישנים… הם נשאו בידיהם ילדים צווחים ונשאו בחשדנות את מזוודותתיהם הבלויות… הם לא הלכו לעבר הבתים הריקים, הם עטו עליהם הם התנפלו עליהם ברעב… היהודים האלה שבאו היו מוכי חולי משוללי רומנטיקה או מחשבות על צדק ושלא כמוני הם לא הקיאו כמוני בשל מצפון מזוייף. הם מצאו לעצמם מקום תחת השמש". 

                               ניצולי שואה נכנסים לבית ערבי נטוש.

מגש הכסף – נתן אלתרמן

"נַעֲרָה וְנַעַר
וְאַט אַט יִצְעֲדוּ הֵם אַל מוּל הָאֻמָּה
לובשי חוֹל וַחֲגֹר, וְכבדִי נעלים
…
וְנוֹטְפִים טַלְלֵי נְעוּרִים עבריִים…
דֹם הַשְּׁנים יִגְּשׁוּ וְעָמְדוּ עַד בְּלִי נוֹעַ"

"וְהַשְּׁניִּים שׁוֹקְטִים,
יַעֲנוּ לָהּ: אֲנַחְנוּ מַגָּשׁ הכסף
שֶׁעָלָיו לָךְ נתְנָה מְדִינַת הַיְּהוּדִים"

[מאמר זה הוא גירסה מעודכנת למארמר שנכתב לפני כשנתיים על ספריהם  של בני מוריס ויורם קניוק]

תגובות באימייל

זאב שלום,

אני מתייחס רק למספרים. עפ"י בדיקות שעשיתי. (לכל אחד מקורותיו וכפי שנאמר ההיסטוריה זה לא מה שקרה אלא מה שכתבו שקרה)

מספר ההרוגים היה גדול לאוכלוסיה  :6000 .מתוכם 4000 לוחמים  ו2000 אזרחים. זה 1% מהאוכלוסיה מתוכם 2000 באזור י-ם.

1400  אנשי פלמ"ח שהיוו בשלב הראשון של המלחמה את השדרה המרכזית של הכח המאומן ,נהרגו במהלך המלחמה.

ב15.5.48  פלשו חמישה צבאות ערביים,  מצרים, הלגיון הערבי,עירק,סוריה, לבנון .לתחום ישראל בת 8 שעות בכח של כ30.000 חיילים.( בנוסף ארגונים של ערביי א"י).מולם כ32.000 לוחמים יהודים, רובם הגדול מההגנה ויחדות קטנות של האצ"ל והלח"י.   הפקודה להקמת צ.ה.ל ניתנה ב30.5.48 . 

לכאורה עדיפות מספרית יהודית.   אבל…אבל… לצבאות ערב היו 45 מטוסי קרב לנו עדיין אף מטוס קרב.להם 214 קני ארטילריה לנו 28. להם 245 כלי רכב משורינים לנו 15 .  עד ה-15.5 אבדנו 2500 לוחמים ואזרחים.

בשיא  כוחו הגיע הכח הערבי ל55.000 לוחמים ומול צהל בסוף 48 מנה קרוב ל100.000 חיילים.

בשלב הראשון, הקריטי של הפלישה היתה לצד הערבי עדיפות מוחלטת  בעיקר במטוסים , ארטילריה ושריון.אנחנו, שהותקפנו,היינו מואורגנים יותר , נחושים,עם מוטיבציה גבוהה ואמונה עמוקה בצדקתנו ותחושה של הזדמנות היסטורית שלא תחזור וחוסר ברירה.  ולכן ניצחנו.

 חג עצמאות מלא גאוה על העבר תקוה לעתיד.

————————————————————————————————————-

קישורים

דרכו של יורם קניוק מישראלי ליהודי
http://www.zeevgalili.com/?p=1825

מכחישי הציונות (על זיופי ההיסטוריונים החדשים)
http://www.zeevgalili.com/?p=35
ראיון עם "אייק" מפקד אכסודוס
http://www.zeevgalili.com/?cat=126

"ימי הכלניות" של תום שגב
http://www.zeevgalili.com/?p=7624

ג'ואן פיטרס והבלוף של הפליטים הפלסטינים
http://www.zeevgalili.com/?p=6933

כך הומצא הטבח שלא היה בטנטורה
http://www.zeevgalili.com/?p=559

מורה דרך לקריירה אקדמית
http://www.zeevgalili.com/?p=278

"חייל שלא אנס פלסטינית הוא גזען"
http://www.zeevgalili.com/?p=560
מיוסף טרומפלדור עד יוסף נחמני
http://www.zeevgalili.com/?p=378