עידכון מאי 2017

מאמר מורחב על חירם בינגהם

http://www.zeevgalili.com/2009/02/1501

אם הנשיא טראמפ, המגיע מחר לארץ ישכח מה שהבטיח ערב הבחירות, זו לא תהיה הפתעה גדולה.* לא בגלל אופיו של טראמפ * הפרת הבטחות היא חלק מן המסורת האמריקנית * ארצות הברית התנגדה לציונות מראשיתה * אחרי הכרזת המדינה ב-48 ביקשה לחזור בה מהתמיכה בהקמת המדינה *היא נעלה שעריה בפני יהודים בשואה ונמנעה מלהפציץ את מחנות ההשמדה * היא רדפה 60 שנה את הדיפלומט חירם בינגהם שהפר פקודה והציל יהודים * ה-CIA העלים מישראל מידע על מקומו של אייכמן

בשנת 1970 התמנה אלוף אלי זעירא לנספח צה" ל בארצות הברית. כשהגיע לוושינגטון פנה למתווך נדל" ן וביקש ממנו לשכור למענו בית מתאים. המתווך חזר ובפיו בשורה: מצאתי לך בית יפהפה בפרוור בתסדה (Bethesda). הוא היה גאה על ההישג והסביר לאלוף הישראלי: פרוור זה הוא בדרך כלל מחוץ לתחום ליהודים. אבל כשהסברתי שאתה גנרל ישראלי גיבור התרצה בעל הבית והסכים להשכיר לך את ביתו, למרות שאתה יהודי. אלי זעירא, כך סיפר למקורביו, ויתר על הכבוד המפוקפק  ושכר בית בפרוור אחר, פחות יוקרתי ופחות אנטישמי.

אייכמן 1933

זהו סיפור מסגרת הממחיש את האנטישמיות המפעפעת מתחת לפני השטח מזה שנות דור בקרב העילית של אמריקה. לרוב זוהי אנטישמיות אלגנטית נוסח הסרט " הסכם ג'נטלמני" של הבמאי איליה קאזאן (בכיכובו של גרגורי פק). לא אומרים לך, היהודי, שאתה לא רצוי, אבל מישהו ירמוז לך.

ארצות הברית היא היום ידידתנו ובת בריתנו היחידה. הסיוע שקיבלנו ואנו מקבלים מממנה בתחום הכלכלי, הצבאי והמדיני הוא ללא תחליף. אין פלא שראשי ממשלה בישראל (פרט לבודדים כמו יצחק שמיר למשל) יצאו מכליהם כדי לרצות את האמריקנים בכל מחיר.

התמיכה האמריקנית והתלות בה השכיחו מאתנו את העובדה שמראשית המאה העשרים היו קובעי המדיניות בוושינגטון אנטי ציוניים ופרו ערבים. במהלך מלחמת העולם השנייה, התעלמה ארצות הברית לחלוטין מהשמדת יהודי אירופה.

הנהגת יהודי ארה"ב נמנעה מ"להציק" לנשיא רוזבלט בעניין השמדת יהודי אירופה. זאת מחשש שהתערבותם תחזק את טענות האנטישמים בממשל, שהיהודים מעדיפים את האינטרסים שלהם על פני האינטרסים הלאומיים של ארה"ב.

חסיד אומות העולם

פרשת הדיפלומט חירם בינגהם, שכבר סיפרתי עליה פעם, יש בה כדי ללמד משהו בנושא. בינגהם הוצב בשנת 1939 במרסיי בתפקיד סגן קונסול. לאחר כיבוש צרפת והקמת ממשלת הבובות של וישי הצרפתית, ששיתפה פעולה עם הנאצים, הורה הנשיא רוזבלט שלא לתת אף ויזה ליהודים. בינגהם החליט שזו מדיניות לא מוסרית ובניגוד להוראת הממונים עליו הנפיק כ-2500 ויזות ליהודים ולפליטים אחרים. הוא גם נתן מקלט בביתו לפליטים, נתן להם מכספו וסייע בהברחתם לספרד.

בינגהם במארסיי

בשנת 1941 החליטו הממונים עליו לשלוח אותו למקום גלות דיפלומטי: שרות בארגנטינה. גם כאן המשיך בינגהם להרגיז את הממונים עליו ודיווח בהתמדה על פעילותה של תנועה נאצית הפועלת לקליטת פושעים נאצים. בתום המלחמה הודח בינגהם משרות החוץ האמריקני וב- 1988 מת חסר כל.

עכשיו, לאחר שנתגלה כי ה- CIA ידע על מקום הימצאו של אייכמן בלי שטרח להודיע על כך לישראל, אפשר להבין מדוע השלטונות האמריקנים רדפו את בינגהם בחייו וגם לאחר מותו.

מאבק בני המשפחה

ייתכן שבינגהם היה נשכח מלב לולא מלחמתם הנמרצת של בני משפחתו שהפעילו לחץ בלתי פוסק על משרד החוץ האמריקני. לפני כמה שנים, כפי שדיווחתי כאן, החליט מזכיר המדינה קולין פאוואל להעניק לבינגהם הכרה.

בני המשפחה לא הסתפקו ברהביליטציה של פאואל ותבעו לציין את זכר אביהם בבול. המאבק הזה נמשך שנים ורק בימים אלה, למעלה מ-60 שנה לאחר פעולתו, הונפק בול ועליו דיוקנו של חסיד אומות העולם ממארסיי.

אושוויץ לא הופצצה

סיפורו של בינגהם כמו הגילוי בפרשת אייכמן הם קצה הקרחון של מה שמסתתר מאחורי החזות האמריקנית. שוכחים כאן שבמהלך המלחמה חלפו מפציצים אמריקניים מעל אושוויץ והפציצו לא הרחק משם, אך לא טרחו להטיל כמה פצצות על המשרפות כדי לעצור את חרושת הרצח הנאצית. שוכחים את האמברגו שהטילה ארצות הברית על משלוחי נשק לישראל עם פרוץ מלחמת השחרור. שוכחים שבשלב מסויים חזרה בה ארצות הברית מתמיכה בהחלטת או" מ על הקמת המדינה. הנשיא טרומן אמנם מיהר להכיר במדינת ישראל אך בזכרונותיו הוא מציין כי הבחין אצל אנשי מחלקת המדינה " מידה של אנטישמיות שהיתה גורם ביחסם העויין ובהתנגדותם להכרה במדינה היהודית" .

האם אפשר לסמוך על הבטחה אמריקנית

הקורא  אריק ברהום כתב לי:

 ברצוני לציין מספר דברים שלא צויינו במאמר:
1. גרוש האוניה סנט לואיס שהיו בה כ800 פליטים מגרמניה, רובם יהודים , נעשה בהוראה ישירה של הנשיא רוזוולט. זה עזר מאוד להיטלר שטען שהיהודים אינם רצויים בשום מקום בעולם, מה שמוכיח לדבריו את  נחיתותם ומצדיק את התנהגותו כלפיהם.(1939 לאחר ליל הבדולח)

2. כשנאצר סגר את המיצרים בשנת 1967,"לא מצאו" את הסכם הערבות האמריקאי (ממלחמת סיני) לכך שארה"ב אחראית לפתיחתם. בארה"ב מזמן גרסו את ההסכם . כשישראל הציגה את ההעתק שלה, הפעילות האמריקנית (שנכפתה עליה) התבטאה בברברת. שום פעולה אקטיבית. כך תראה כל ערבות אמריקנית לישראל ביום פקודה.

3. במלחמת יום כיפור האמריקנים  עיכבו את הסיוע הצבאי האווירי לישראל. ישראל איימה שהיא תאלץ להשתמש במה שיש לה, וראה זה פלא מטוסי הגלקסי הופיעו.

ראה מצעד האיוולת של ברק אובמה

בצפת פיתחו אמצעים להילחם באנשים בעלי עין רעה * הטלת מסמרים, חיזוי בעופרת ועוד אמצעים בדוקים * חלק מפרק מספרי "בריחה מצפת"

בילדותי הוקסמתי מסיפורים על יורדי ים שהטילו לים בקבוקים עם מכתבים הקוראים לעזרה, ואלה הגיעו ליעדם ומילאו שליחותם.

מאז התחלתי לעסוק באיסוף החומר על צפת במאה ה-19 פרסמתי באתר שלי ["היגיון בשיגעון" www.zeevgalili.com] סיפורים רבים שהעליתי ממחקריי ומנבכי זיכרוני. בלא כוונת מכוון הפכו מאמרים אלה לבקבוקים שהוטלו לים האינטרנט.
כל פוסט הביא עמו שורה של תגובות ובכל אחד מהם רסיס של מידע. חלק מהם הביאו לפריצת דרך במחקר. התגובה המרגשת ביותר לאחד הבקבוקים שהטלתי היה זה של שכננו מילדות, יעקב סרור Yaacov Tzror, כיום רופא טבעוני, החי בדרום אפריקה.

בתגובה לאחד הפוסטים שלי כתב לי:
"אני יודע מי אתה. קראנו לך זאביק. היית ילד ג'ינג'י קטן ושובב מאד. אני זוכר את אביך שמיל [שמואל] ואת אמך רייזל [שושנה] ואת אחיותיך. לאבי הייתה חנות ירקות בדיוק מול חנות המכולת של אבא שלך [ברחוב הנקרא היום בית יוסף]. הוריי היו בכור ומלכה סרור. האמהות שלנו היו חברות טובות. אני זוכר עד היום את עוגת הלֵייקֶך שהיינו אוכלים בחנות של אבא שלך. האם אתה זוכר את הבננה שאמא שלי נתנה לך?
"מחכה בקוצר רוח לרגע בו אחבק אותך כבן משפחה שאבד ונמצא. אני מגיע לארץ ויהיה לי הרבה מה לספר לך על משפחתך ועל משפחותינו".

כמה ימים לאחר המייל הזה הגיע יעקב סרור לתל אביב. התחבקנו חיבוק אמיץ ולא פסקנו מלדבר כמעט עשר שעות, בשתי פגישות מרגשות.
אכן זכרתי את הבננה ההיא.

יעקב סרור [צילום זאב גלילי]

חנות הפירות של בכור סרור

חנותו של בכור היתה כלפי חוץ צנועה למראה. אך במעמקיה היו אוצרות שלא יסולאו בפז.
בנוסף לירקות הרגילים, שהגיעו לכל החנויות בצפת מכפרי הסביבה, [עגבניות, מלפפונים, חצילים, תפוחי אדמה, קישואים, חסות, צנון, זעתר ויתר עשבי תיבול] היו בחנותו של סרור פירות מבקעת הלבנון.
מדי יום הייתה מגיעה לצפת משאית עמוסה סחורה טרייה. המשאית לא יכלה להיכנס לסמטאות העיר וחנתה ברחוב המרכזי – רחוב המלונות, המשטרה ובית החולים [כיום רחוב ירושלים]. משם הגיעה הסחורה לרחוב בית יוסף על גבי חמורים של ערבים.
על הפירות שבחנות של אביו סיפר לי יעקב סרור בלשון ציורית:
"לפירות האלה היה ריח ומראה של גן עדן. היה שם משמש מזן שנקרא "לוזי", שהיו אוכלים גם את גרעינו המתוק. היו שזיפים שאתם האשכנזים הכנתם מהם ריבת פּוֹבֵדל, שאנחנו אהבנו מאד. עד היום אני מרגיש את הטעם של הריבה. היו ענבים ותאנים ואפרסקים. כולם ענקיים, כולם נקיים מתולעים. כשהיינו אוכלים אותם היה עסיסם ניגר מסנטרנו והיינו מלקקים כל טיפה. היו גם תפוחי עץ ואגסים שהגיעו מארצות הברית בתוך חביות".
ירקות היו בצפת בשפע והיו זולים.הפירות המיובאים ממרחקים היו יקרים. הוריי רכשו מכל טוב, אך לרכישת פירות יקרים לא תמיד השיגה ידם.
באותם ימים נהג יעקב סרור להגניב לי מדי פעם אגס עסיסי ממעמקי החנות של אביו. אני הבאתי לו רוֹגָלֶה או פרוסת לֵייקֶך מחנותו של אבא.
באחד הימים קראה לי מלכה, אמו של יעקב, והציעה לי בננה. זה היה פרי נדיר מאד בצפת, וזו הפעם הראשונה שבכלל ראיתי פרי זה. היא קילפה את הפרי בידיה העדינות והגישה לי אותו הישר לפי. טעמה לא פג עד היום.

החנות של בכור סרור

בין אשכנזים לספרדים

יעקב סרור נתגלה כאוצר בלום של סיפורים על צפת הספרדית והאשכנזית. הוא סיפר לי אותם בפגישותינו בארץ ובהתכתבות שוטפת. הוא גם האיר כמה פינות מעורפלות בתולדות משפחתי וקשריה עם פקיעין.
האשכנזים, סיפר יעקב סרור, פחדו מרוח פרצים. הם האמינו כי רוח פרצים גורמת למחלות. הוא זכר את הביטוי היידי לרוח פרצים אַ צוּק. [מילה זו זכורה לי מצפת, אך אינה מופיעה במילוני יידיש]. הוא זוכר גם קריאות ששמע ביידיש מן השכנים האשכנזים. פַרמָך דֶה טִיר פַרמָך דֶה פִינצטֶר [סגור את הדלת, סגור את החלון]. רוב שכנינו האשכנזים, מספר יעקב סרור, ישבו מאחורי דלתות נעולות ותריסים מוגפים. הספרדים ישבו בחוץ או על גזוזטראות.
הספרדים פחדו בעיקר מעין הרע. הם ייחסו את כל הפגעים לעין רעה שנתנו בהם כמה אשכנזים, שנחשבו כבעלי עין הרע. הסימן הבולט ביותר לבעלי עין רעה היו עיניהם הכחולות.

כך מרפאים מעין הרע

הריפוי של חולה, שלקה בגלל עין רעה חייב למצוא את האיש שגרם למחלתו.
"בילדותי", מספר סרור, "חליתי בשפעת מלווה בחום גבוה. היה ברור שהמחלה נגרמה כתוצאה מעין רעה. הבעיה היתה לגלות מי האיש שנתן בי את עינו הרעה. אמי הלכה לשוק וקנתה חצי רוטל עופרת [רוטל היתה יחידת מידה השווה ל-2.8 ק"ג]. העופרת הונחה בסיר והותכה על גבי פרימוס. כשהעופרת היתה נוזלית לגמרי נשאה אמא בעזרת סבתי חנה את הסיר מעל לראשי. השתיים המתינו עד שהעופרת תתקרר ותהפוך מוצקה.
"לפי צורת ההתגבשות של העופרת ניסו לנחש מי הוא בעל העין הרעה. אולי זה ינקל אולי פיני. או אולי יוסל. כולם אשכנזים כמובן. כך עברו על רשימת הידועים כבעלי עין רעה, עד שהגיעו להסכמה מי האיש.
"אז החלה פעולת התיקון. אמא וסבתא נטלו חופן מלח יצאו החוצה וזרקוהו תוך שהן אומרות ביחד בערבית: קח את עינך, ושעינך תצא ממקומה עכשיו.
"אחר כך באו למיטתי ואמרו: יעקב אתה כבר בריא. מחר בבוקר תוכל ללכת לבית הספר. וכך היה. למחרת עבר החום, חשתי בטוב והלכתי לבית הספר."
משיכת אוזן ועשבי מרפא
בצפת היו גם אמצעים פחות דרסטיים נגד עין הרע. משיכת האוזן למעלה. אמצעי זה ננקט על ידי מי שהתעטש באמצע שיחה שדנה בעין הרע. סגולה בדוקה אחרת נגד עין הרע היה צמח רפואי הקרוי רוּטָה.הצמח מדיף ריח חריף ושימש כבשמים להבדלה. הוא גדל בר בסביבות צפת, נחשב לבעל סגולות רפואיות וגם אמצעי נגד שדים ולהסרת עין הרע.
לספרדים בצפת היו הוכחות למכביר על כוחה של עין רעה. פעם עברה פרה ליד ביתו של אברום, שהיה ידוע כנותן עין רעה. הסתכל בפרה וברועה הערבי שהוביל אותה ואמר: יָה-בָּא-יֵי כמה חלב יש בעטינים שלה. כשהגיעה הפרה לרפת של בעליה, ורשאי שמו, החליקה ונהרגה. כל צפת דיברה על זה ולא סלחו לאברום על ההפסד שגרם לורשאי.
"אמא שלי", מספר יעקב סרור, "תמיד הזהירה אותי לא לעבור ליד ביתו של אברום".

המבחן של הסנדלר חיומה

על הפחד שהטילה האמונה בעין הרע אפשר ללמוד מסיפור חייו של איש השרירים, הסנדלר חיומה. הוא היה בחור חסון, גבהו כמטר ותשעים. הסנדלרייה שלו, הסמוכה לכיכר הפחמים, היתה זירה של צעירים שבאו להתמודד בהרמת ידיים בהדרכתו של חיומה. "היינו מתאמנים גם בהרמת כסאות ובהרמת רובה אנגלי ביד אחת" [ אחד הנוטרים, בנימין ראובני שמו, היה בא לחנות עם הרובה שלו]. הסנדלרייה של חיומה היתה גם מעין פרלמנט של צעירי הספרדים.
חיומה היה אוכל ארוחת בוקר שכללה שש ביצים וכיכר לחם. בנוסף למה שאכל בסתר. בגלל כוחו הוא היה כאילו אימת צפת, אך היה פחדן גדול, בעיקר מעין הרע. אם עבר מישהו ליד חנותו ונחשד בהטלת עין הרע היה יוצא מהחנות, זורק אחריו מסמרים ואומר בערבית: קח את עינך עמך. אם פגש מישהו ברחוב החשוד בעין הרע, היה מעביר אצבע על מצחו כדי לנגב זיעה והטיל את זיעתו על החשוד. ואז אומר את הלחש נגד עין הרע.
פעם החליטו כמה מצעירי הפרלמנט להעמיד במבחן את אומץ לבו של חיומה. כל אחד מהחבורה תרם 5 גרוש והצליחו לאסוף כמעט לירה. באו לחיומה ואמרו לו: אם תעשה מה שנבקש ממך תקבל לירה [משכורת של שוטר אז היתה שתי לירות].
ההצעה היתה שייקח פטיש ומסמר גדול של נגרים, ייכנס בליל ירח לבית הקברות ויתקע מסמר באחד הקברים. תחילה אמר חיומה שהוא מוכן לכל משימה תמורת לירה. אך כששמע על ההצעה אמר שאסור לו להיכנס מפאת חשש טומאת מתים.

חלק מבית הקברות בצפת בימינו [צילום זאב גלילי]

השדים שבאו להתפלל

בצפת גם פחדו משדים. יעקב סרור מספר על ארוע שהיה עד לו, בילדותו.
זה היה בחודש אלול, בשעת בוקר מוקדמת. הוא יצא עם אביו ואחיו לבית כנסת האר"י הספרדי לומר סליחות הנאמרות בחודש זה.
"אנחנו קמנו בזמן", אומר יעקב, "לא כמו אותו שכן שלנו שהיו לו עשרה ילדים וכדי להעיר את כולם לבוא להגיד סליחות היה דוקר אותם במחט.
"השעה היתה מוקדמת והמתינו לאברהם אדוס, השמש שהחזיק במפתחות בית הכנסת. תוך כדי המתנה לשמש, נשמעו קולות מתוך בית הכנסת הסגור. אחד המתפללים הציץ דרך חור המנעול ולעיניו נתגלה מחזה מוזר. בית הכנסת היה מואר באור הלוקסים, ולאורם נראו מתפללים רבים עטופים בטליתות.
"בינתיים הגיע השמש וגם הוא הציץ דרך חור המנעול. אבל הוא לא נרעש ולא הופתע. הוא סיפר לנוכחים כי כבר נוכח כמה פעמים בתופעה הזו. הוא אמר כי אלה שדים המתגוררים מתחת לאדמה ועולים לבית הכנסת בשעת לילה כדי להתפלל”.
עוד מספר סרור כי בן דודו, המבוגר ממנו בשש שנים, ראה במו עיניו שישה שדים המתחזים לחתולים שעברו בריצה מתחת לרגליו.
סיפור שדים אחר הוא על צפתי, יצרן גבינות בכפר הדרוזי חורפיש. בשבתות היה בא לביתו בצפת וחוזר במוצאי שבת לכפר רכוב על סוסתו. ביקש לקצר את הדרך ועבר דרך בית הקברות. לפתע הבחין בעז המסתובבת בין הקברים. ירד מסוסתו הרים אותה והניחה על צוואר הסוסה. לאחר כמה מאות מטרים חש שהסוסה נושמת בכבדות. מזיעה ומתקשה ללכת. הוא ירד מן הסוסה כדי לבדוק את הסוסה ואז גילה שרגלי העז התארכו ובלמו את תנועת הסוסה. הוא הבין שמדובר בשד. בכל כוחו הרים את העז, השליכה ומיהר להסתלק מן המקום.

גם קצת שחיתות ב"חלוקה"

רוב הספרדים בצפת התפרנסו מיגיע כפם. היו בעלי מלאכה – מסגרים, חייטים, נגרים ופועלי בניין שיצאו לעבודה גם מחוץ לצפת. בעבודתם תרמו תרומה נכבדה לבניית מושבות הברון בגליל.
אך גם בקרב הספרדים – מספר לי יעקב סרור – היתה "חלוקה". אמנם בממדים מצומצמים אך גם בחלוקה זו היתה שחיתות.
את כספי החלוקה אספו כתריסר חכמים שיצאו למגביות בארצות המגרב – מרוקו, אלג'יריה, טוניס ולוב. בדרך כלל חזרו משליחותם אחרי חצי שנה, כשכספי החלוקה באמתחתם. הם חילקו את הכסף שאספו לפי שיקול דעתם ואיש לא העז לחלוק עליהם.
בשנות השלושים האחראי על החלוקה היה חכם פלאטשי, שהיו לו שני בנים אחד גמד והשני נגר. הבן הנגר היה גבר שרירי רב כוח ואלים. כולם פחדו ממנו. באחד הימים בא לפלאטשי גבר ושמו שחרור. הוא היה ידוע באומץ לבו ובעת קבלת החלוקה הביע אי שביעות רצון ממה שניתן לו. בינו לבין הבן האלים של פלאטשי התפתחה תגרה שבסופה נמצא שחרור מת. לא נודע אם מת מהתקף לב או מן המכות שקיבל.
בלי קשר לחלוקה שררה בתוך הקהילה הספרדית סולידריות ולא נתנו לאיש או למשפחה לרעוב. היה הרבה מתן בסתר. בשבתות או בחגים אחרי התפילה חלק מהמתפללים,שהיו עניים, היו נלווים לאחד המתפללים, בעל מקצוע או בעל חנות, שהייתה לו הכנסה. הזמין את כולם לביתו לכוסית ערק. על השולחן חצאי ביצים, צלחת מלפפונים מקולפים וחתוכים לארבע בכוסות מלאות מי מלח, וגם חסה חתוכה לארבע וכמובן קובה עם בשר וקובה עם גרגירי חומוס. יושבים כחצי שעה ולאחר מכן כל אחד הלך לביתו לאכול את החמין.

כל הזכויות לפרק זה מתוך הספר "בריחה מצפת"  שמורות לזאב גלילי ואין להעתיקו אלא ברשות בכתב מן המחבר. אתרי אינטרנט רשאים לצטט קטעים בתנאי שיציינו קישור

 פרק זה פורסם ברשות באתר

http://www.peopleil.org/details.aspx?itemID=30484&searchMode=0&index=1

 מאמר זה פורסם לפני כעשר שנים לרגל הופעת ספרו של חברי אריה אבנרי ז"ל. אני מביא אותו כאן ללא שינוי והוא נשאר אקטואלי כשהיה בזמן פרסומו.

זאב גלילי

 למיליארדר אליעזר פישמן יש זיכרון פנומנאלי, מספר העיתונאי אריה אבנרי בספרו החדש " חידת פישמן" . הוא יכול לדקלם בשעת בוקר מוקדמת ובשעת לילה מאוחרת כמעט כל נתון שיבקשו ממנו: שערי מטבע בעולם, מאזני חברות, שערי מניות בישראל ובוולסטריט, מצב חשבונות בנקים, ריכוז זכות וחובה על הלוואות שלקח, נזילות של חברות שבבעלותו ועוד.

" רק בנושא אחד" , כותב אבנרי, " מאבד פישמן משום מה את חוש הזיכרון המופלא שלו: כשהוא מתבקש לפרט כמה כסף הלווה עד היום לחוות השקמים של ראש הממשלה, אריאל שרון. במפתיע, הוא גם לא זוכר אם ההלוואות, שניתנו מספטמבר 1994, נפרעו מאז, או שעדיין עומדת יתרת חוב לזכותו בהתחשבנות עם חוות שקמים" .

חוותהשיקמים

לפי רשם החברות, אומר אבנרי, חוות השקמים לא החזירה לפישמן שתי הלוואות.

אבנרי מגלה שהקשרים בין פישמן לבין שרון החלו עוד באמצע שנות השבעים ובמפגש הראשון והמקרי ביניהם בסניף בנק אמריקני (כמה סמלי) " נוצר קליק" שהוביל לידידות רבת שנים.

פישמן תרם " סכום כסף לא מבוטל" לרשימת שלוםציון שהקים שרון בבחירות 1977. לאחר ששרון התמנה שר החקלאות " הוא הרבה להתייעץ אתו בנושאים חקלאיים ולהיעזר בידע הרב שלו בכל הקשור להערכות חשבונאיות לגבי תשומות כלכליות" .

" במשך שנים" , מספר אבנרי, " עשה אריאל שרון במינהל מקרקעי ישראל כבתוך שלו. החלטות חשובות כמו שינוי ייעוד של קרקע, תוכנית מתאר ועוד, הן משמעותיות ביותר לאנשי עסקים כדוגמת פישמן, שתחום העיסוק שלהם נע בין חקלאות, תעשייה ונדל"ן.

 שרון היה במשך שנים חבר בוועדת השרים לענייני הפרטה, אחד התחומים שפישמן מעורב בהם מאד. האם היה זה רק מזלו הגדול של אליעזר פישמן שהביא לידידות הגדולה עם אחד האנשים החזקים והמשפיעים במדינה, דווקא באותם תחומים המשיקים לעסקיו? האם הידידות הגדולה היא שהובילה להלוואות בסכומים לא ידועים שקיבלה חוות שקמים מאיש העסקים שהפך להיות מבאי ביתו של שרון?" .

אבנרי מציג את השאלה שהיועץ המשפטי ומבקר המדינה היו צריכים להציג: " האם זכה פישמן להעדפות עסקיות שנבעו מהידידות הקרובה עם שרון?" .

ותשובתו: " אם להאמין לפישמן התשובה היא חד משמעית לא" .

ועל כך נאמר בשיר הילדים " מי שלא מאמין יבוא בעוד שנים ויראה…." .

אליעזר פישמן הוא טייקון ישראלי שמגלם באישיותו ובעסקיו את הקשר בין הון, שלטון ותקשורת. הוא שגשג והתרסק בימי ארידור העליזים בשנות השמונים. שיקם עצמו במהירות והפך לאחד ממאה העשירים של ישראל, שהונו האישי נאמד בין מיליארד ושני מיליארד דולר. שיטתו הבסיסית היא מינוף. למשל: הוא קונה נכס נדל"ני בהלוואה שהוא מקבל בבנק, משכיר את הנכס (לעתים לזה שמכר אותו) ומחזיר את החוב לבנק מדמי השכירות. אותו נכס משמש גם בטוחה להלוואה נוספת באמצעותה הוא קונה נכס אחר וכך הלאה. פישמן לא מסתיר את העובדה שהוא מגייס לעסקיו בכירים במערכת השלטון לאחר פרישתם ומנצל את הידע והקשרים שלהם לעסקיו.

לאחר כמה כישלונות בניסיונות לרכוש עסקים שרצה תפס את החשיבות של התקשורת בעסקים. אף שכבר היה הבעלים של העיתון הכלכלי " גלובס" החליט להרחיב את ממלכתו. תוך זמן קצר יחסית הצליח לרכוש נתח נכבד מידיעות אחרונות. הואיל והוא שולט באמצעות חברותיו גם בכבלים ובערוצי טלוויזיה הרי הוא למעשה טייקון התקשורת הגדול במדינה, פרט אולי לנוני מוזס.

                         – מאת יונתן שלונסקי –

"שיבה לצפת" היא לדעתי  הכותרת הנכונה לספרו של זאב גלילי "בריחה מצפת". זה ספרו של ילד, שמתגעגע לחייו וחיי משפחתו בצפת של תחילת המאה הקודמת. מתגעגע לסבתא אסתר שגידלה אותו. לריחות התבשילים והכנת הבצק לחלה המוגשים על שולחן יום השישי. כן, וגם לחוויית מותה. וגעגועים של ילד רגיש לנופי הגליל. זה סיפורו של ילד, אשר כבר מתגעגע לתקופה המרתקת של כתיבת הספר, נדבך אחרי נדבך.

אני מבקש, קורא וקוראה יקרים, את סליחתכם על שלא אפרט לפרטים את הרקע ההיסטורי של הספר בריחה מצפת. אני משאיר לכם לקרוא בעצמכם וללמוד את היסודיות והדקדקנות של זאב, שכל פרט בספר בדוק מכל זווית אפשרית.
ועוד סיבה לבריחה שלי מהפרטים ההיסטוריים, שיכולים לשמש את כותבי תולדותיה של ארץ ישראל. בשבילי זה ספר בלשי, שנכתב בידי אדם הנהנה לרדוף אחרי הסודות הנעלמים, ועוד יותר – לתפוס אותם על חם …
תגידו ולי, קורא וקוראה יקרים, אתם כבר יצאתם לחפש את הקבר הנעלם של סבא שלכם בבית הקברות העתיק של צפת? ובכן, "גילוי הקבר של סבי וגם של בנו, שמואל, הוא צירוף מקרים שזקני צפת היו אומרים כי הוא מסוג הנסים שצפת נתברכה בהם".

אליהו בן טובים האיש שגילה במקרה את קבר הסבא

וכן, זאב הולך בספרו עם בני משפחה ופוגש בבית הקברות בצפת אדם המנכש עשבים סביב אחד הקברים. הוא שואל את זאב האם הוא זקוק לעזרה, כי במקרה הוא מנכש סביב קבר של מי אם לא סבא שלו וקבר בנו, החבויים תחת העשב הגבוה. והנה זאב עומד ואומר תהילים על קברותיהם ולצידו בתו ענבר.
לא ייאמן ? קראו בעמודים 25 – 26 בספר ותראו את הצילומים.

פניה של סבתא

ומהסבא – לסבתא. קראתי בחיי הלא קצרים לא מעט ספרים של סופרים חשובים. קראתי על שלום ומלחמה, עלובים וחיים, תמול ושלשום, ימים וצקלג, שלושה ימים וילד; וגם על ציון השואלת לשלום אסיריה. אני לא בטוח שפגשתי תיאור ברגישות ואהבה כמו של זאב בכתיבה על הסבתא.
הנה לשיפוטכם קורא וקוראה יקרים : "פניה של סבתא ליוו אותי מדי בוקר מינקות ועד מותה ואני בן ארבע וחצי. לפני שהייתי פוקח את עיניי בכל בוקר חשתי בריחה של סבתא – – –

סבתא

תמיד עמד בביתנו הקטן ריח המאכלים שהכינה. בימי שישי היה ריח המאכלים כבד עד כדי סחרחורת."
אתם קיבלת מסבתא שלכם רוֹגָלֶך קינמון וצימוקים מוקדם בבוקר כשהיה עוד חם, וטעמו מלווה אתכם עד היום ?! כל זאת אתם יכולים לקרוא בפרק "פניה של סבתא" (עמודים 28 – 30, כולל צילום של הסבתא).

ועוד לא הבאתי אתכם אל לב הסיפור של זאב על סבתא. הנה אני מחזיר אתכם אל צפת ביום שישי, י"ז שבט תש"א 14 בפברואר 1941 :
הילד מתעורר מוקדם מהרגיל בתחושה שעומד לקרות משהו רע, אסון שמתקרב. … סבתא נוטה למות. שבוע שלם שכבה סבתא בחדרון שלה, ואסרו עליו להתקרב אל מיטתה. ההורים הסתירו ממנו את מצבה, ורק ילד שלמד אתו ב"חדר", שידע יידיש ושמע את סודות ההורים, גילה לו כי סבתא שלו הולכת למות.
סוף-סוף ביום השישי הנורא הזה אבא גילה לילד, כי "אמא (סבתא) לא תזכה לשמוע את ההבדלה במוצאי שבת."
לא אספר כאן את כל סיפור שעותיה האחרונות של הסבתא, כפי שזאב שמע לאחר שנים רבות מפי האדם שהיא אהבה אותו כאילו היה בנה (אתם יכולים לקרוא בעמודים 128–130). אני מוכן רק לספר לכם, כי לדברי האיש "היא שכבה עם ידיים שלובות על החזה. הרימה את ידה ואמרה אחריי מילה במילה : שמע ישראל ה' אלוהינו ה' אחד, ואז יצאה נשמתה."
ולא סיפרתי את סיפור הנרות, שכבו אחד אחרי השני, והאמונה שעם דעיכת הלהבה בנר האחרון תמות הסבתא, אבל הוא הזכיר לי את סיפורו של או הנרי "העלה האחרון".
על בחורה השוכבת על ערש דווי מול עץ שעליו נושרים, ומגיעה למסקנה שעם נשירת העלה האחרון היא תמות. שכן שלה, צייר מתוסכל, יוצא בליל סערה ומצייר עלה על קיר סמוך. לאחר הסערה, כשהיא רואה שנשאר עלה, היא מתאוששת, אבל הצייר נפטר מדלקת ריאות.
קורא וקוראה יקרים, רק לי עומדת דמעה בזווית העין ?

הפתעה עברית

ברשותכם אקדיש מספר משפטים לנושא קרוב ללבי: השפה העברית. ובכן, חלקים מעניינים בבריחה מצפת מבוססים על יומניה של יוכבד רויזנטאל (סגל), הבת הצעירה במשפחה, אשר נולדה בראש פינה בשנה הראשונה של המאה ה- 20, וכתבה ביומנה על חיי משפחתו של זאב. אתם אולי חושבים, כי היא כתבה יידיש ? לא ! היא כתבה עברית מודרנית לחלוטין והביעה בצורה רהוטה ומגוונת את רגשותיה ואירועי המשפחה באותה תקופה.
הרבה שנים הייתי בטוח, כי דודי אברהם שלונסקי הוא שהתחיל בכתיבה ודיבור בעברית מלרעית (ספרדית) בשנות ה- 30 כנגד הכתיבה של חיים נחמן ביאליק וחבורתו, אשר כתבו ודיברו בעברית מילעלית. אבל לא. למשל, אמו של זאב דיברה איתו עברית בניגוד לרבים שדיברו וחיו אז ביידיש (וגם בערכית).
החיים בצפת בעוני וניוון. נורא. אלה עולים ומזדקרים בפרקים לא מעטים : חיים מכספי "החלוקה", שבהם שלט קומץ אנשים בני חושך, אשר עשו כל שביכולתם להותיר את האנשים בבורותם האינסופית. בני חושך, שהאלימות הייתה חלק מחייהם, כי זו הדרך היחידה לשלוט באנשים.
שעות וימים אחרי קריאת תיאורים אלה אני מרגיש את התעוב שחשה אמו של זאב כלפי צפת ופרנסיה; ומבין את הסיבה למתן שם הספר : בריחה מצפת
החיים תחת מטריית הטרור של הגבאים והממונים לא עצרו את אמא ללכת בדרכה-שלה. אתם חושבים שהיא נישאה לאבא של זאב בשידוך, כמו כולם ? אתם טועים. הנה , שחור על גבי לבן : "במושגים של צפת אמא בהחלט לא נחשבה שידוך הגון – – – אמא הייתה יתומה חסרת כל. יתומה ענייה. ולמה לשאת יתומה ענייה, שאף קנתה לעצמה שם של תוקפת רבנים ושהביאה לצפת את המושגים של העולם המודרני ? "

וזאת לדעת, נישואי הוריו של זאב היו "מאד לא שגרתיים. שניהם היו בני 22 כשנישאו – גיל מאד מבוגר לנישואין, הן לבחורים והן לבחורות באותה תקופה."   ועוד: אמא ואבא "נפגשו בחשאי בטיולי הלילה הרומנטיים – – – אמא מצאה באבא את הדבר שהיה חסר לה מאז האסון במירון – אהבה. – – – גם אבא מצא באמא מה שהיה חסר לו מילדותו – אם. אמא, שהקרינה עוצמה רבה בכל מעשיה ודיבוריה הייתה בשבילו גם תחליף אב".
אלה הרגשות שלי מקריאתו של ספר, אשר נכתב על בסיס עובדתי –היסטורי מפורט ומדויק לפרטי-פרטים על עיר ואנשיה מתחילת המאה ה-19 ועד אמצע המאה ה- 20 . ספר הכתוב בידי מבוגר-ילד. ספר שנכתב בידי בלש מיומן. ספר שדייקנותו ופרטיו המרובים לא מכסים את רגישותו של הכותב.

ברשותכם, קורא וקוראה יקרים, אחזור אל הכותרת שנתתי למאמר זה, ואשר אחרי פעמיים קריאה בספר אני עומד בתוקף על דעתי, כי מדובר בשיבה לצפת.

הערות לסיום :

א. בריחה מצפת הוא תעודה היסטורית חיה בת 295 עמודים של ריחות חריפים וטעמים ערבים לחיך, טבולים בנוף של הגליל הצפוני.
ב. אני מצרף כאן דף הסבר שבנספחים לכמה מונחים, אשר יסייעו בידיכם ליהנות גם אתם מניחוחיו של הספר.

קטע מנספח המונחים המופיעים בספר

יונתן שלונסקי הוא בוגר האוניברסיטה העברית בספרות עברית ופילוסופיה. למד תיאטרון בלונדון. תרגם מחזות שהוצגו ב"קאמרי" וב"הבימה" וכתב את "אררט" (ספר העוסק בחייהם וביצירתם של בני משפחת שלונסקי וחבורת האמנים סביבה.) עבד בעריכה בידיעות אחרונות ובמעריב.

יונתן שלונסקי

ראה גם

עלספרו של שלונסקי "אררט"

אררט – רומן ועוד משהו

– מאת נאום ויימן –

הלכתי לסרט "שטפן צוויג – פרידה מאירופה" בכיכובה של של מריה שרדר. באולם הגדול של הסינמטק בתל-אביב נכחו צופים שהייתי מגדיר כאנשי העולם של אתמול.

היו שם אינטליגנטים, אפילו אינטלקטואלים. לא רק בעלי עניין בתרבות אלא גם בעלי דעה ולבטח בעלי השפעה בתרבות הישראלית. הגיל הממוצע של הצופים היה 70 – אכן, העולם של אתמול.
הסרט, לטעמי, די משעמם, אם כי מסוגנן בשעמום שהוא משרה. זוהי הסרטה של הופעה תיאטרלית: כמה סצנות סטטיות בתחנות שונות בנדודי הגלות של שטפן צוויג, ודיבורים, דיבורים, דיבורים.

סרב לגנות את המשטר הנאצי

הסופר שטפן צווייג (בגילומו המצוין של יוסף הדר) היה פציפיסט רודף שלום. איש חכם ונחמד, אבל בעל דעות מרגיזות. בשנת 1936, במהלך הקונגרס הבינלאומי של הסופרים בבואנוס-איירס, הוא סרב לגנות את המשטר בגרמניה ("לא הייתי שם במשך ארבע שנים, ואני לא יודע מה קורה במדינה").

שפאן צווייג 1900

ב-1942, ערב התאבדותו, הוא אומר בתחושת תסכול עמוק שעכשיו אף אחד באירופה אינו חושב על שלום. במלחמה הוא לא לוקח צד. אינו מצדד בעם שלו, העם היהודי. הוא גם לא מצדד ב"כוחות הקידמה", אלא רק ב"שלום".
וכיוון שבעולם הזה אף אחד לא חושב על שלום – אין לו כבר מה לחפש בעולם הזה ואין מה לעשות….

הלאומנות הרסה את המולדת אירופה

שער הספר בתרגון העברי

כשהגעתי הביתה, דפדפתי בספרו האחרון של צוויג – "העולם של אתמול". הספר נפתח במלים הנשמעות מוכרות:
"נולדתי ב-1881, באימפריה גדולה וחזקה – בית המלוכה ההבסבורגי, אבל אל תחפשו אותה במפה: היא נמחקה לחלוטין".
הוא חשב על אירופה כעל מולדתו, והעריך במיוחד את וינה, כי באף מקום אחר לא הרגיש עצמו אירופי בקלות כזאת. אבל מגפת הלאומנות הרסה את "מולדתו":
"מול עיניי פרחו והפיצו את האידיאולוגיה ההמונית שלהם הפשיזם באיטליה, הנאציונל-סוציאליזם בגרמניה, הבולשביזם ברוסיה ומעל לכל המגיפה הקטלנית – הלאומיות, אשר הרסה את פריחתה של התרבות האירופית שלנו".

געגועים לתרבות אוניברסלית

במילים אחרות, לא הפשיזם ולא הבולשביזם הרסו את אירופה הישנה והטובה אלא הלאומיות. השקפה טיפוסית של יהודים שנטו לשכוח את יהדותם. הם ניסו למצוא בית בתרבות, ומכאן שלילת האופי הלאומי של כל תרבות והקפדה על עמדה על-לאומית. אם היה חי בימינו ודאי היה מתנגד לקיומה של מדינת ישראל, כמו השמאל הקיצוני בישראל ובעולם. כי לא לילד הזה התפללו בבירות האימפריות הגדולות…
כשהוא מתאר את החיים בוינה האהובה הוא אומר:
"הודות לאהבה הלוהטת שהיהודים חשו כלפי העיר הזו, ושאיפתם להתבוללות, הם שמחו לשרת את תהילתה של אוסטריה; הם הרגישו את השייכות האוסטרית שלהם כיעד וחובה כלפי העולם כולו. זו העיר שעוד מימי מרקוס אורליוס הגנה על התרבות האוניברסלית של רומא".
ואז מגיע וידוי אופייני מפי יהודי שכזה:
"אפילו כאשר לואגר, המנהיג של המפלגה האנטישמית, נעשה לראש העיר, זה בשום אופן לא השפיע עלי בהקשר האישי, וככל שהדבר נוגע אלי, עלי להודות שגם בבית הספר ובאוניברסיטה ובעולם הספרות מעולם לא חוויתי שום הטרדה כיהודי".

כמו בספרד כמו במוסקבה

כשהעובדות סותרות את החלומות שלך, לעזאזל העובדות. הזומבים המתייפייפים האלה הכחישו את קיומה של אומתם ובכך גם את קיומם של לאומים אחרים, כולל אלה שבקרבם חיו. כלומר, במודע או שלא במודע, הם חתרו תחת קיומם של העמים שבתוכם פעלו. והכל במעטפת של הדיבורים על התרבות האוסטרית הגדולה, שהתפתחה בזכות מאמציהם של שוחרי אחדות אלה, שהיא כמובן תרבות על-לאומית, קיסרית, פאן-אירופית.
"בשנים האחרונות הייתה ליהודי וינה – כמו בספרד לפני אותה התפתחות טרגית, תקופה פוריה ויצירתית, ביצירת אמנות לא יהודית דווקא, אלא אוסטרית עמוקה ומודגשת, בעצם וינאית. גולדמרק, גוסטב מאהלר ושנברג הפכו שם דבר בינלאומי במוסיקה העדכנית, הופמנסטל, ארתור שניצלר ובאר-הופמן הגביהו את הספרות הווינאית לרמה האירופית…"
גאווה לאומית מתבטאת אצלו בהערצת התרומה היהודית לתרבות האוסטרית הגדולה (אוי, כמה שזה דומה למה ששמעתי כשישבתי במטבחים מוסקבואיים בשנות ה-70 והתווכחתי עם יהודים שסיפרו לי בגאווה על "התרבות הרוסית הגדולה"):
"תרומת היהודים לתרבות הווינאית הייתה עצומה. היהודים היו קהל היעד העיקרי, הם מלאו את התאטראות, הקונצרטים, הם קנו ספרים, ציורים, הם ביקרו בתערוכות, ובזכות תפיסה גמישה יותר, פחות מחויבת למסורת – הם הפכו בכול תחום לאלופי היזמות והחדשנות. במאה ה-19 כמעט כל האוספים הגדולים של יצירות אמנות נוצרו על ידם…"

וינה העתיקה

תבוסת התאטרון הלאומי

אבל כאשר "ילידים", שלא הבינו עדיין שכדי להצליח בתרבות צריך לשכוח את הלאום, העזו ליזום ולהקים "תאטרון לאומי" – הסופר מכנה את התקופה "אנטישמית". ואכן – אותם נועזים נחלו תבוסה בלתי נמנעת:
"כאשר פעם אחת בתקופה האנטישמית ניסו להקים תאטרון שנקרא "לאומי", הם לא מצאו לא מחברים, ולא שחקנים, ולא קהל; לאחר כמה חודשים, "התאטרון הלאומי" נכשל כישלון חרוץ".

"עם ישראל אייכה"

התאטרון הלאומי הגרמני הובס על ידי הקהל היהודי העל-לאומי,.אבל הסופר החכם אפילו אינו מתאר לעצמו כמה זעם עלול דבר זה לעורר אצל ה"ילידים", עד כדי חורבנה של התרבות שהוא משבח כל כך. הוא אינו מעלה בדעתו כי גם הוא וחבריו תרמו תרומה  לשואת יהודי אירופה וזוועותיה. לא לחינם זעק חיים וייצמן בייאוש בשנת 1920, לאחר הצהרת בלפור – כשלא הייתה עדיין כל הגבלה על העלייה לארץ-ישראל ולא הייתה עדיין "בעיה ערבית", והייתה הזדמנות לשנות את פני ההיסטוריה היהודית ולהציל מיליונים: – "עם ישראל – איכה?" מיליונים נשארו ב"בית" באירופה…
כמובן שהיו סיבות רבות לכך, אבל אין לשכוח את תרומתה של האידאולוגיה האנטי-ציונית, האידאולוגיה של "קידמה, סובלנות ואחדות העמים", כפי שכתב צוויג.

האמונה בקידמה כדת

צוויג הבין הרבה דברים כהלכה: לאידאליזם הליברלי יש גם היום כוח של דת.
"במאה ה-19 על האידאליזם הליברלי שלה, אנשים היו משוכנעים בכנות שהעולם הולך בדרך הנכונה, היישר אל "הטוב שבעולמות האפשריים". ולאמונה הזו בקידמה בלתי פוסקת ובלתי ניתנת לעצירה, היה בתקופה ההיא באמת כוח של דת".
כאיש דתי הוא מודה שאם העובדות סותרות את האשליות – לעזאזל העובדות:
"אבל גם אם זו הייתה אשליה, היא עדיין נפלאה ואצילית, אנושית יותר ומעניקה חיים, מהאידאלים של היום, וגם מאלה שאבותינו האמינו בהם. וזה משהו בלבי, ולמרות כל הניסיון והתסכול איני יכול לנטוש את האמונה. מה שאנשים ינקו עם חלב אמם, נשאר בדם לנצח. ולמרות כל מה שאני שומע כל יום, כל מה שאני עצמי וחברים רבים שלי לומדים על בשרנו באמצעות השפלה וחוויות קשות – איני יכול לוותר על האידאלים של נעורי, על האמונה ששוב יפציע יום בהיר".

הקהל נשאר דומם

כשהסרט נגמר ועל המסך זרמו בשקט מוחלט כיתובים עם שמות השחקנים ושאר העושים במלאכת הסרט – הופתעתי למראה עיני: הקהל כולו, ללא יוצא מן הכלל, נשאר על מקומו. קהל ישראלי שובר בדרך כלל  לכיוון היציאה כבר עם הסימן הראשון של סוף ההצגה, ומטאטא כל מה שנקרה בדרכו. לא לחינם חשבתי שהקהל הפעם היה מאוד אינטליגנטי.
"שמאלנים" – עלתה מחשבה בלבי, "הם בהלם. אולי הבינו משהו סוף-סוף?". אנשים ישבו שם וישבו בשקט – אולי חלמו על אירופה? ואני קמתי וצעקתי ברוסית: "קום התנערה, עם חלכה / עם עבדים ומזה רעב!". אנשים נרתעו, התחילו למלמל משהו – אבל לא זזו. ואני המשכתי: "אין רב ריבנו ומושיע – לא אל, לא מלך, לא גיבור, בזרוע נטויה נבקיע אנחנו דרך אל האור!"
קראו לי "אידיוט" ברוסית, "משוגע" בעברית, והתבקשתי לסתום את הפה בעוד כמה שפות – ידועות לי יותר וידועות פחות. עם זאת, בהדרגה, אנשים התחילו לקום ולזוז לכיוון הדלת.

————-
נאום ויימן הוא סופר, משורר ומסאי יליד רוסיה, שעלה לישראל בשנות ה-70. בין השאר, הוא פרסם את הרומן 'דברי הימים של ארץ כנען' (סנקט-פטרסבורג, 2000) ואת הסיפור 'יודופיל' ('קשת החדשה' 11, 2005).

נאום ויימן

מוזאיקה ספרותית, שאבניה מתגלגלות כמפולת מירון

                                                  – מאת איתמר יעוז-קסט –

 נסעתי כאחוז כישוף, בעודי יושב בכיסא שבאוטובוס וספר פתוח על ברכיי. ספרו של הסופר אהרון קבק – ״שלמה מולכו״. מעת לעת הבטתי אל הנוף הגלילי תוך חוסר-מנוחה. עיר אגדית ריחפה מול עיניי הדמיוניות: צפת נסוכת-המסתורין. הייתה זאת נסיעתי הראשונה לעיר המקובלים – לפני כשישים וחמש שנה.

בתודעתי חיה עיר זו כהשתקפות של איזו מציאות אחרת. ספק ארצית וספק שמימית. כעין תחליף לירושלים-של-מעלה. ואכן, פעמים רבות ביקרתי מאז ב״כתר הגליל״. ראיתי גם את ארציותה, ובכל זאת נותרה צפת חרותה בנפשי כעיר-פלאות – כבתיאוריו של הסופר קבק.

"נסוכת מיסתורין, השתקפות של מציאות אחרת"

אמנם שמעתי מדי פעם סיפורי-ילדות מפי גיסי – העיתונאי זאב גלילי, שהינו דור שביעי בצפת – תיאורים שהחיו לעיניי מציאות חונקת ומדכאה. אך צפת נותרה ללא שינוי בשבילי. עד שבא לידי, בימים אלה ספרו של גלילי, כשהוא מגלה לפניי עולם שונה בתכלית. ברצוני להדגיש מן ההתחלה כי צפת לאחר קריאת הספר הוסיפה לשמור על הילתה! ואולי מנקודה זו צומחת אהבתי לספר. הרי לא רציתי לאבד את הקסם האגדי של העיר – אך קיננה בי כל העת סקרנות ביחס ל״ראלייה״ שלה.ואמנם ספרו של זאב גלילי הוא ספר ראליסטי. אך בזכות האירועים ההיסטוריים הייחודיים והאגדות שנספגו בה – נוסח הספר, מניה וביה, זוכה לתאורה מיוחדת. לעתים קרובות – כמעט סוריאליסטית (שלא במכוון).

וידוי מזווית של ילד

הספר מתחיל לפני כמאתיים שנה. כלומר, דורות לאחר תקופת המקובלים הקלאסיים של העיר, הגם כי דמויותיהם מגיחות מדי פעם ובמפתיע מתוך האירועים, מתוך החפצים ומתוך האנשים עצמם.
״בריחה מצפת״ הוא קודם כל סיפור של משפחה. כתוב כמוזאיקה ספרותית, שאבניה מתגלגלות כמו במפולת אסוציאטיבית. אולי – כמו אותה מפולת של המרפסת במירון אשר הריסותיה הביאו למות הסב בהילולת ל"ג בעומר במירון וגרמו לשינוי משמעותי בקורות החיים של השושלת כולה. עקב חקירותיו של המחבר התפוגגה תעלומת מותו של הסב – אך זיקת הסופר לצפת התחזקה שבעתיים.
נכון עשה המחבר, כשצירף הערות-מבוא ״איך לקרוא את הספר״, בכותבו: ״את הספר הזה אפשר לקרוא מתחילתו ועד סופו ברצף, וגם בכל סדר אחר״. הלא אבני-מוזאיקה הן האסופות פה למקשה אחת, הניתנת להרחבה; ובאבנים – דמויות המכפילות את עצמן. ראשיתן – במאה השמונה-עשרה, מצד האם. סופן- עד ימינו. הכתיבה עצמה וידויית. בעיקר – מזווית ראייתו של ילד. ואמנם, אחד הפרקים היפים בספר נקרא ״ילד רחוב משוטט בסמטאות צפת״. פרק שבו מצליח גלילי לצייר תמונת ילד קטן על רקע מצוקות והרס – ובכל זאת, קורן מתוכו איזה אושר, ותוך כדי שיטוטיו מנתרות תמונות צפת מגוונות לעיניי הקורא.

האסון במירון כאירוע מכונן

מה ששימש בסיס וסייע למחבר להעלות התרחשויות רחוקות מתהום הנשייה הוא יומן שהגיע לידיו מקנדה  ונכתב על-ידי דודתו יוכבד, אחות אמו. היומן משתרע על-פני עשרות שנים, ומשקף את עולמה של ילדה ונערה בצפת ובסביבתה בתחילת המאה העשרים, תוך כדי אזכור דמויות מכבר. שילוב שני הסגנונות העבריים: של זאב גלילי ושל הדודה יוכבד ביומנה – מתקבל אותנטי ותורם לקריאה.
למרות שמרכז הספר הוא – צפת, ובאופן חד-משמעי, הקורא מתוודע התוודעות אינטימית אל הישובים הסמוכים, תוך למידת היסטוריה דרך הפרטים הקטנים. כך מירון, ראש פינה, גיא אוני, פקיעין, משמר הירדן, מטולה. ובכל זאת, האירוע המכונן בשורת האירועים היא אותה מפולת רבת- קרבנות שבמירון, שבה נקטף הסב. אירוע שאין קושי למצוא את עקבותיו בתולדות העיתונות הארץ-ישראלית של המאה התשע-עשרה.

המרפסת שהתמטטה

כי ״צפת היא הבסיס, הבית, נקודת הייחוס. המקום שבורחים אליו ובורחים ממנו. עיר אהובה- שנואה, קדושה וארורה, רחמנית ואכזרית״, כותב גלילי בפתיח לספר.
ואכן כך. תחושות אלה שרירות וקיימות לאורך כל הדפים – אלא שמעבר לרגשות הגדולים הבאים לידי ביטוי בטקסט – מפעפעת אהבת אב-ואם גדולה בין השיטין, שאולי היא-היא היסוד לכל הספר כולו.
הפרק ״געגועים שלי לאבא״ הוא מוקד היחסים כלפי ההורים, אך הם פורצים אל השטח כמעט בכל הפרקים. כמובן, הם מורגשים ביותר בעת העדר. האב נעדר מן הבית בשל עבודתו במאפיה ובחנות והאם מצויה בחנות רוב הזמן. אך קיימות בספר היעדרויות גם מסוג אחר – והן ההיעדרויות העיקריות או מה שנקרא בספר "בריחה".
ואכן, לקורא כמוני, שנקשר לבו באהבה לצפת רק לקראת בגרותו המאוחרת – היה מתמיה להיתקל בביטוי "בריחה" ביחס לעזיבת העיר (מה שלבני-צפת, מן-הסתם, דבר רגיל). אף כי העזיבה היא בתוך ארץ-ישראל, ואפילו בתוך הגליל. כך למשל גם מעבר המשפחה לראש-פינה או לפקיעין מכונה אף הוא "בריחה".
כמובן, המעבר העיקרי הוא מן הגליל אל השפלה. מ״כתר הגליל״ אל נתניה העיר. וזאת, בשל המצוקה הכלכלית והרוחנית, שהחיים בעיר מחוללים – ובראש, ה״חלוקה״.

מדוע ״בריחה״?

לתת תשובה, סבורני, צריך מן התחום הפסיכולוגי. על שום מה ילידי צפת רואים את נטישת עירם כבריחה? בסופו של דבר נובע צורך זה, לעניות דעתי, דווקא מדבקותם הנפשית (התת-קרקעית) הספציפית בעיר זו, שהיא שונה מכל דבקות אחרת. כך הדבר לגבי מגוון האוכלוסייה, גם מקץ שנים הרבה; או כפי שגלילי כותב: ״צפת היא הבסיס… שבורחים אליו ובורחים ממנו״. ואכן, הספר נותן חתך רחב למדי של דמויות. אישים מן העדה האשכנזית ואישים מן העדה הספרדית. בה-בעת – כאילו מתיה של צפת מרחפים בחלל האין-סופי, לאורך דורות. ההלך המשוטט לתומו בעיר, קל וחומר הילד שהוא בעצם נקודת-המוקד של ההתרחשויות, נתקל בהם בהיסח-הדעת; כגון בפרק ״חידת המערה של ר׳ יוסף קארו״.
הילד – הוא נקודת-המוקד של הספר… כתבתי. אכן כן. אולם כתיבה אמיתית על צפת מעמידה כנראה בתווך את העיר עצמה, אם מתוך רצון ואם מתוך העדר רצון. תהליך זה התרחש גם בספרו של זאב גלילי: אתה חושב כביכול על סאגה משפחתית, חמה, אך מסתוריה, עניותה ודיכאונה של העיר שולטים בכל הספר ביד-ברזל.
עקב כל הרעות המיוחסות לעיר (כולל מנהיגיה הנבערים והמרושעים שבעבר), אפשר היה להגיד על צפת שבספר – תוך שימוש במונח הספרותי הידוע, שהעיר הינה ״אנטי-גיבור״ של היצירה; ואף-על-פי-כן מתרחשת איזו מטפורה מפליאה: צפת מוסיפה לזהור גם מעבר לעוניה ומרודיה – הודות ליכולתו של המספר.

מיצירות איתמר יעוז קסט

"אני רוצה להיות סכנה לעולם" – תשובה לגינטר גראס

http://www.zeevgalili.com/2012/04/16533

תרגום גרמני של השיר

http://www.zeevgalili.com/2012/04/16599

תשובה למחמוד דרוויש

http://www.zeevgalili.com/2005/06/12708

איתמר יעוז קסט הוא משורר, מתרגם ועורך, יליד  הונגריה [1934] ניצול שואה. פרסם עשרות ספרי שירה, פרוזה ועיון. שיריו נלמדים ברוב בתי-הספר התיכוניים, במסגרת תוכנית הלימודים לבחינות הבגרות, הן בנושא השואה והן בנושא אמונה. יצירתו משמשת כחומר למחקר במסגרת התואר השני ודוקטוראט. זכה ביותר מתריסר פרסים ביניהם פרס נשיא המדינה, פרס  ראש הממשלה [פעמיים], פרס לאה גולדברג, פרס אקו"ם ועוד. בשנת 2016 זכה בפרס ברנר לשנת 2016 על ספרו "שירים לרעיה בשער השמיים". נשיא הונגריה העניק לו תואר כבוד על מפעל התרגומים מהונגרית. כיהן כנשיא אגודת הסופרים בשנים 1999 – 2002.

איתמר יעוז קסט

לרגל שחרור של אולמרט שחרור מוקדם מהכלא שורה של קישורים למאמרים שסיפרו את עלילותיו.

אהוד אולמרט חובש כיפה בלוויה.  [צילום זאב גלילי]

הלקח – להרוג אותם כשהם קטנים

http://www.zeevgalili.com/2014/05/19435

 פירומן מסוכן

לאחר הגילויים החלקיים של שולה זקן צריך להפנים: בראש ממשלת ישראל עמד עבריין, מוקף  עבריינים כמותו, מלחכי פינכה מושחתים.

http://www.zeevgalili.com/2014/03/684

בעל הבית השתגע

התנהגותו של אולמרט בימים אלה מזכירה את הממרה הזו של המלך הבורבוני, "אחריי המבול"

http://www.zeevgalili.com/2008/12/869

דון אולמרט איש המאפיה

ועדת וינוגרד חיפשה את כשליו של אולמרט ב-60 השעות האחרונות של המלחמה * היא היתה צריכה לחפש אותם בתקופה שבין עליית שרון להקמת "קדימה" * תקופה בה שחיתות המערכת האזרחית, חילחלה גם אל המערכת הצבאית

http://www.zeevgalili.com/2008/01/607

 על העיתונאים שחיפו על אולמרט

Master's Voice

http://www.zeevgalili.com/2008/01/598

משוגעים תרדו מהגג

כששני מנהיגים פושטי רגל מדברים על תהליך שלום

http://www.zeevgalili.com/2008/01/575

מצעד האיוולת של אהוד אולמרט

http://www.zeevgalili.com/2007/12/544

המנוולים שינו את כללי המשחק

http://www.zeevgalili.com/2007/10/490

אהוד אולמרט חובש כיפה בלוויה. האם יתחיל לחבוש כיפה גם בבית המשפט? [צילום זאב גלילי]

מלחמת לבנון השניה – החכם, התם, הרשע ושאינו יודעת לשאול

http://www.zeevgalili.com/2007/05/416

אולמרט ומשל האריה והחמור

http://www.zeevgalili.com/2007/05/415

דניאל פרידמן – הספין הגדול של אולמרט

http://www.zeevgalili.com/2007/02/384

הבית הטמפלרי של אולמרט

http://www.zeevgalili.com/2006/03/221

אדוני השופט אינני אשם

http://www.zeevgalili.com/2010/04/8620

על שיקולי בן גוריון ביוזמת דימונה  ראה "הלנצח תאכל חרב"

http://www.zeevgalili.com/?p=286

 כולל: ישראל והפצצה – ביבליוגרפיה

כיפת הכור בדימונה

הצנטריפוגות באיראן הפסיקו אולי להסתובב בעקבות ההסכם המביש שחתם אובמה עם האירנים. אולי, כי אי אפשר לסמוך על מלה של האיאטולות כפי שאי אפשר היה לסמוך על אסד שיסלק את כל מאכרי הנשק הכימי.

אך גם אם האיראנים מקיימים את ההסכם ככתבו וכלשונו במוקדם או במאוחר הם ייצרו את הפצצה. ההסכם עם אובמה בעצם נתן להם רישיון בינלאומי להיות מעצמה גרעינית. וכאשר זה יקרה עצם הקיום של ישראל יהיה תלוי במשוגע התורן שיעמוד אז בראש איראן. הפיתוי לחסל את "הישות הציונית" בפצצה אחת יהיה גדול מכדי שמנהיג איראני כלשהו יוכל לעמודבו.

הדרך היחידה למנוע את השמדת ישראל לקיים כוח הרתעה שיאפשר מכה שניה אנושה על אירן. מכה שתשמיד את כל הערים המרכזיות באיראן.

אי אפשר לסמוך על הרתעת " המכה השניה" אם זו תבוא מטילי יריחו שיישלחו מאיזה בסיס בישראל. הבסיס הזה עשוי להיות מושמד במכה הראשונה. אי אפשר גם לסמוך על הגנת טילי  ה"חץ". הבטחה של " מטריה אמריקנית" ערכה כקליפת השום כפי שנוכחנו בעבר. רק איום ישראלי, עם נכונות נחושה ויכולת לממשו, יכולה להרתיע את האמדניג'אדים.

"היכונו לשואה האמיתית" הפגנה מוסלמית בלונדון

לקרוא לילד בשמו

בלשון המכובסת של השיח הציבורי לא קוראים לדברים בשמם האמיתי. במקום לומר שישראל מעצמה גרעינית [לפי פרסומים זרים] מדברים על " עמימות גרעינית" . במקום לומר " שואה" אומרים " סכנה נוראה" , " איום קיומי" , " קטסטרופה" – כאילו מדובר בבעיית החור באוזון. לא אומרים את האמת הפשוטה: פצצה גרעינית בידי איראן תביא בוודאות למחיקת ישראל מן המפה ותמיט שואה שנייה על העם היהודי.

תסריט של הצפוי לישראל כשלמדינה ערבית תהיה פצצה גרעינית מצוי בספרו של שלמה נקדימון "תמוז בלהבות" , המתאר את חיסול הכור גרעיני העיראקי ואת השיקולים שקדמו להחלטה.

וכך נאמר בספר:

לקו החוף של ישראל מתקרב מטוס בואינג- 707, המתחזה למטוס נוסעים אזרחי. מטוסי חיל האוויר מוזנקים כדי ליירטו, אך טייס הבואינג אינו מגיב. בממשלה מתחבטים אם להורות על הפלת המטוס. ואז נשמע קול רעם עמום – פטרייה אטומית מעל תל אביב. מאות בנינים קורסים ונשרפים, רבבות הרוגים. תל אביב, מרכז העצבים של המדינה היהודית, הפכה לתל חורבות.

"45 דקות לאחר הפיצוץ כבר הופיע סאדאם חוסיין בטלוויזיה והודיע כי "שם קץ לסרטן הציוני" . הוא תבע מן הממשלה שנותרה בירושלים להודיע על הפסקת קיומה של ישראל כישות מדינית. גורל תושבי ישראל שנותרו בחיים, כך אמר, ייקבע על ידי ועדה ערבית בראשותו. אם לא ייענה, אמר, נשמיד אותם עד שלא יישאר מהם שריד ופליט".

מנחם בגין, בהחלטה ההיסטורית להשמיד את הכור העיראקי. הרחיק סכנת שואה ממדינת ישראל ליותר משני עשורים. עתה עומדת ישראל מול סכנה חמורה מקודמתה.

אחד המטוסים שהשתתף בהשמדת הכור העיראקי

החרדה של בן גוריון

מאז תום מלחמת השחרור חי דוד בן גוריון בתודעה שעל המדינה מאיימת שואה. פערי כוח האדם והמשאבים בין ישראל למדינות ערב הם כאלה שהערבים ישתקמו מיד לאחר כל תבוסה. להשמדת ישראל די בניצחון ערבי אחד.

על רקע זה שם את הדגש, עוד בעיצומה של מלחמת השחרור, על השקעות עתק בפיתוחים מדעיים שיאזנו את היתרון הכמותי הערבי ביתרון ישראלי איכותי.

הוא כתב למדען ישראלי: " … אם נשקפת לנו סכנת השמדה – ולצערי היא נשקפת לנו והשואה של היטלר הייתה רק האפיזודה האיומה והגדולה ביותר של ניסיונות השמדתנו לאורך ההיסטוריה שלנו…"

בשנת 1954, כשהרעיון לבנות כוח גרעיני החל להבשיל, כבר דיבר על הסכנה של נשק גרעיני בידי הערבים: " פצצה אחת יכולה להשמיד את כל הארץ המרוכזת בסביבות תל-אביב" , אמר.

הקווים האדומים

כבר ב-1966 נקבעו ארבעה קווים אדומים שיצדיקו שימוש בנשק גרעיני:

• חדירה צבאית ערבית לאזורים המאוכלסים בישראל (בגבולות 1949).

• השמדת חיל האוויר הישראלי.

• הפעלת נשק כימי או ביולוגי נגד ישראל.

• שימוש בנשק גרעיני נגד ישראל.

הקווים האדומים הללו נקבעו בתקופה שהאופציה הגרעינית הישראלית הייתה עדיין בחיתוליה. לפי פרסומים זרים ערב מלחמת ששת הימים כבר היה בידי ישראל מתקן גרעיני מאולתר שיכול היה לשמש כנשק. משנות ה-70 כבר נחשבה ישראל לבעלת ארסנל גרעיני ובעלת אמצעי שיגור. בעקבות עריקת וענונו נתגלה כי הארסנל של ישראל גדול בהרבה מכפי שחשבו בעולם. לפי פרסומי חוץ ישראל היא מעצמה גרעינית בכל קנה מידה. מאז, לפי אותם פרסומים, חלה התקדמות גדולה במחקר הגרעיני בישראל והיום יש בידה נשק גרעיני טקטי, שניתן להפעילו למטרות נקודה.

מקנמארה

שלוש אשליות

הבריחה מן המציאות המאיימת הולידה בשיח הציבורי שלוש אשליות: מכה שניה, הגנה של טיל  "חץ" ומטרייה אמריקנית.

המושג " מכה שניה" נולד בתקופת המלחמה הקרה. האמריקנים פיתחו יכולת שתשמיד את ברית המועצות גם אם זו תפתח במלחמה גרעינית שתשמיד חלק מארצות הברית. האמריקנים דאגו להזמין קציני טילים סובייטיים ולהסביר להם את האמצעים למכה שייה (בסיסי סילו תת קרקעיים, צוללות גרעיניות, מטוסים הנמצאים תמיד באוויר ועוד). המטרה היתה להביא לידיעת הסובייטים כי התקפה על ארצות הברית תסתיים בחורבן גמור של ברית המועצות.

אצלנו מדברים (על פי פרסומים זרים) על אפשרות של מכה שנייה מצוללות. גם אם זו אכן קיימת, איזו ישועה תבוא ליהודים המוכים בענן רדיו אקטיבי מן הידיעה שטהרן הושמדה? והאם זה ירתיע את איראן הבנויה על תרבות של מוות? האם אפשר לשכוח את הדרך בה הביסו את סאדאם: שיגור רבבות ילדים אל שדה הקרב בידיים ריקות, מצוידים במפתח פלאסטי לגן עדן ובברכת אבותיהם ואמותיהם.

טיל ה" חץ" הוא מוצר מופלא של הגניוס היהודי. אבל איש אינו מבטיח שהוא יסגור הרמטית את שמי הארץ. טיל איראני עולה כמה עשרות אלפי דולרים. ה" חץ" עולה פי כמה וכמה. האיראנים יוכלו לשגר עשרות טילי דמה שייורטו על ידי ה"חץ" עד שיחליטו לשלוח טיל גרעיני.

אלוף יוסף גבע [צילום זאב גלילי]

אשליית המטרייה

לכאורה הפתרון הוא הצהרה אמריקנית כי תגן על ישראל מפני התקפה גרעינית איראנית. האם זה יציל אותנו?

אין סיכוי. אם אחמדינג"ד. יחליט להטיל פצצה גרעינית על תל אביב הוא לא יירתע ממטריה אמריקנית. אמריקה תזיל דמעה, תפעיל סנקציות, אולי תקלוט פליטים מישראל, אולי תקים אתר זיכרון לנספי השואה השנייה בוושינגטון. היא לא תטיל פצצה גרעינית על איראן.

סיפור קטן ימחיש את הטענה הזו.חברי  אלוף מיל. יוסף גבע ז"ל היה בשעתו הנספח הצבאי בוושינגטון. גבע, איש נעים הליכות, יודע לדבר ללב אנשים ולהתיידד עמם. בתקופת כהונתו הצליח לקנות ליבם ולדובב רבים מעמיתיו האמריקנים, בפתיחותו ובלבביותו. בין היתר התיידד עם שר ההגנה האמריקני דאז, רוברט מקנמארה. באחת משיחותיהם הלא רשמיות אמר לו מקנמארה לערך את הדברים הבאים: דע לך שישראל קרובה ללבנו יותר מכל מדינה בעולם. שאנו אוהבים אותה וחושבים אותה לבת בריתנו האמיצה והטובה ביותר. אבל עליך לדעת שאנחנו לא נפתח במלחמה עולמית בגלל ישראל. בגלל ברלין או קובה היינו מוכנים לפתוח במלחמה כי זה נגד אינטרס חיוני שלנו. לא בשביל ישראל.

איום במכת מנע גרעינית

האם צריכה ישראל לאיים במכת מנע גרעינית? אפילו בנשק גרעיני טקטי?

נאיום כזה  יחולל מהומה רבתי. יאיימו עלינו בסנקציות, מדינות ערב יתבעו דיון במועצת הביטחון, ארצות הברית תחמיץ פנים. אבל איום כזה – בתנאי שלא יהיה איום סרק ויהיה עם אקדח טעון – עשוי להניע גלגלים שעכשיו הם חורקים ומשותקים. לאירופה ולארצות הברית יש זמן. אמנם איראן גרעינית עלולה לסכן את אירופה אך הסיכון אינו כה גדול. הרוצחים מטהרן לא השתגעו להטיל פצצה גרעינית על פריס או על לונדון כשהוא יודע שהתגובה תהיה אכזרית וכואבת ולא תשנה כלום במצב העולם ובשליטת האסלם. התקפה על ישראל לעומת זאת תשנה את כל המצב האסטרטגי באזור. איום ישראלי במכת מנע גרעינית טקטית (בהנחה שאין בכוחה של ישראל להסיר את האיום האירוני באמצעים קונבנציונליים) יביא לפעילות בינלאומית שתעצור את המטורפים מטהרן. אולי אף תאיץ בארצות הברית לגמור את הפרשה האיראנית בהפצצות יום ולילה, בפצצות חודרות בונקרים, עד לחיסול הסכנה הזו לפי שעה.

צילומים שפורסמו בעקבות בגידת ואנונו

 אבל כדי שיהיה אקדח טעון, צריך שיהיה אקדח. והאקדח במרה זה היא צוללת. ולא אחת אלא בכמות שתספיק לפיזור הצוללות תחזוקתן ואיום מתמיד על איראן. זה לפי דעתי היה המניע של בנימין נתניהו ברצונו להגדיל את צי הצוללות. נתניהו הרואה עשרה צעדים קדימה התעקש על כך, כי הוא כמו בן גוריון בזמנו חרד מפני כיליון מדינת היהודים. מערכת הביטחון התנגדה להוצאה הגדולה הכרוכה ברכישת הצוללות וצתחזוקתן. תמיד התנגדה מערכת הביטחון להחלטות אסטרטגיות ייגאל ידין התפטר מהרמטכלות לאחר שבן גוריון קיצץ בתקציב הביטחון. בן גוריון הבין שהכפלת אוכלוסיית המדינה במהירות חשובה יותר מרכישת עוד כמה זחל"מים. מערכת הביטחון התנגדה לפיתוח מטוס ה"לביא" לבניית לווינים ולכל הוצאה שאיננה התחמשות כדי שנהיה מוכנים למלחמה הקודמת.

ישראל והפצצה – ביבליוגרפיה

אהרונסון שלמה, דוד בן גוריון מנהיג הרנסנס ששקע – המרכז
למורשת בן גוריון 1999
אהרונסון שלמה – נשק גרעיני במזרח התיכון אקדמון 1994
גולדשמידט ב. – ההרפתקה האטומית מערכות 1965
יפתח שמעון – העידן הגרעיני במזרח התיכון  עם עובד 1976
כהן אבנר – ישראל והפצצה  שוקן  1998
ליבוביץ ישעיהו (ואחרים) –  חימוש או פירוז גרעיני הוצאת
עמיקם תשכ"ד
נקדימון שלמה – תמוז בלהבות, ידיעות אחרונות 1986
פלדמן שי – הרתעה גרעינית לישראל, 1983 

"צפת – אגדה בכחול" הוא סרטון, בשפה הצרפתית, שהופק על ידי משרד התיירות הישראלי לאחר הקמת המדינה. הסרטון, הגנוז בארכיון המדינה, מציג את צפת, כאחת הערים המסתוריות והיפות בעולם.
https://www.youtube.com/watch?v=X9F49DfWqyE

מי שביקר בצפת לרגע, או אפילו לסופשבוע, לא נחשף לסיפורים האפלים  של העיר הזאת אלא לנרטיב התיירותי.
העיר אוצרת מסתורין של אור וצל. חשכה וזריחה.

אפלולית ומוארת

הסופר והעיתונאי זאב גלילי נטל לידיו את סיפורה של צפת במאתיים השנים האחרונות וחשף, כעיתונאי ברוך סקרנות , את סיפורי האור והצל של העיר צפת, במאה וחמישים השנים האחרונות.
צפת האנושית, שמתאר זאב גלילי ברוב כישרון, היא אפלולית ומוארת.
האפלוליים הם הקנאים שרדפו את המשכילים. בפי בני הדור ההוא נקראו "עורבים שחורים". המוארים הם האנשים הפשוטים שנאבקו על חייהם ורצו להיות משכילים, לפרנס עצמם בעבודת כפיים, לקרוא ספרים, להיות פתוחים לעולם הגדול.

"היד השחורה" של אנשי הזרם הקנאי נידו וגרשו מי שהיה משכיל או רצה להיות משכיל. גלילי חושף שהיה אחד שאף נעשה ניסיון להתנקש בחייו כי לא הלך בדרכם של הקיצוניים והנבערים.

צפת של זאב גלילי היא עיר שונה מהמוצגת בדרך כלל. קדושתה של המאה השש עשרה, שמשכה אליה  את ר' יוסף קארו, משה קורדובירו, אלעזר אזיכרי,  שלמה אלקבץ האר"י הקדוש,  ר' חיים ויטאל. צפת זו, שממנה יצאה תורת הסוד ששינתה את פניה של היהדות. לאותה צפת קדושה אין זכר בצפת  של המאה התשע עשרה וראשית המאה העשרים.

כמו בסתו של ימי הביניים

ההיסטוריון ההולנדי הנודע יוהאן פון הוייזנחה, (Johan Huizinga) בספרו הקלאסי "בסתו ימי הביניים" טווה את המפה הסוציולוגית של חיי הבערות שאפיינו את ימי הביניים : החרמות, החרדות, חוסר האונים, רדיפת המשכיל והשונה. כל אלה מתאימים אחד לאחד לצפת שמצטיירת מספרו של זאב גלילי .
כל תלמיד היסטוריה שמכיר את הוייזנחה,  יודע שאת ימי הביניים אין לשייך לתקופה בלבד, אלא להתנהגות של כל תקופה. וצפת היא עיר שכזאת.
בני משפחתו של גלילי היו קרבנותיהם של אותם אנשי ימי הביניים הקיצוניים להחריד.

כתיבה מדקדקת 

על מנת להציג את פניה של צפת מבלי להיכנס לעולם השמועות הלא מבוססות נוקט גלילי באיסוף מלא של כל פרט ופרט שמתגלה.
מי שמכיר את עבודתו המונומנטלית של פרופסור ישראל ברטל על הישוב הישן בארץ ישראל יודע שצפת מככבת בעבודותיו הראשונות החל מהתשמ"ט. תרומתו של גלילי היא בהתבוננות על סיפורה של צפת הקיצונית דרך עיניה של משפחתו במאתיים השנים האחרונות.
יש לגישה זאת לא מעט מקורות ובראשן אולי הביוגרפיה העממית של ארה"ב שנכתבה על ידי פרופסור הוארד זין. זו הציגה את ההיסטוריה של ארה"ב דרך הקולות המושתקים במשך מאות שנים – העדויות של האינדיאנים, הספרדים, המקסיקנים, היהודים, ולא דרך קול "המנצחים" הלבנים.

סיפור רב קולי

בשורה אחרונה : גלילי כתב ספר שהוא סיפור המנוצחים שהפכו ברבות השנים למנצחים.
זאת ועוד. האיסוף הוביל לבניית ביוגרפיה רב קולית שצפים בה קולות אישיים שוברי לב, קולות של יומנים , אינספור ציטטות ממקורות חיצוניים, ועדויות פנים משפחתיות, שהופכות את הספר לסיפור רב קולי ממש. שמציג את ההיסטוריה העממית של בן צפת, יליד צפת, שנאלץ לעזוב אותה. העיר היא לו לזרא, אבל הוא אינו יכול להפריד את צפת מסיפור חייו והוא שב אליה בתודעתו בלי יכולת להיפרד.
הסיפורים משתלשלים כשרשרת ארוכה של פנינים שחלקן דומעות, אחרות בוכות, והן בונות מבנה ביוגרפי מרתק. בכל עמוד שתפתח תקבל סיפור. אפשר לקרוא מהסוף להתחלה ומההתחלה לסיום. ואין רגע דל.

דוקו במיטבו

חשבתי על זה לא מעט בעת קריאת העבודה המונומנטלית הזו, שאינה כתיבה על פי דגם מדעי, אך מדויקת כחוט השערה. דוקו במיטבו.

 אין צד בעולם הכתיבה שזאב גלילי אינו מכיר . הוא היה מ"מ עורך ידיעות אחרונות, עורך בכיר, משכתב, מן המעולים שהיו בעולם העיתונות, איש שגידל אושיות, עיתונאי וסופר שמאחוריו עשרות ספרים שהיו לרבי מכר. והוא עצמו איש ספר בכל רמ"ח אבריו. בר אוריין בתחומים רבים מאד. איש שיודע להבחין בין עיקר לטפל בכל טקסט, מסוגל לנפות כל סיג אפשרי בטקסט ולנכשו ממילות תואר ואמרות סרק.
וכאן, בספר הזה, הוא עומד מול חייו וחיי משפחתו וחייב להיות נאמן לאמת אחת ולא שתיים. ולכתוב בצורה מקצועית לעילא ולעילא בלי הפרזות ודעתנות יתר. העובדות מדברות בעדן.

עיר קודש מלאת חטאים

לא פשוט. כי כאן, הוא מבטא את ציפור נפשו והוא נוטל על עצמו חומרה רבה אולי יותר מאשר בכל טקסט אחר שכתב או ערך. זהו טקסט שיהפוך, ברבות השנים, אם יהיה חכם שירים את הכפפה במשרד החינוך, לטקסט בסיסי בהכרת שורשי השסע העמוק ביותר בחברה הישראלית, שבין חרדים לזולתם. והכל דרך פריזמה של משפחה אחת בצפת. עיר אחת שהייתה עיר קודש ובעצם הייתה מלאה חטאים כרימון. מאתיים השנים האחרונות בתולדות צפת הן שנים אבודות מבחינה היסטורית, כיון שכולם תקועים במיתוס של האר"י מהמאה השש עשרה.
לכאורה, ביוגרפיה של משפחה, אבל בפועל זו ביוגרפיה של בני הישוב הישן, שרצו להפוך למשכילים, להיכנס למודרנה, בלי לאבד את אמונתם הדתית. הם נתקלו בעטלפים השחורים של המאה התשע עשרה וראשית המאה העשרי, שעצרו את ההיסטוריה ממהלכה..
אין קשה מאשר לצלול לתהום החיים, כשאתה מעורב. הלב הומה לדמויות מסוימות ומתעב דמויות אחרות. הגבול בין מקצוענות לבין כתיבה חובבנית הוא ההיסחפות.
זאב לא נסחף.

החשש בכתיבת ביוגרפיה

מכשלות רבות מאד עומדות לפתחו של כותב ביוגרפיה. אחת מהן , מצוטטת אצל מרקוס טוליוס קיקרו, בדברו על אבי ההיסטוריה, הרודוטוס. "גם בכתבי הרודוטוס אבי ההיסטוריה נמצאים סיפורי בדים אינספור" והוא הרי היה מורו ורבו של פלוטרך ורבים אחרים. מכאן אתם למדים שהקו בין מבדה וסיפורי בדים לעובדות יצוקות הוא תהום.
הסופר היידי-עברי יוסל בירשטיין נהג לומר שסיפורי הרכילות של הרודוטוס העשירו מאד  את ארסנל המבדים שיצר בחייו. והוא התייחס לספר היסטורי כמקור למבדים פנטסטיים. תלמידי היסטוריה לא יאהבו זאת אבל זו אמת של סופר אהוב.

הרודוטוס

בספרו של גלילי אין שום רגע שבו אתה חושב שמדובר בפיסת רכילות. בדקתי לא מעט קטעים בספרו של גלילי (בהם למשל סיפור מפעל מטווה המשי בראש פינה שהברון בנה שם ואורחותיו. מצאתי שהסיפור שמביא גלילי מדויק להפליא ותואם לתעודות שמצא פרופסור שמעון שאמה). נהניתי לגלות כי העדויות שהוא מביא מדויקות וקרובות לתעודות הראשוניות שבחן שאמה בספריית הברון.
מתוך זהירות רבה מאד, אסף גלילי מאות ואולי אלפי פרטים אודות בני המשפחה בספרי התקופה, עיתונות התקופה המתוארת, ויומנים של אנשים פרטיים ובהם בני משפחה שגילה במקרה באמצעות הבלוג הפופולרי שלו, "הגיון בשיגעון".

יומנה של דודה יוכבד

המרתקת שבין העדויות : יומן שכתבה דודתו של גלילי, יוכבד רויזנטאל (סגל),. הבת הצעירה במשפחה, אשר נולדה בראש פינה בשנה הראשונה של המאה ה- 20, כתבה ביומנה על חיי המשפחה ומצוקותיה. הכל נכתב בעברית גלילית, שפה שאמו של גלילי הקפידה לדבר עמו מילדות. עברית שהיתה שפתם של רבים מילדי מושבות הברון בגליל, רבים יותר מדוברי העברית של בן יהודה בירושלים.
זאב בנה את הביוגרפיה הזאת במיטב שיטותיה של ההיסטוריה של זרם האנל-ס שמקורה במשנתו של ההיסטוריון ד"ר מארק בלוך. מבחינתו כל פרט, אלפי פרטים, שנראים לכאורה לא חשובים עולים לרשתו, והוא בורר בעובדות ומייצר "נרטיב" של העממיים והמשכילים בצפת של המאה החולפת, מצד אמו ומצד אביו ומאיר את הציבור כפי שהוא היה באמת.
האם מצטיירת כאשת חיל יוצאת דופן, מספרי אמ"ת. אילולא הייתה שם הבית היה נמחה בשל הטרגדיות שנפלו עליו. 

קטע מיומנה של הדודה יוכבד

היו רגעים שבכיתי בעת הקריאה

הרגעים שבהם מוטל, אבי סבתו של זאב גלילי נותר חולה, חרש חסר כל לאחר שירד מצפת להקים את גיא אוני, הרגעים הנוראיים כשהסבא נהרג בהתרסקות המרפסת בקבר רבי שמעון במירון ובנו מת באסון נוראי במשמר הירדן, וסיפור מות הסבתא. כל אלה סיפורים שוברי לב.

לא ידעתי למשל שכשני שלישים מתושביה היהודים של צפת מתו במלחמת העולם הראשונה, מרעב וממגפות. ממש שואה.  גם בארץ ישראל קרתה שואה. 
ויש רגעים מרגשים מאד. זה קורה למשל כשהוא מעלה בזיכרונו את הסבתא באמצעות ריחות, שירי ערש, מראות.
ואז הוא ממלמל את שיר הערש שסבתא שרה לו בצפת הקשה, הבלתי נתפשת לעתים, כשאתה קורא בספר זה. וזה במרחק של עשרות שנים.
זה השיר יענקל' של גבירטיג שגם אני זכיתי לשמוע מפיה של סבתי, והוא כמובן הושר ביידיש.

ואלה מילות השיר היידי בתרגום חופשי:

נומה כבר יענקעל'ה יפה שלי

עצום את עיניך השחורות היפות

כבר כל שיניך בפיך הקטן

ואמא עדיין את עריסתך מנדנדת

אָי לִי לוּ לִי לוּ

 כך כותב עליה זאב גלילי בנימה אישית:
"פניה של סבתא ליוו אותי מדי בוקר מינקות ועד מותה ואני בן ארבע וחצי. לפני שהייתי פוקח את עיניי בכל בוקר חשתי בריחה של סבתא. תמיד עמד בביתנו הקטן ריח המאכלים שהכינה. בימי שישי היה ריח המאכלים כבד עד כדי סחרחורת" .

זה סיפור – אחד משרשרת בלתי נגמרת של סיפורים – שכלאחד מהם מכיל גילוי עובדתי, אנושי, שממוטט לב, קורע צוהר למידע חדשני, וכתוב היטב.

העריכה של הבן, שוקי גלילי, לעילא.
זו ארץ ישראל שלא הכרתי.
עכשיו, אני יודע שהיא נקנית ביסורין.

———————————————————————————-

נתן רועי הוא  מנהל ועורך אתר הסוכנות היהודית לא"י בשפה העברית. בעל שלושה תארים אקדמיים – משפטים, היסטוריה ופילוסופיה בהצטיינות יתרה.

היה בעבר משך 25 שנים איש תקשורת. ב"דבר" וב"דבר השבוע" – כתב לעניינים פליליים, כתב חוקר, כתב מוסף,  כתב לענייני העולם היהודי; עורך יומנים בגלי צה"ל תחקירן של תכניות בטלוויזיה הישראלית. דובר ההסתדרות הכללית.

נתן רועי

פרסם 18 ספרים ביניהם: ספרי עיון על צה"ל, ביוגרפיות, 2 ספרים על העולם התחתון הישראלי לרבות מילון סלנג של עבריינים ושוטרים בהוצאת משכל של ידיעות אחרונות. השתתף ככותב באנציקלופדיה לקורות העם היהודי במזרח אירופה

מראשית המפעל הציוני גזר על עצמו הישוב היהודי מדיניות של ריסון ואיפוק מול ההתקפות הערביות. המדיניות הזו התגבשה לא רק כתפיסה מוסרי. זו היתה תורת לחימה אסטרטגית ב"מאורעות" 1936 וכונתה         "הבלגה" .

על מדיניות זו כותבת ההיסטוריונית, פרופסור אניטה שפירא: " דומה שלא היה נושא שבו התבלט כל כך חוסר הסימטריה מבחינת יחס היהודים והערבים כמו בנושא ההבלגה. בעת שלגבי הערבים כל יהודי באשר הוא יהודי נחשב כאויב , שכן המאבק הועמד מלכתחילה על חודו הלאומי, הרי מצדם של היהודים נעשה מאמץ אינטלקטואלי נפשי ופוליטי לשמור על ההבחנה בין סוגי הערבים, כמרכיב יסודי בתפיסת העולם… (" חרב היונה" 322).

מדיניות ה" הבלגה" נומקה בנימוקים משני סוגים: מוסריים ופרגמטיים.

אניטה שם\פירא [צילום זאב גלילי]

ו טהור"

גם כשהמפעל הציוני עבר בלית ברירה למדיניות של התקפה, הרציונל היה "אין אנו פוגעים בחפים מפשע נשקנו נשאר טהור" . המושג "טוהר הנשק", שהיה מקביל ל"הבלגה" לא תמיד ביטא מציאות בשטח. בפלמ"ח לא היססו לסרס ערבי (ללא הרדמה) שנחשד באונס נערה יהודיה. במהלך מלחמת הקוממיות היו לא מעט מעשי רצח, התעללות וביזה של יחידים שתמיד גונו ורבים מהם נענשו. המדיניות עצמה לא השתנתה.

מאחורי הנימוקים המוסריים והפרגמטיים עמד מניע אחר שההיסטוריונים הרשמיים והוגי הדעות של הציונות התעלמו ממנו. וזו הבריחה מן המציאות של סכסוך לאומי בין המפעל הציוני לבין העולם הערבי כולו. היה קל יותר לכנות את אנשי הטרור " פורעים" ולהתייחס אליהם כאל עבריינים פליליים. כך היה לאורך כל המרד הערבי בשנות השלושים וכך בשלבים הראשונים של מלחמת השחרור ולאחר מכן גם בפעולות התגמול. תמיד חיפשו את ה"אשמים". כאילו שקיים מושג כזה במלחמה בין עמים ותרבויות.

פורעים ערבים ב"מאורעות" 1936

שבירת ההבלגה

מי שערער על התפיסה הזו בשנות השלושים היו אנשי התנועה הרביזיוניסטית. ב-21 באפריל 1938 תקף הבית"רי שלמה בן יוסף אוטובוס ערבי, מתוך כוונה להרוג נוסעים ערבים ("חפים מפשע"). זאת, בתגובה לסדרת מעשי רצח ערביים ששיתקו את התחבורה היהודית. הוא נתפס על ידי הבריטים, הועמד לדין והיה עולה הגרדום הראשון. זאב ז'בוטינסקי – שקדם לראשי התנועה הציונית בהבנה שהמאבק בארץ ישראל איננו מאבק נגד פושעים ופורעים אלא מאבק בין לאומים – לא יזם את פעולתו של בן יוסף. אך לאחר תלייתו אמר כי הוא נותן לו לאחר מעשה את הפקודה לעשות מה שעשה.

שבר את ההבלגה. שלמה בן יוסף

משך כל ה"מאורעות" וגם בראשית מלחמת השחרור המשיכו אצ"ל ולח"י לראות בציבור הערבי כולו אויב ובתגובה למעשי טרור ערביים הפעילו טרור נגדי על ידי הטלת פצצות בשווקים ובבתי קולנוע ערביים. ה"הגנה" חיפשה " אשמים", דבר שהיה חסר שחר. בפעולות רצח של יהודים השתתפו בדרך כלל כל תושבי הכפרים הערביים, כשנפלה לידיהם ההזדמנות – כך ברצח הל"ה בדרך לגוש עציון, כך בהתקפות על השיירות לירושלים ועוד.

 מחפשים " אשמים"

מדינת ישראל חזרה למדיניות ה"הבלגה" בשמות אחרים. פרט לחריגים מעטים חיפשו את             ה" אשמים" במעשי טרור. הואיל ושיגור " פידאינים" – אלה הם חלוצי ה"שאהידים" המתאבדים – הפכה להיות חלק מן האסטרטגיה של מדינות ערב, בעיקר מצרים וירדן, הפעילה ישראל פעולות עונשין נגד צבאות מדינות אלה במה שכונה "פעולות תגמול" .

חפים מפשע או " פורעים" חנות נעליים שבה נמכר נשק לכל דורש בשוק, ערב מלחמת הקוממיות. (ארכיון יעקב אלעזר).

את מצרים הצליחו פעולות אלה להרגיע ל-11 שנים, בין מבצע קדש למלחמת ששת הימים. את ירדן אילצו לחסל את הטרור הערבי בדרך שרק מדינה ערבית יודעת לטפל בטרור : מכונות ירייה הקוצרות את הטרוריסטים עם בני משפחותיהם במחנות הפליטים (ספטמבר השחור 1969).

" מדינה לא מדינה"

במרוצת השנים למדו הערבים את הלקח והפכו את חוסר הסימטריה בין מעשיהם לבין תגובות היהודים לאסטרטגיה מרכזית. אילו הבינו גאוני "תהליך השלום" את התפתחות האסטרטגיה הזו היו מבינים שערפת – וכמוהו גם יורשו אבו מאזן – אינו רוצה בכלל מדינה פלשתינית. מדינה עם צבא וגבולות תובס בתוך 24 שעות במלחמה גלויה עם צה"ל. לעומת זאת "הרשות הפלשתינית", שהיא מדינה לא מדינה, נהנית מכל היתרונות של הטרור בלי לשלם את המחיר שמדינה ריבונית משלמת על מעשי איבה משטחה.

זה מה שקרה וקורה בלבנון עשרות שנים. כל אחד מילדינו נתון לסכנה מתמדת של פגיעה מקטיושות. ילדיו הקטנים של נסראללה היו מוגנים (רק אחד מבניו הגדולים שכבר היה טרוריסט " אשם" חוסל בפעולה צבאית). זה מה שקורה בחמסטאן שבעזה. ז

. הוא חף מפשע ומוגן. אחד מילדיו של נסראללה.

 שבירת טוהר הנשק בלבנון

להיסטוריה יש דרכים משלה. ממשלת אולמרט, שהיתה  הכי פחות מיליטנטית שקמה אי פעם בישראל, עמדה בני הכרעה. חיל האוויר הציג רשימת מטרות: טילים ארוכי טווח המוסתרים בתוך בתים של אזרחים "חפים מפשע". הממשלה היתה צריכה להחליט אם לתקוף מטרות אלה.

התקבלה החלטה היסטורית: להפציץ את הטילים יחד עם המחסנאים שלהם. הרב עובדיה יוסף, שנשאל על כך על ידי אלי ישי, קבע: "טיל בבית הוא לא קמע לאריכות ימים" .

יש להניח שההחלטה שנתקבלה באותה ישיבת קבינט לא היתה החלטה לשינוי אסטרטגיה. אם היה צורך בהוכחה לכך היא ניתנה בשידור בגלי צה"ל בו תיאר חייל באזני שר הביטחון כי ראה מחבל עם טיל נ"ט ביד אחת וילד ביד שנייה, והחליט שלא לירות בו. פרץ אמר שהוא גאה בו על כך (גלי צה" ל 16/7/06).

פרשת הרצח של שושנה הר ציון

בשנת 1954 נרצחה בע בעת טיול בערבה, שושנה הר ציון וחברה עודד ויגמסטר. הרוצחים היו בני שבט בדואי מירדן.

אחיה של שושנה, מאיר הר ציון, היה לוחם וסייר משכמו ומעלה. הרמטכ"ל, משה דיין, אמר עליו כי הוא "החייל המזהיר ביותר בהיסטוריה היהודית מאז בר כוכבא". מאיר הר ציון נמנה עם ראשוני יחידה 101 ששברה את ההבלגה שהיתה נהוגה עד אז  ויצאה להגיב על סדרת רציחות של "פידאיון" שחדרו לישראל מעבר לגבול של המדינות השכנות.

מאיר הר ציון בראש יחידה באחת מפעולות התגמול [באדיבות אתר הצנחנים]

עיטור העןז של מאיר הר ציון

בעקבות תלונה שהוגשה לאו"ם וחקירת משטרת ישראל נפל החשד כי מעשה הנקמה בבדואים בוצע בידי מאיר הר ציון. הר ציון נעצר ועמדו להגיש נגדו כתב אישום.

האם חיסל את רוצחי אחותו? מאיר הר ציון

ראש הממשלה דוד בן גוריון והרמטכ"ל משה דיין התערבו ומנעו הגשת תביעה. הר ציון הורחק מצה"ל לחצי שנה ולאחר שובו חזר להילחם והשתתף בפעולות התגמול.

(התמונות של מאיר הר ציון באדיבות אתר הצנחנים

http://www.zanhanim.org.il/)

– מאת עופר רגב –

צפת, שבקפלי הגליל העליון, נמנית עם הערים המסקרנות ועתירות המשמעות בארץ ישראל. נוף ההרים מרחיב דעת, סמטאות ציוריות בהן בתי כנסת אפופי קדושה. דמויותיהם עתירות הוד של חכמי הקבלה, ההלכה והפיוט שהגיעו לצפת בשנים שאחרי גרוש ספרד וחורבן המרכז היהודי שם.
מעיר זו הטביעו המקובלים חותם עז על התרבות היהודית עד ימינו. ולא לחינם נחשבת צפת כאחת מערי הקודש לצד ירושלים חברון וטבריה.

צפת בשלהי המאה ה-19

עיר למודת אסונות

דברי ימיה של צפת נצרבו גם באסונות ובמלחמות. רעידות אדמה קשות שהתחוללו בה פגעו פעם אחר פעם, במרקם האנושי והתרבותי. הפרעות האיומות שספגו יהודי העיר – ממרד הפלחים ב-1834 ועד הפוגרום שהתחולל בקיץ תרפ"ט. המלחמה הקשה באביב 1948 נחתמה אמנם בניצחון היהודים אך הותירה עיר מצולקת שמתקשה מאז להתאושש  ולמצות את איכויותיה הגאוגרפיות וההיסטוריות.
סופרים רבים התמודדו במרוצת השנים עם האתגר העצום של מתן ביטוי נאמן לרוח הפעמת בצפת. יהושע בר יוסף שכתב את הרומן עב הכרס "עיר קסומה" ואורה אחימאיר שגוללה את הסיפו הנפתל של משפחתה בספר "כלה". אל שורת היוצרים הצטרף לאחרונה זאב גלילי, שכתב משך שנים ארוכות את הספר "בריחה מצפת".

אהבה שזורה בכאב

גלילי, עיתונאי וסופר ותיק, מגולל ביד אמן את מורכבותה הבלתי אפשרית של צפת. הוא מיטיב לתאר, ברגישות ובדייקנות, אירועים בתולדות צפת שהשפיעו על דמותה של העיר. בתוך אלה הוא שוזר את סיפורה של משפחתו שנמנתה עם ראשוני קהילת היהודים מאז 1820. גלילי איננו מסתיר את העובדה שהאהבה הבלתי מותנית לעיר ולנופיה שזורה בכאב גדול על תלאותיה של העיר. חלק מן התלאות נגרם על ידי מעשי הרס חיצוניים של אדם וטבע. אך את עיקר הקשיים גרמו לעיר אלו המתיימרים להיות מנהיגיה שבאצטלה דתית נהגו בקנאות, בצרות עין ובשחיתות.

כאב יתמות והשתקמות

זהו סיפור אישי, חושפני המתמקד באבות אבותיו של המחבר, בני משפחות שיינקער רויזנטאל וטויסטר. דרך השרטוט הרגיש והאוהב של בני משפחתו מגולל הספר, על 42 פרקיו, פרשיות היסטוריות מרתקות על צפת של המאה התשע עשרה והמאה העשרים, מתאר ניסיונות התיישבות שגבו מחיר דמים כבד , שופך אור על אסונות שהמיטו חורבן, יתמות וכאב ועל ההשתקמות החוזרת ונשנית. מספר על יהודים תמימים ושוחרי טוב וגם על יהודים שאינם כאלה.
אודה על האמת. עד קריאת ספר זה התייחסתי לעצמי כמי שיש לו מושג בהווייתה של צפת, סמטאותיה וסודותיה. בפרקי ספרו הצליח גלילי לטלטל אותי. הוא עורר בי  את ההכרה שבצפת תמיד יהיה הנסתר רב על הגלוי.

ציור צפת משנת 1875

עיר רחמניה ואכזרית

ניתן לחוש שהדברים המובאים בספר נובעים מעומק הלב, ועל כן  הם חודרים לעומק הלב. הספר מומלץ לקריאה כרומן משפחתי והיסטורי ואף כחומר רקע למתעתדים לבקר בצפת ולשאוב מעט מרוחה הסוערת ומעומק רבדיה כבדי הימים. את מהותו של הספר עמוס הפרדוקסים ביטא זאב גלילי במשפט המהווה שער לספר: "צפת היא הבסיס, הבית, נקודת הייחוס. המקום שבורחים אליו ובורחים ממנו. עיר אהובה, שנואה, קדושה וארורה, רחמנית ואכזרית".
הבריחה מצפת/זאב גלילי הוצאה עצמית 298 עמודים

עופר רגב הוא סופר ומוציא לאור, חוקר תולדות ארץ ישראל ומדריך סיורים. התחנך במדרשיית נעם בפרדס. למד בישיבת מרכז הרב בירושלים, בחוג ללימודי ארץ ישראל בבית ברל ובאוניברסיטת בר-אילן.

רגב כתב ערך והפיק עשרות ספרים בנושאי ארץ ישראל והיסטוריה ישראלית.  ביניהם "נסיך ירושלים", העוסק בהתנקשות של איש לח"י יהושע כהן, בחיי הרוזן פולקה ברנדוט.  'מעוז צור'., המתאר את קרב המעוזים במלחמת יום הכיפורים ועוד.  

עופר רגב

משנת 2005 מנהלים הדס ועופר רגב את אתר האינטרנט "מדריך המדריכים והמרצים", הכולל מידע על אודות פעילותם של מדריכים ומרצים בנושאי טיולים וידיעת הארץ. http://www.bestguide.co.il/

עופר רגב נמנה עם צוות המדריכים לקציני צה"ל במסגרת המכללה לפיקוד ומטה (פו"ם).

שטיפת המוח של התקשורת משכנעת אותנו כמו את גיבורו של ג'ורג' אורוול ב-1984 * מלחמה היא שלום, בורות היא כוח, חרות היא עבדות *  לכן צריך שתי מדינות במערב הירדן, וההתנחלויות הן מכשול לשלום * שתיים ועוד שתיים הם כמובן חמש

נסעתי באוטובוס ובספסל שלפני ישבו זוג קשישים, גבר ואשה, שהחזיקו בידיהם את אחד הצהובונים – איני זוכר איזה ואין זה חשוב. כי כולם נקטו אותה עמדה. הכותרת דיברה על פרשת הצוללות.
בלא רצון נקלעתי לשיחה בין השניים. הם אמרו משהו כמו: נתניהו קנה צוללות שלא צריך כדי להעשיר את בן הדוד שלו ואולי את עצמו.
חשבתי לעצמי: מה מביא אנשים קשי יום אלה, שבוודאי אינם בוגרי פקולטה למדע המדינה, או תלמידים במכללה לביטחון,  לדבר בהחלטיות כזו על נושא מורכב כמו רכישת צוללות.

"הנטייה לדבוק במקובל"

פניתי לחברי הפסיכולוג המלומד והוא, כרגיל, לא הופתע. אתה מדבר, אמר לי, על תופעה שנחקרה עוד בשנות החמישים והקרויה "ניסוי אש לקונפורמיזם" ובאנגלית Asch conformity experiments. ההגדרה של קונפורמיזם  היא הליכה בתלם, הסתגלות, שינוי בהתנהגות או אמונות של אינדיבידואלים בהתאם לנורמות או כללים הנהוגים בחברה או בקבוצה. קונפורמיוּת או קוֹנְפוֹרְמִיזְם, (בעברית: תַּלְמָנוּת) היא הליכה בתלם, הסתגלות, שינוי בהתנהגות או אמונות של אינדיבידואלים בהתאם לנורמות או כללים הנהוגים בחברה או בקבוצה. ובניסוח של המחקר: "נטיה לדבוק במהלך המקובל".

לאחר שהסביר לי חברי המלומד את העניין נזכרתי שאני עצמי למדתי את הנושא באחד מגלגוליי האקדמיים בקורס מבוא לפסיכולוגיה. הנושא תפס ככל הזכור  לי פרק שלם בספר "מבוא לפסיכולוגיה" של ארנסט הילגארד, שהיה אז ספר לימוד סטנדרטי באוניברסיטאות.

ציור מ-1830 הממחיש את הקונפורמיזם

הניסוי ותוצאותיו

הילגארד מתאר שם ניסוי שערך החוקר היהודי סולומון אש בשנת 1951. אש ביקש לבדוק את השפעת ה"קונפורמיות" (הדעה הכללית הרווחת בציבור) על דעתו של אדם יחיד, בין אם הדעה נכונה והגיונית ובין אם לאו.

הוא שיתף בניסוי שבעה אנשים בחדר וחילק לכל אחד מהם קלפים זהים. הם היו צריכים להשוות בין צורות ולהחליט אילו זהות ואילו שונות. למשל קווים באורך שונה וכדומה.
החוקר תכנן את הניסוי כך שבפעמיים הראשונות ענו כל המשתתפים את התשובה הנכונה. בהמשך ענו סטודנטים שגויסו כמשתפי פעולה את התשובה הנכונה רק ברבע מהפעמים. בשאר הפעמים ענו כולם את התשובה השגויה.
אחד מן השבעה, שהיה המושא העיקרי של המחקר, לא ידע על הסיכום הזה עם חבריו לשולחן. החוקר כיוון את הדברים כך שכל אחד מן המשתתפים בניסוי ישיב בתורו והאחד לפני האחרון יהיה תמיד זה שנבחר כדי לבדוק את השפעת ה"קונפורמיות" עליו. כך שתמיד שמע את תשובותיהם של חמישה מאנשי הקבוצה.

שער ספרו של אורוול

השפעת שטיפת המוח

תוצאות המחקר הזה היו מעניינות והן מלמדות משהו על התנהגות הציבור ואת השפעת שטיפות המוח שהוא עובר על ידי אמצעי התקשורת. במחצית מן המקרים מסרו הנבדקים תשובה שגויה כמו זו של האחרים בלפחות ממחצית מהניסויים. רק רבע מהנבדקים לא ענו בצורה קונפורמית ועמדו על דעתם שהם צודקים – כלומר: השיבו את התשובה הנכונה.
לאחר מעשה, כשהנבדקים נשאלו למה השיבו מה שהשיב,ו ענו חלק כי ידעו שהתשובה שגויה. אך הם לא רצו להיות שונים מן הרוב. האחרים אמרו כי השתכנעו שהם טועים והרוב צודקים.

במחקרים שנערכו מאוחר יותר נתברר כי כאשר הקבוצה אינה מציגה עמדה אחידה, אפילו אם יש רק אדם אחד המציג עמדה שונה, יורדת מידת הקונפורמיות במידה דרסטית. וגם לכך יש השלכות חשובות על כל מי שרוצה להגן עלינו מפני הספינולוגים למיניהם.

ג'ורג' אורוול

ג'ורג' אורוול ו-1984

וכאן אנו מגיעים לכותרת מאמרנו. הניסוי של סולומון מזכיר כמובן את 1984 של ג'ורג' אורוול. הביטוי שתיים ועוד שתיים שווים חמש משמש בהוראה של דבר שאין בו שום היגיון. בשפה האנגלית הוא משמש בהתייחסות לרעיון פוליטי אווילי.
מקורו כנראה בספרו של ג'ורג' אורוול 1984. בפרק השביעי של החלק הראשון מראה הסופר הבריטי איך אפשר לשטוף את המוח של גיבורו וינסטון סמית – אחרי ששוכנע שמלחמה היא שלום בורות היא כוח וחרות היא עבדות הוא משתכנע כי שתיים ועוד שתיים הם חמש.

איך הפכה ישראל למדיהקרטיב

איך הפכה ישראל למדיה-קרטיה

"שטיפת המוחות כסכנה אסטרטגית"

שטיפת המוחות כסכנה אסטרטגית

ערב הימים הנוראים ראוי שנזכור שאנחנו משפחה

– מאת דו ירדני –

האם היהדות היא דת?

כלומר: יהודי הוא רק מי שמקיים את מצוות הדת היהודית? בוודאי שלא.
גם יהודים המאמינים באלוהים בורא עולם (ובשפה גבוהה יותר – מאמינים בבריאה תבונית) אינם שומרי מצוות ברובם. לא מעטים מהם אתאיסטים גמורים, אך מזהים עצמם כיהודים. יתרה מכך. גם המחמירים בין היהודים שומרי המצוות אינם שוללים את יהדותם של אלה שאינם שומרים אותן. הם מכנים אותם עבריינים ואפיקורסים, אך אינם מפקפקים ביהדותם.

האם היהדות היא תרבות?

הגדרה מקובלת לתרבות היא שילוב של שפה, ידע, מנהגים, לבוש, אמנות. כל אותם כישורים והרגלים, שאדם רוכש בהיותו חלק מהחברה והמקום בו הוא חי, אך רוב היהודים אינם מתגוררים בארץ אחת, רובם מבחירתם שלהם, הם אינם חולקים אותה שפה ותרבותם שונה ומגוונת להפליא.

האם היהודים הם ישות אתנית?

גם זאת לא. בישות אתנית אנו מזהים קווי דמיון פיזיים והתנהגותיים שאין ליהודים. ועם זאת, יהודי צפון אפריקה, פולין, תימן ואתיופיה שייכים לאותה מהות יהודית חמקמקה המאפשרת לרבים מאתנו זיהוי הדדי אינטואיטיבי. יתרה מזו, איש ואישה לא יהודים שמתגיירים נחשבים, הם וצאצאיהם, יהודים לכל דבר ועניין, עד עולם.

מיהו יהודי

את התשובה לשאלה מיהו יהודי, נמצא אולי בשמות שבהן קוראת לעצמה הקבוצה האנושית שאנו משתייכים אליה: "בני ישראל, "יהודים". כלומר: אנו רואים עצמנו כצאצאי אב קדמון שנקרא יעקב, ומאוחר יותר בשם ישראל. בנו של יעקב, יהודה, הוא אבי השבט שלפי המסורת כל היהודים בני ימינו הם צאצאיו, (שאר צאצאיו של יעקב-ישראל, בני עשרת השבטים האחרים שישבו בארץ ישראל, נעלמו לפי המסורת בחשכת ההיסטוריה). וכאלה אנו מוחזקים בעיני עצמנו ובעיני אחרים. לא עברים ולא כנענים אלא בני משפחה. בשונה מהעמים הנקראים על שם מקום יישובם כאנגלים, יפנים מצרים ואחרים.
מאות פעמים מזכיר התנ"ך את המשפחה הגדולה הזאת, לרוב בשם "בני ישראל" ובתקופה מאוחרת יותר "יהודים".  בתנ"ך מכונים היהודים גם לעתים נדירות יחסית  "עברים", אך גם זאת במשמעות של צאצאים לאב או אבות קדמונים]
בינינו יש שומרי מצוות ושאינם שומרי מצוות. דוברי שפות שונות. מחזיקים במגוון דעות ואורחות חיים השונים מן הקצה אל הקצה. חיים בארצות שונות, מתלבשים במלבושים שונים, אבל כולם משייכים עצמם למשפחת בני ישראל או בשמה האחר, יהודים.

סולידריות של משפחה

אפשר להגדיר בהומור את משפחת בני ישראל או היהודים  כ"משפחה לא ממש מתפקדת". אף על פי כן יש אצל היהודים כל המאפיינים של משפחה. בני משפחה זו גילו לאורך ההיסטוריה סולידריות. ועזרה הדדית בעת צרה.
עם כל הבעייתיות שאותה אנו חווים כל יום במשפחת בני ישראל "הלא ממש מתפקדת ", אנו מתחתנים עם בנים ובנות מעדות יהודיות שונות וקוברים את מתינו זה בצד זה באותם בתי קברות.
עד כמה טבועה ביהודים ההשתייכות המשפחתית הזו אנו למדים מסיומת תפילת "כל נדרי" שאנו קוראים בערב יום הכיפורים, שמקובל לראות אותו כיום המקודש ביותר בשנה ליהודים:

גלויה משנת 1900. יהודים באמריקה ממתינים לאחיהם ממזרח אירופה הנמלטים מהפוגרומים

"כל נדרי" כהפגנת הזהות

תפילת "כל נדרי" חוברה בגולת בבל מאות שנים לאחר חורבן בית שני, ואומצה על ידי היהודים בכל התפוצות עם כל משמעויותיה החברתיות המרגשות. לא רבים מודעים לכך שהיא השתרשה בתודעה היהודית חרף התנגדות עזה של "שומרי חומות"  מחמירים שלא הססו לכנות אותה "דבר שטות" [רב עמרם גאון ורב סעדיה גאון] והייתה לריטואל שגם רבים מאלה שעזבו כל קשר עם עולם הדת היהודית, רואים חובה להופיע בבית הכנסת בערב יום הכיפורים, להפגנת היותם בנים למשפחה הגדולה, לעצמם ולאחרים.
זהו גם ההסבר לקלות היחסית שבה נקלטו ונקלטים עולים חדשים מקצווי תבל בארץ ישראל, ביתה ההיסטורי של המשפחה היהודית הגדולה. זו גם תשובה לתמיהה כיצד קורה שיהודי שמגיע לעיר זרה בארץ רחוקה לעולם לא יישאר זנוח לנפשו. תמיד יימצא לו "בן משפחה" יהודית מורחבת, שיעמוד לצדו בעת צרה. רבים כבר נעזרו בערבות ההדדית כזו שחוצה גבולות. ומי שלא התנסה בניסיון כזה, ואני מאחל לו שלא יזדקק לה, יכול לסמוך עליה – היא עובדת.
ככל שנצליח לשמור ולקיים את הערבות ההדדית הזאת של בני משפחה ולא לקום איש על רעהו אפילו אם אנו חלוקים זה על זה כמעט בכל דבר ועניין, כן יגדלו סיכויינו להימנע מתרחיש האימה, חורבן שלישי של הבית היהודי במדינת ישראל.
לא בכדי לומדים ומשננים בכל הישיבות התורניות בישראל על שינאת חינם שקדמה לחורבן בית שני ואת לקחיהם ולא בכדי אנו משננים לעצמנו ולילדינו השכם והערב את הצורך במשטר דמוקרטי וחוקתי בארץ ישראל, שבו לכל אחד ואחת מאתנו זכויות ומחויבויות שווים, כי בדמנו הוא.

————————————————————————————————–
מאמרים אחרים של דן ירדני

המפה הגדולה של הארץ הריקה

המסר שהעביר אליהו בחור באינטרנט היהודי מן המאה ה-15

סינדרום אנתיאוס, הציונות והמדינה

עלילת הדם בעיר ראגוזה [דוברובניק] ערב חג הסוכות שנת 1622

האם לומדי תורה פטורים מלעסוק בפרנסתם?

למי התכוונו חז"ל כשאמרו "תיפח רוחם של מחשבי קיצין?"

בדיחה יהודית ישנה מספרת על ויכוח תיאולוגי בין פרקליט צעיר לבין רב.
שואל הפרקליט: קיר עבה מפריד כידוע בין גן עדן לגיהינום. קיר שמטרתו לחצוץ בין מנעמי גן עדן, שנועדו לצדיקים, לבין אש הגיהינום שבה נענשים הרשעים. אבל גם בשמיים לא הכל מושלם ובאחד הימים עלול הקיר הזה להתמוטט. מי לדעתך, כבוד הרב, צריך לשאת בהוצאות התיקון או הבניה מחדש של הקיר המתמוטט.

שקל הרבי עמוקות בשאלה המסובכת והשיב: בעולם הזה הבעיה קלה. כשקיר המפריד בין שתי חלקות אדמה מתמוטט בדרך הטבע, חייבים שני הצדדים לשאת שווה בשווה בהוצאות הקמתו המחודשת.
לא כך הדבר במקרה שלפנינו. נפילת הקיר נגרמה קרוב לוודאי מאש הגיהינום. לכן חייבים הרשעים היושבים שם
לשאת בהוצאות תיקונו.

הפרקליט: פסק הדין הצפוי הוא אפוא שהרשעים צריכים לשאת בהוצאות?

הרב: כך צריך להיות פסק הדין, אבל זה לא מה שיקרה בפועל. כי אין ספק שלצד הרשעים יעמדו מיטב עורכי הדין של העולם הבא, ואלה יצליחו להטיל את האשם על צדיקי גן העדן.

יחס שלילי לפרקליט

בדיחה ישנה זו מבטאת חכמת חיים עמוקה שראשיתה מאז פנו יהודים לערכאות של גויים, במקום להתדיין על פי דין תורה.

בדקתי ב"אוצר השפה היידית" של נחום סטוטשקאוו, שהוא אוצר בלום של מילים, מטבעות לשון, ביטויים ופתגמים יידיים ומצאתי שם כמה תריסרי כינויים לעורכי דן ולמערכת המשפט של אומות העולם וכמעט כולם על דרך השלילה.

מספרים על ביאליק שבאחד הימים הקרים, כמו ימים אלה במקומותינו, פגש בפרקליט תל-אביבי מפורסם מהלך ברחוב כשידיו בכיסיו, כדי להגן עליהם מפני הקור.

ביאליק, שלא החמיץ אף הזדמנות להתבדח בחידודי לשון, אמר לערך את הדברים הבאים: למראה הזה צריך לברך שהחיינו. זו הפעם הראשונה שאני רואה פרקליט שידיו תחובות בכיסי מכנסיו ולא בכיסי לקוחותיו.

גרועים מן הקליינטים

הקדמתי הקדמה פרודית זו, כדי לומר דבר המעיק עלי שנים רבות. והוא: הרמה המוסרית הירודה של חלק מן הפרקליטים והעובדה שמערכת המשפט בכללותה לעתים קרובות אינה עושה צדק אלא גורמת עוול.

אם יש אנשים המאוסים בעיניי יותר מרוצחים סדרתיים, רוצחי ילדיהם, אנסים, ראשי משפחות פשע, מתעללים בקשישים ובקשישות חסרי אונים, שודדים של ניצולי שואה, מושחתים פוליטיים השודדים את הקופה הציבורית – הרי אלו הפרקליטים המגינים עליהם. הם גרועים לא פעם, מן הבחינה המוסרית, מן הקליינטים שלהם.

איך מצדיקים רצח ילדה

יש לרובם תווי הכר בולטים. את ההגנה על שולחיהם המתועבים הם מנהלים בראש ובראשונה בטלוויזיה. מוצאים ק"ן טעמים שיש בהם כדי לזכות את שולחיהם, או להצדיק, להסביר, או לטשטש את חומרת מעשיהם.למשל, האב המסכן שרצח את בתו הפעוטה. תחילה הוא יושב ומתחזה כאבל על העלמותה ואינו מצליח להסביר איך ילדה קטנה פתחה שער כבד כדי לצאת החוצה. לפרקליטיו יש הסבר. וכשמתגלית הגופה ונמצא עד למעשה יסביר הסניגור כי האיש בעצם לא עשה מה שעשה כדי להרגיז את גרושתו, כגירסת המשטרה, אלא האשה הוציאה אותו מדעתו עד שלא היה אחראי למעשיו. וכך נמצאים נימוקים והגנות לכל מעשה פשע גדול כקטן.

"מטרת המשפט איננה צדק"

לפני שנים רבות שמעתי קורס במבוא לתורת המשפט שהעביר השופט פרופסור זאב צלטנר בבית הספר הגבוה למשפט וכלכלה בתל-אביב. הוא פתח את סידרת ההרצאות בשאלה: מהי לדעתכם מטרתה של מערכת המשפט. רוב הסטונדנטים השיבו כצפוי: לעשות צדק.
צלטנר היסה את הסטודנטים ואמר: טעות בידכם. מערכת המשפט לא נועדה ואינה מסוגלת לעשות צדק. היא נועדה רק להסדיר את היחסים בין בני אדם כי לולא מוראה של מלכות איש את אחיו חיים בלעו.

דבריו של צלטנר לא הפתיעו אותי אז הואיל והכרתי מעט את מערכת המשפט כשעבדתי כשולייה במשרדו של עורך דין תל אביבי.

מערכת המשפט היתה אז קטנה כגודל הישוב שבדרך. בתי המשפט המחוזי והשלום שכנו ברחוב יהודה הלוי בתל- אביב, בסמוך לגן הזואולוגי של "הדוד יהושוע". עוד כשלמדתי בבית ספר תחכמוני שברחוב לילינבלום הסמוך נהגנו להתגנב מדי פעם ולצפות במשפטים, שהיו מרתקים יותר מכל בידור אחר. מאוחר יותר, כשעבדתי במשרדו של עורך הדין ונשאתי תיקים כבדים לבית המשפט, הייתי עד לעושק השיטתי של יתומים ואלמנות הנעשה בחסותה של המערכת המשפטית. אז גמלה בלבי ההחלטה כי לעולם לא אעסוק במקצוע זה.
בינתיים גדלה המדינה, עבתה והעלתה פימה עלי כסל. בצד המעמד של העשירים החדשים קם מעמד של הפרקליטים החדשים וקמה מערכת משפט שאמורה לטחון בטחנות הצדק. אך מי שנטחן בה הם קרבנותיה.

מסכה יפנית, הוצגה במוזיאון היפני בחיפה. צילום: זאב גלילי

אביגדור פלדמן: החיים שלי הם נשף מסכות

על מערכת זו מעיד אחד מגדולי הפרקליטים הפליליים בימינו, אביגדור פלדמן. הוא האיש שייצג את רוצחי דני כץ, הבוגד מרדכי ואנונו, המרגל מרכוס קלינגברג, סייענית המחבלים טלי פחימה ובאחרונה את נשיא המדינה, משה קצב.

בראיון חושפני מדהים לאילנה דיין אמר עורך דין פלדמן בין היתר את הדברים הבאים:

• המשפט הוא משחק השקר
• המקצוע שלנו לא מחפש את האמת ולא מוצא את האמת זה מקצוע של הונאות.
• קרה לי יותר מפעם אחת שזיכיתי אדם אשם אדם רע.
• החיים שלי הם נשף מסכות
• אני לוקח תיקים מתוך ראוותנות אינטלקטואלית
• משפט לא נותן סיכוי לאף אחד. מי שמזוכה זה מזל.
• המערכת יכולה לעשות הכל פרט לעשיית צדק.

אביגדור פלדמן

"מה זה רוצח"

לפני שנים רבות שמעתי ראיון רדיו עם עורך דין אליהו תוסיה כהן, שהיה פרקליט מפורסם באותם ימים. הוא נשאל האם הוא נוטל על עצמו הגנה על אדם שהו יודע כי הוא רוצח.
תשובת הפרקליט היתה: מה זה רוצח? רוצח זה אדם שבית המשפט קבע כי רצח. אם אני מצליח להביא לזיכויו הרי שלא הגנתי על רוצח אלא על אדם חף מפשע.

נדמה לי שבתשובה הזו גלומה התפיסה שלאורה פועלת המערכת המשפטית החילונית והיא מסבירה את ההתפתחות שהביאה למעמד מערכת המשפט בימינו.

רוצח הוא אדם שרצח. נקודה. לפי דיני ישראל רוב הרוצחים היו יוצאים זכאים בדיני אדם. כי דיני הראיות של המשפט העברי חמורים כל כך, שכמעט אין אפשרות להוכיח אשמתו של אדם. אך זיכויו של רוצח בבית דין איננו הופך אותו לחף מפשע. הוא זכאי בדיני אדם וחייב בדיני שמיים.

הוא ירצה את עונשו מידי גבוה מכל גבוה, גם בעולם הזה ובעולם הבא ודאי לא יוכל להסתייע בפרקליטים.

יש יוצאים מן הכלל

אי אפשר לסיים את המאמר בלי לציין את העובדה שבתוך מערכת המשפט, כפי שמתאר אותה אביגדוקר פלדמן, מצויים בכל זאת גם אנשי אמת, יראי שמים ורודפי צדק, הנלחמים את מלחמתם של חלכאים ונדכאים ושופטים דין אמת על אלה אספר באחד הטורים הבאים.

יום הזיכרון לרחבעם זאבי [גנדי] נקבע על ידי הכנסת בחוק להנצחת זכרו של רחבעם זאבי, התשס"ה-2005. יום הזיכרון חל בל' בתשרי, יום הירצחו של השר רחבעם זאבי.

מנהלי בתי ספר תיכוניים בתל-אביב החליטו להתעלם מהחוק ולא להעלות את זכרו של זאבי. לתועלתם של התלמידים מובאים כאן  פרסומים מתקופות שונות הנוגעים לגנדי, למורשתו ולרעיון הטרנספר.

רחבעם זאבי

המורשת של רחבעם זאבי

פורסם בתאריך 24 במרץ 2006

כיום יש לנו בית מורשת רבין בלי מורשת ומורשת גנדי בלי בית. הנה כמה מילים על מורשתו (כפי שאמר לסופר מיכאל ששר בספרו " שיחות עם גנדי" ):

" (ברל כצנלסון) הוא אבי תורת הטרנספר הציונית. אני משתמש בו כאסמכתא מוסרית… ברל היה זה שאמר לאנשי ’השומר הצעיר’ : לא היינו יכולים להקים את מרחביה ומשמר העמק בלי טרנספר… הרי כל 80 הקיבוצים של השומר הצעיר עד האחרון שבהם יושבים על 80 כפרים או שבטים ערביים שנקנו, שסולקו, שברחו, שטרונספרו… רוב הערבים יושבים כאן קצת יותר ממאה שנים… כל ערבי ששמו א-שאמי בא מסוריה ומי ששמו אל-מצרי בא ממצרים… ברמלה יש שבט ערב-ג’ואריש שבא לכאן מלוב…… אתם הפלסטינים רוצים להחשב לעם? בבקשה. רצונכם במולדת? ירדן היא פלסטין והיא מולדתכם…"

ברל כצנלסון

גנדי לא היה שונא ערבים. "אני בעד אחוות עמים" אמר לששר. "סע אתי לגליל ותראה כפר בדואי שהרחוב הראשי אצלם נקרא רחוב גנדי… בכל יום מתדפקים אצלי ערבים המבקשים עצה, עזרה וסיוע. ואני עוזר לאלה שהם לויאליים למדינה ולחמו והושיטו לנו יד… (אבל) ארץ ישראל שייכת לעם ישראל ורק לעם ישראל."

 ויצמן תכנן טרנספר לערביי ארץ ישראל?

פורסם בתאריך5 באוגוסט 2000

על פי הדיווח של השגריר הסובייטי נסבה השיחה [בינו לבין חיים ויצמן] על האפשרות להציל את יהודי אירופה. בדיווח נאמר: "התכנית היחידה שעולה בדעתו של ויצמן כדי להציל את יהדות מרכז אירופה (ובראש וראשונה את יהדות פולין) היא זאת: להעביר מיליון ערבים שכרגע בארץ ישראל לעיראק ולהושיב ארבעה או חמישה מיליון יהודים מפולין וארצות אחרות…"

השגריר הסובייטי הביע תמיהה איך יישבו בארץ ישראל חמישה מיליון יהודים. ותשובתו של ויצמן היתה:"מרבים לקרוא לערבי בן-המדבר. נכון יותר לקרוא לו אבי המדבר. עצלותו והפרימטיביות שלו הופכים גינה פוריה למדבר. תן לי את האדמה המיושבת במיליון ערבים ובקלות איישב עליה פי חמישה יותר יהודים. הדבר הוא (= הבעיה היא) איך נשיג את האדמה הזו"

בני מוריס

על דברים אלה של ויצמן התנפל כמוצא שלל רב לא אחר מאשר בני מוריס, אבי אבות ההיסטוריונים החדשים ואבי התאוריה  לפיה גרשנו את ערביי ארץ ישראל במלחמת השחרור בכוונה מכוונת. הנה, אומר בני מוריס (במאמר במדור "ספרים" בהארץ) ההוכחה הניצחת נגד "מכחישי הטרנספר"שמכחישים שמנהיגי התנועה הציונית מהרצל דרך רופין ואוסישקין ועד בן גוריון חשבו ברצינות בשנים לפני קום המדינה על העברת הערבים מארץ ישראל כפתרון לבעיה הערבית, שאימצו את הרעיון לחיקם והטיפו לה בפורומים שונים, ואף ביצעו אותו בנסיבות מלחמת תש"ח…".

ובכן מר מוריס הנכבד חבל על הטרחה. אין מכחישי טרנפר. אכן רצינו להעביר את ערביי ארץ ישראל – שרובם המכריע הגיעו לכאן מן המדינות השכנות וגם ממדינות רחוקות מאז החלה ההתיישבות הציונית- בחזרה לארצות מוצאם. רצינו ונכשלנו בזה. אילו היינו מצליחים היו כאן היום עשרה מיליון יהודים, ולא הייתה שואה וערפאת לא היה מקים לנו מדינה פלשתינית בלב הארץ.

תכנית הטרנספר של יצחק רבין

פורסם בתאריך 11 בנובמבר 2005

בתעודות שפרסם גנזך המדינה לא מכבר מגלה כי רבין לא היה רחוק כל כך בהשקפותיו מגנדי בנוגע לטרנספר.

המסמכים מתייחסים לתקופה של ערב מבצע קדש ב-1956.

הדילמה שעמדה אז בפני ישראל הייתה כיצד להקדים את הערבים ולהביסם לפני שהם יפתחו ב"סיבוב שני" . היו אז ויכוחים אם עדיף לתקוף את מצרים שהייתה המיליטנטית ביותר מבין מדינות ערב, או לתקוף את ירדן שממנה נשקף האיום של החזית המזרחית. החשש העיקרי היה שירדן תתיר כניסת צבא עיראקי לשטחה. היו אז דעות בעד ונגד האופציות השונות. רבין צידד באופציה של תקיפת ירדן ושחרור השומרון.

בן-גוריון חשש מאד מפני שליטה ישראלית על אוכלוסייה ערבית גדולה. הוא שאל את רבין מה ייעשה באוכלוסיה הערבית הגדולה באזור שייכבש.

על כך השיב רבין, לפי המסמכים שפורסמו: "אני סבור שאת מרביתם אפשר להרחיק… זה לא יהיה צעד הומאני אבל מלחמה בכלל זה לא דבר הומאני" .

196 ישובים של מהגרים ערביים הוקמו בארץ ישראל בין 1871 ל-1948

 ההצהרה מבטיחה בית לאומי ליהודים וזכויות אזרחיות ודתיות לערבים * ה"פלסטינים" אינם מוזכרים כי מעולם לא היה עם כזה *  השר הבריטי-יהודי שמחק את הקשר ההיסטורי שלנו לארץ                                         

                                             – מאת אליקים העצני –

מתוך ההמולה הגדולה מסביב להצהרת בלפור בקעו גם מתוכנו – איך לא? – קולות של ביקורת על קיפוח העם הפלסטיני בהצהרה הזאת.
מדוע ההצהרה מזהה בארץ ישראל רק עם אחד, "העם היהודי", ומבטיחה לו "בית לאומי". בעוד אשר הפלסטינים – שומו שמים – מכונים "עדות לא-יהודיות",
עדה ולא עם? ובהתאם לכך, מדוע ההצהרה מעניקה ליהודים זכות פוליטית-מדינית על הארץ ("בית לאומי"), ולפלסטינים רק "זכויות אזרחיות ודתיות"?
וכל זאת, כאשר בארץ חיו באותה השנה, 1917, למעלה מחצי מיליון ערבים ורק כ- 80.000 יהודים.
התשובה פשוטה: בלפור לא היה נביא. הוא לא היה יכול להתנבא שמספר שנים א ח ר י מתן ההצהרה, הערבים המקומיים יעטו על עצמם תחפושת של עם, ועוד עם שנכחד 2500 שנים לפני כן, הפלישתים.
אפילו אחד מעמודי התווך של גלי צה"ל, רזי ברקאי, כשל בכך. דיברו על כיבוש באר שבע ע"י הפרשים האוסטרלים באותה השנה, 1917, ורזי מצא צורך להוסיף, שהערבים קראו אז לארץ
'פלסטין'. למרבה המזל, המרואיין שלו, איש בקי, תיקן אותו במקום: ב-1917 הערבים טרם שמעו על 'פלסטין'!

הצהרת בלפור [תרגום עברי ראה בנספח למטה]

"פלסטיין" חלק מסוריה הערבית"

ואיך ראו וכינו אז הערבים את עצמם? את התשובה נתן קונגרס האגודות המוסלמיות-נוצריות שהתקיים ב-1919, בהשתתפות נציגים מכל הארץ, במלים אלו:
"אנו רואים ב-'פלסטיין' ( הכוונה לשם האירופי של ארץ-ישראל א.ה.) – "חלק מסוריה הערבית, שממנו מעולם לא היתה מנותקת. אנו מחוברים לסוריה בקשרים לאומיים, דתיים, לשוניים, טבעיים, כלכליים וגיאוגרפיים."

אם כן, מה רוצים יפי הנפש מבלפור? אם הערבים המקומיים היו סורים, אותם הבריטים לא קיפחו.
שנה אחת לפני הצהרת בלפור, ב-1916, סיכם המדינאי האנגלי סייקס עם הצרפתי פיקו שסוריה תימסר לצרפתים בצורת מנדט, בנאמנות, כדי לעשותה למדינה, מדינת סוריה. ואכן, ב-1919, ראו
ערביי הארץ בפייסל ההאשמי את מלכם, ובדמשק מקום מושבו, את בירתם.
מאמציהם כוונו למנוע את הפרדתה של ארץ ישראל מסוריה וכינון מנדט ארצישראלי נפרד, שכבר ידעו מהצהרת בלפור כי יהיה בריטי, ייקרא 'פלסטיין' וייועד ליהודים.

"אין דבר כזה היסטוריה פלסטינית"

עוד בשנת 1945, בעדות בפני וועדת-חקירה אנגלו-אמריקנית, התבטא היסטוריון ערבי מפורסם, הפרופסור פיליפ חתי:
"אין דבר כזה, היסטוריה פלסטינית, בהחלט לא".

פיליפ היטי

ולאותה הוועדה אמר פרופסור ערבי אחר, ג'ון חזם:
"לפני 1917, כאשר בלפור הצהיר את הצהרתו, לא היתה מעולם שום שאלה פלסטינית ולא היתה כל פלסטינה כיחידה פוליטית או גיאוגרפית."
בפני אותה הוועדה העיד גם דוד בן גוריון , בדברים שראוי שישננו אותם בכל בית ספר :
"…אין דבר כזה, 'פלסטיין', בהיסטוריה.. אבל כאשר דר. חתי מדבר על היסטוריה, הוא מתכוון להיסטוריה ערבית…בהיסטוריה הערבית אין דבר כזה, פלסטיין. היסטוריה ערבית נעשתה בערב, בפרס, בספרד ובצפון אפריקה.. היסטוריה ערבית לא נעשתה בפלסטיין. אולם, אין רק היסטוריה ערבית, יש היסטוריה עולמית והיסטוריה יהודית ובהיסטוריה הזאת יש ארץ ושמה יהודה, או, כפי שאנו קוראים לה, ארץ ישראל, הארץ של ישראל. אנחנו קוראים לה ישראל מאז ימי יהושע בן נון. היתה ארץ כזאת בהיסטוריה, היתה ועדיין קיימת. זו ארץ קטנה, קטנה מאוד, אך הארץ הקטנה הזאת השאירה רישום עמוק בהיסטוריה העולמית ובהיסטוריה שלנו. הארץ הזאת עשתה אותנו לעם; עמנו עשה את הארץ הזאת. שום עם אחר בעולם לא עשה את הארץ הזאת; הארץ הזאת לא עשתה שום עם אחר בעולם. עתה אנחנו שוב מתחילים לעשות את הארץ הזאת, ושוב הארץ הזאת מתחילה לעשות אותנו".

השר היהודי שקלקל

גם המבוא של כתב המנדט מיולי 1922, בו מסר חבר הלאומים (האו"ם של הימים ההם) את ארץ ישראל לבריטים לניהול בנאמנות, במפורש "כדי להוציא לפועל " את הצהרת בלפור, מעוגן בהיסטוריה, במלים אלו:

"בזאת ניתנת הכרה לקשר ההיסטורי של העם היהודי לארץ ישראל ולסיבות להקמה מחדש של ביתו הלאומי בארץ ההיא".

המשפט הזה היה אמור להיכלל בהצהרת בלפור גופה, כמעט 5 שנים לפני כן, אך נתקל בהתנגדות השר היהודי היחיד בממשלה ההיא, אדווין מונטגיו, [Edwin Montagu] שכל ההצהרה היתה לצנינים בעיניו. הוא ראה את עצמו כבן העם הבריטי, לא היהודי, פשוט מפני שאין 'עם יהודי', יש רק דת יהודית.

מונטגיו [משמאל]

זהות בדויה ושקרית

הקשר ההיסטורי היהודי לארץ הוא כמובן לצנינים גם בעיני האויב ה"פלסטיני", שאפילו שמו הוא זיוף היסטורי. מזכ"ל הנשיאות הפלסטינית, טייב עבדול רחמן, רואה בציון הצהרת בלפור על ידי ראשת ממשלת בריטניה – "חוצפה היסטורית", ו"התעלמות מהעבר המפואר שלנו" ודורש הכרה בזכות הפלסטינים "להקים מדינה היסטורית ועצמאית".
שימו לב לדגש האובססיבי על "ההיסטוריה", קצה הקרחון של זהות בדויה ושקרית שאימצו לעצמם:
הם צאצאי הפלישתים והכנענים וכל שבעת העממים והם ורק הם בני העברים הקדמונים, כלומר – גם דוד וגם גוליית הם אבותיהם. אין יוצא מן הכלל, גם ישו הנוצרי ומריה היו פלסטינים! ואשר ליהודים של ימינו, הללו הם אספסוף, שברי עמים שונים, כוזרים וכאלה, בכלל לא 'עם' כפי שהצהרת בלפור מכנה אותם. נכון, יש להם דת משותפת, אבל לדתות אין מדינות. לכן עליהם להחזיר את פלסטין לבעליה החוקיים, הערבים הפלסטינים, ולשוב למקומות שמהם באו.
אולי שמתם לב, שבמתקפה הפלסטינית על הצהרת בלפור אין זכר ל"כיבוש". הם אינם כועסים על בלפור בגלל יצהר וקרית ארבע, הפשע שלו מתחיל בתל-אביב ומקיף את הארץ כולה, עד הגרגיר האחרון.
רק בעלי נטיות אובדניות, חולים בתסמונת מונטגיו, מסוגלים להתעלם מן האמת הזאת.

====================================================================

תרגום עברי של הצהרת בלפור

”משרד החוץ, 2 בנובמבר 1917

לורד רוטשילד היקר,

לעונג רב לי להעביר לידיך להלן, בשמה של ממשלת הוד מלכותו, את הצהרת ההזדהות עם השאיפות היהודיות הציוניות כפי שהוגשה לקבינט ואושרה על ידו:

"ממשלת הוד מלכותו רואה בעין יפה הקמת בית לאומי לעם היהודי בפלשתינה [ארץ ישראל], ותשתדל במיטב מאמציה להקל על השגת מטרה זו, בתנאי ברור שלא ייעשה שום דבר העלול לפגוע בזכויות האזרחיות והדתיות של עדות לא יהודיות בארץ ישראל או בזכויות ובמעמד המדיני של יהודים בכל ארץ אחרת".

אודה לך אם תביא את ההצהרה לידיעת ההסתדרות הציונית.

בכבוד רב,

ארתור ג'יימס בלפור“

עזמי בשארה: אין עם פלסטיני
http://www.youtube.com/watch?v=U1KkYjhFryA

היה החייל המעוטר ביותר בצה"ל * נכנס לפוליטיקה יצא וחזר כמה פעמים ונכשל בכולן * כהונתו כראש הממשלה הקצרה ביותר בתולדות המדינה* אולמרט האשים אותו בקבלת שוחד * הפך מיליונר, לא ברור איך * קרא להפיל את הממשלה ב"מחאה עממית" * התגורר בפריז בסוויטה במחיר 2500 יורו ללילה מתקציב הביטחון

אהוד ברק הכריז בראיון לערוץ 2: "אני יותר כשיר להוביל את ישראל מכל המועמדים שמסביב, כולל נתניהו". לדבריו, בסקר שהוצג לו ונערך לאחרונה הוא גובר על נתניהו בציבור החילוני".
האמנם יותר כשיר? האם בכלל כשיר? מה השתנה בין אהוד ברק של היום לבין אהוד ברק שהכרנו בעבר [מלבד הזקן שצימח]?

אהוד ברק עם הזקן [צילום ב-16 ביוני 2016 ויקיפדיה]

טוב כאלוף, בינוני כרמטכל

נראה שהנקודה הפיטרית של אהוד ברק היתה אי שם בין היותו אלוף לעלייתו לדרגת רב אלוף:
* במלחמת המפרץ.

ברק המליץ לתקוף בעיראק, אך ראש הממשלה יצחק שמיר קיבל את עצת הרמטכ"ל דן שומרון שלא לבצעה. והתוצאה של ההחלטה מדברת בעד עצמה.
* אסון צאלים ב.

* במרץ 1998 אמר בראיון לעיתונאי גדעון לוי ש"אם הייתי פלסטיני בגיל המתאים, הייתי נכנס בשלב מסוים לאחד מארגוני הסרוב".

ראש ממשלה כושל

* עמותות פיקטיביות בבחירות

במאי 1999 ברק זכה בבחירות לראשות הממשלה. במהלך הבחירות הקימו תומכי ברק עמותות אחדות, חלקן פיקטיביות, ודרכן מימנו את הקמפיין האישי שלו. מבקר המדינה קנס את מפלגת העבודה בקנסות כבדים בגין עבירות על חוק מימון מפלגות. ברק נחקר באזהרה, אולם בשלב מוקדם הוחלט שלא להעמידו לדין. רבים מאנשיו של ברק שנחשדו בפרשה, בהם בלט מזכיר הממשלה יצחק הרצוג, שמרו על זכות השתיקה. לבסוף החליטה פרקליטות המדינה שלא להעמיד איש לדין, בשל קושי לגבש כתבי אישום.

מוכן לוותר על הגולן

* ב-3 בינואר 2000 החלה ועידת שפרדסטאון שבה התקיימו שיחות מרתוניות בין ישראל לסוריה בשפרדסטאון שבמערב וירג'יניה. ברק הוביל את המשלחת הישראלית, ושר החוץ הסורי, פארוק א-שרע, הוביל את המשלחת הסורית. ברק הסכים לחזור לגבול הבינלאומי המנדטורי, אשר משאיר בידי ישראל את כל הכנרת והירדן, כולל רצועה של עשרה מטרים ממזרח לכנרת (במפלס המרבי) ו-50 מטרים ממזרח לירדן. סוריה ודרשה את חזרת ישראל לגבולות שקדמו למלחמת ששת הימים (קווי 4 ביוני) שכללו אזורים שסוריה השתלטה עליהם בתחילת שנות ה-50, ממערב לקו הגבול הבינלאומי בינה ובין ישראל, באזור חמת גדר, אלמגור והחוף המזרחי של הכנרת, ומאפשרים גישה וזכויות סוריות על הכנרת ועל נהר הירדן. השיחות נגמרו בכלום.

ויתר על יהודה ושומרון ועל הר הבית. ברק לוחץ את ידו של ערפאת

הבריחה מלבנון

* אף שהשיחות עם סוריה עלו על שרטון, החליט ברק לקחת את הסיכון שבהוצאת צה"ל מלבנון ללא הסכם. הנסיגה התבצעה ב-24 במאי, בעקבות התפוררותו של צבא דרום לבנון. כחלק מהשיחות עם סוריה עמד ברק על כך שצד"ל ישולב בצבא לבנון לאחר נסיגת ישראל מלבנון. מכיוון שהשיחות עם סוריה נכשלו, הייתה תחושה בצד"ל שהארגון לא יוכל לשרוד לאחר הנסיגה. עם התקרבות מועד הנסיגה, מרבית חיילי צד"ל עזבו את עמדותיהם. חלקם העדיפו לברוח לישראל מאשר לסכן את גורלם בלבנון, וחלקם בחרו להישאר בלבנון ולתת לממשלת לבנון למצות איתם את הדין.

* באוקטובר 2000 התרחשה חטיפת החיילים בהר דב.

ויתר לערפאת על הר הבית

* ביולי 2000 יצא ברק למשא ומתן מרתוני עם יאסר ערפאת בקמפ דייווידן. במהלך המשא ומתן בקמפ דייוויד הסכים ברק לכונן את המדינה הפלסטינית על שטח של יותר מ-90% משטחי רצועת עזה ויהודה והשומרון, ואף לוותר על ריבונות ישראל בשכונות הערביות שבמזרח ירושלים. כמו כן הציע ברק לפלסטינים ריבונות דתית בהר הבית ו"מסדרון בטוח" מהשכונות הערביות אליו. ברק האשים את ערפאת בסירוב לבצע כל ויתור או להעלות הצעה נגדית להצעות שהעלוה ברק. ב

* יציאתו של ברק לקמפ דייוויד מוטטה למעשה את הקואליציה, כאשר המפד"ל, ש"ס וישראל בעליה פרשו ממנה.

מחולל האינתיפדה השניה

* הבריחה ללבנון וכישלון השיחות בקמפ-דייוויד, הביאו להאינתיפאדה השנייה. באוקטובר 2000 היו פרשת מדחת יוסף (בראש השנה) והלינץ' ברמאללה, שעוררו ביקורת על צה"ל ובפרט על ברק. במקביל החלה שורת הפגנות אלימות ביישובים הערבים בעיקר בגליל ובמרכז הארץ. במרוצת דיכוי ההפגנות, נורו ונהרגו 13 אזרחים ערבים מאש המשטרה במחוז הצפון. אזרח יהודי אחד נהרג בכביש החוף ליד חדרה, כתוצאה מיידוי אבנים, וכן נפצעו אזרחים עוברי אורח יהודים רבים.

* מן הקואליציה הרחבה, שהקים אהוד ברק בראשית שלטונו, לא נותר כמעט דבר. ברק הודיע על התפטרותו מראשות הממשלה ועל עריכת בחירות מיוחדות לראשות הממשלה עד סוף הקדנציה של הכנסת. ברק נחל תבוסה רבתי – הוא זכה רק ב-37.4% מהקולות.

* משך כהונתו של אהוד ברק כראש ממשלה היה הקצר ביותר מבין כל ראשי הממשלה בישראל – שנה ו-245 ימים. לאחר ההפסד בבחירות האישיות, התפטר ברק כיו"ר מפלגת העבודה וח"כ, והודיע על עזיבתו את החיים הפוליטיים.

ברק עושה לביתו – והרבה

* לאחר שהתפטר, פנה ברק לעולם העסקי, וחבר לאילי הון ואנשי עסקים בולטים בישראל ובעולם. הוא ערך הרצאות בתשלום ברחבי ארצות הברית ושימש מקדם מכירות, יועץ ושותף במספר חברות, בהן בעלות אופי ביטחוני. עם שובו לפעילות פוליטית, העביר את עסקיו לבעלות בנותיו. מבקר המדינה ציין ב-2011 כי ההליך ההעברה לקה בפגמים ושפעולות ברק לא עלו בקנה אחד עם הנורמות המצופות משר.
* ב-7 בינואר 2007 נבחר ברק ליו"ר מפלגת העבודה וזאת לאחר שהתחייב לפרוש מן הממשלה, מיד לאחר פרסום הדו"ח הסופי של ועדת וינוגרד לבדיקת אירועי מלחמת לבנון השנייה, אם אהוד אולמרט לא יקדים אותו ויתפטר מתפקידו. לאחר מכן הוזמן על ידי ראש הממשלה, אהוד אולמרט, להחליף את עמיר פרץ ולכהן כשר הביטחון. הוא הושבע כשר ביטחון וכסגן ראש הממשלה ב-18 ביוני 2007 על רקע עימות חמאס-פת"ח ברצועת עזה.
* ב-3 בפברואר, לאחר פרסום הדו"ח הסופי של ועדת וינוגרד, הודיע ברק כי לא יפרוש מהממשלה בשל האתגרים בפניהם ניצבת ישראל, כאשר הוא התייחס ספציפית לרצועת עזה, לבנון וחזבאללה ואמר כי הוא "נשאר בממשלה כדי לתקן את הליקויים"

חזר לפוליטיקה והובס

* בבחירות לכנסת השמונה עשרה שנערכו בפברואר 2009, נחלה מפלגת העבודה בראשות ברק תבוסה בקלפי: מ-19 מנדטים ירדה ל-13 מנדטים. ברק הצהיר כי גזר דינו של הבוחר קבע שעל מפלגת העבודה להישאר באופוזיציה. במקביל החל להיפגש עם המיועד לראשות הממשלה, בנימין נתניהו, הגיע עמו להסכמות על הצטרפות של מפלגת העבודה לממשלתו, והתמנה לשר הביטחון בממשלת ישראל השלושים ושתיים.

בשנת 2009 פרסם מבקר המדינה, מיכאל לינדנשטראוס, דו"ח שהצביע על כשלים ארגוניים חמורים במשלחת מערכת הביטחון לסלון האווירי בפריז ביוני אותה שנה. המשלחת נדרשה לשלם הוצאות גבוהות, ובכלל זה סוויטה בה השתכן שר הביטחון, אהוד ברק, במלון אינטרקונטיננטל בעלות של 2,500 יורו ללילה

* בין ברק לרמטכ"ל גבי אשכנזי שררה מערכת יחסים עכורה, שלימים תיאר אותה המבקר לינדנשטראוס כ"אווירת מלחמה". מערכת יחסים עכורה זו הגיעה לשיא כאשר לאחר פרישת אשכנזי האשים אותו ברק בלקיחת שוחד, בסיוע במתן שוחד ובעבירות נוספות. ב-6 בינואר 2013 פרסם מבקר המדינה, יוסף שפירא, את הדו"ח הסופי שלו בפרשת "מסמך הרפז", ובו ביקורת על התנהלותם של גבי אשכנזי וברק.

* ב-26 בנובמבר 2012 הודיע ברק על פרישתו מהחיים הפוליטיים בשנית ועל כך שלא יתמודד בבחירות לכנסת התשע עשרה.

אולמרט האשימו בשוחד

* כחודשיים לאחר פרישתו הודיעה נציגות בנק יוליוס בר השווייצרי בישראל, כי שכרה את ברק לתפקיד יועץ מיוחד[51]. בינואר 2014 מונה כדירקטור בחברת CIFC האמריקאית הנסחרת בנאסד"ק.

* בנובמבר 2014 הורה היועץ המשפטי לממשלה, יהודה וינשטיין, לבדוק טענה של ראש הממשלה לשעבר, אהוד אולמרט, לפיה ברק קיבל שוחד, ובינואר 2016 החליט לגנוז את הבדיקה.

* ב-16 ביוני 2016, ברק נשא נאום בכנס הרצליה 2016 במכון למדיניות אסטרטגית במרכז הבינתחומי הרצליה בו ביקר ברק את ממשלת ישראל השלושים וארבע ואמר: "אם הממשלה לא תתעשת – יש להפילה במחאה עממית".

אם מישהו חושב שנוכח רזומה מפואר כזה של פעילות פוליטית ועסקית ראוי ברק להיות ראש ממשה – שיקום.
ולא הזכרנו כאן את התעשרותו המופלגת של ברק, את דירות הפאר שרכש מכר והתגורר בהן, את גרושיו מאשתו את פרשת העסקת עובד זר שלא כחוק, את פרשת מסמך הרפז שלא פוענחה ומי יודע איזה עוד פרשיות מסתתרות מאחורי הזקן שהצמיח ברק.

הגאונית שלו צריכה להדאיג אותנו

הגאוניות של אהוד ברק צריכה להדאיג אותנו

המהפכה החילונית של אהוד ברק

"המהפכה החילונית של אהוד ברק"

אהוד ברח מלבנון
http://www.zeevgalili.com/?p=48

אהוד ברק 2012 [צילום זאב גלילי]

מפא"י ההיסטורית מתה מזמן וחבריה לא ידעו זאת * ממפלגה ציונית וחלוצית שהקימה את המדינה הפכה למפלגה שמלאנית מרץ ב' * כדי לשקם אותה היא צריכה להיות יהודית יותר, ציונית יותר, מתנחלת כמו בעברה המפואר * לא די בדיבורים על  מי יהודי

אבי גבאי [ויקיפדיה]

המפא"יניק האחרון

שאלנו את נצר: אמור לנו, היכן נעלמה מפא"י. כיצד זה התנועה שהקימה את המדינה ושלטה בה שנות דור הידרדרה כל כך. [ולהזכירכם זה היה בשנת 1981 ].
מה קרה לתנועה ההיסטורית הזו שאינה מגלה שום יכולת ארגונית, אינה מעלה שום רעיון חדש, אינה מוציאה מתוכה אף מנהיג, אף בשורה.

שרגא נצר

שרגא נצר הרהר מעט ואמר: אני המפא"יניק האחרון. מפא"י כבר לא קיימת. היא מתה.
מאז אותה שיחה ננעצו מסמרים רבים בארון הקבורה של מפא"י ההיסטורית. יצחק רבין, שמעון פרס, אהוד ברק , עמרם מצנע, עמיר פרץ, יצחק הרצוג – כל אחד בתורו תקע מסמר בארון של התנועה המפוארת שכבר מתה מזמן.

בין אבא אבן לסתו שפיר

אין שום דמיון בין דור המייסדים והממשיכים – על מעלותיהם ומגרעותיהם – לבין הדור הנוכחי.
ראו מי הם  חברי הכנסת הנוכחיים של התנועה – יצחק הרצוג, שלי יחימוביץ,` איתן כבל, ראלב מג`אדלה, משה מזרחי, מרב מיכאלי מיקי רוזנטל, נחמן שי, איציק שמולי, סתיו שפיר .
השוו אותם מול אישים שעמדו בראשה התנועה בכנסת השישית למשל [1965 – 1969]:
אבא אבן, יגאל אלון , שולמית אלוני , אריה לובה אליאב, זלמן ארן , לוי אשכול, ישראל גלילי, משה דיין, קדיש לוז, גולדה מאיר, יצחק נבון , דוב סדן , פנחס ספיר, שמעון פרס .

סתיו שפיר

אבא אבן

שני פנים למפא"י

אני מצטער על מותה של מפא"י ההיסטורית. לא כמפא"יניק אלא כיהודי וכישראלי ובעיקר כציוני. לא רק שלא השתייכתי מעולם למפא"י אלא שבמשך שנות דור ראיתי במפלגה זו את הכוח הדורסני שדיכא את משפחתי ורבבות משפחות אחרות, שלא הלכו בתלם של המפלגה. מפא"י ההיסטורית הייתה מפא"י של פלוגות "הפועל", אשר הכו בית"רים שניסו להפר שביתה בלתי צודקת ושברו עצמות של ילדים בית"רים שצעדו במצעד בתל-אביב.
מפא"י ההיסטורית היא התנועה ששללה את הזכות לעבודה מציבור גדול שלא הלך בתלם. ("השרון והעמק לא לנו / לא קציר לא קטיף לא בנין" – כתב ז'בוטינסקי בשירו). מפא"י ההיסטורית שללה מאותו ציבור את הזכות לרפואה. מפא"י ההיסטורית היא התנועה שגזזה פאותיהם של ילדים תימנים ושלחה אותם לקיבוצים אוכלי טריפה. מפא"י ההיסטורית היא התנועה שדיכאה את יוצאי ארצות ערב, זרקה אותם לישובים נידחים ומחקה את תרבותם. מפא"י ההיסטורית היא גם מפא"י שארגנה את ה"סזון" שבמהלכו נחטפו אנשי אצ"ל, עונו והוסגרו לבריטים. מפא"י ההיסטורית היא התנועה שהפעילה את "התותח הקדוש", שהטביע את אוניית הנשק "אלטלינה" והרגה 16 מאנשיה.
אף על פי כן אני אומר: חבל על דאבדין. כי לולא מפא"י ההיסטורית לא הייתה קמה המדינה ולא הייתה עומדת במלחמותיה.

התשתית שקדמה למדינה

לא רק מפא"י הקימה את התשתית למדינה. קדמו לה אנשי העלייה הראשונה שבאו לארץ ממניעים דתיים והקימו (במימונו של הברון רוטשילד) את המושבות, שהיו הבסיס הראשון להתיישבות החקלאית בארץ ישראל. קדמו להם אנשי הישוב הישן, שאמנם חיו חיי דחק המבוססים על נדבות מחוץ לארץ (ה"חלוקה"), אך נאחזו בציפורניהם בארץ החרבה משך מאות שנים.

אנשי "העלייה השניה" – שהביאו את הלהט המהפכני של הציונות הסוציאליסטית ממנה נתגבשה מפא"י – לא היו יכולים לחולל את המהפכה הציונית הגדולה בלי התשתית שקדמה להם. הם לא היו יכולים לעשות זאת גם בלי אלה שבאו אחריהם: העליות השלישית והרביעית והחמישית. העליות שהביאו יהודים פשוטים – בעלי מלאכה, סוחרים, תעשיינים – שבנו את תל-אביב ואת יתר הערים, הקימו תעשייה, פיתחו את הפרדסנות וענפי מסחר רבים. אבל בלי מפא"י שארגנה את הישוב  והשתלטה עליו גם באמצעים בולשביסטיים לא היתה מדינה.

בן גוריון בכרזת בחירות של מפאי

ציונות+סוציאליזם

מפלגת פועלי ארץ ישראל (ובקיצור מפא"י) הוקמה בשנת 1930. היא הוקמה כזרם מרכזי של תנועות שונות – שהגיעו לארץ עם העלייה השניה, 1904-1914 – שהמשותף להן היה תפיסה מהפכנית של שילוב ציונות וסוציאליזם. כמעט מראשיתה התגלמה תנועה זו באישיותו של דוד בן-גוריון, שהוביל את התנועה בראשות הישוב המתפתח בארץ ישראל עד להקמת המדינה ב-1948 ועד לפרישתו מן התנועה בשנת 1965.
הזרמים השונים של הציונות הסוציאליסטית התייחסו ברצינות תהומית לשילוב הזה בין סוציאליזם לבין ציונות, בין מאבק לשינוי מהלך ההיסטוריה היהודית לבין מלחמת מעמדות, בין מהפכנות מדינית למהפכנות חברתית. ברל כצנלסון, מן המנהיגים הבולטים של התנועה, אמר פעם כי השילוב הזה בין סוציאליזם וציונות איננו תערובת אלא תרכובת במשמעות הכימית. כלומר: שילוב שאין להפריד בין מרכיביו. (לימים הבין את הטעות הגדולה שעשתה תנועתו באמרו "רצינו לגדל דור של אפיקורסים וגידלנו דור של עמי ארצות").

תפיסתו של ז'בוטינסקי

מי שהתנגד לתפיסה של שילוב בין דגל כחול לבן לדגל האדום, היה זאב ז'בוטינסקי. ב-1925 הוא הקים את התנועה הרביזיוניסטית (הצה"ר) וב -1935 פרש מן התנועה הציונית והקים את התנועה הציונית החדשה (הצ"ח). הוא הצביע על חוסר השחר שבתפיסה של הקמת חברה חדשה על מנת שאפשר יהיה לחולל בה מלחמת מעמדות, כאשר אין עדיין חברה ואין מעמדות. הוא טען כי הנפת שני הדגלים תפגע במטרה העיקרית של התנועה הציונית: הקמת מדינה וקיבוץ העם היהודי לארץ ישראל. תנועת ז'בוטינסקי העלתה את רעיון ה"חד נס", או במילים יותר חדשניות ציונות ממלכתית. התנועה הזו הולידה את מחתרות אצ"ל ולח"י, שהשילוב בין מלחמתם לבין התשתית שהקימה מפא"י הביא להקמת המדינה.

מה עשתה מפא"י

הלהט המהפכני של חברי מפא"י ומנהיגותו של בן גוריון הביאו להשתלטות התנועה (שמבחינה מספרית היתה מיעוט) על הישוב בארץ ועל ההון הלאומי שזרם מחוץ לארץ. השתלטות זו הפכה את הישוב כאן מאוסף פליטים, שכל אחד עושה לביתו, לגוף מאורגן הצובר כוח לקראת הקמת המדינה. מפא"י הקימה את התשתית הפיסית, הכלכלית, הצבאית והתרבותית. היא הקימה את הקיבוצים ואת ההתיישבות לגווניה שקבעו את גבולות הארץ, מני דן וחניתה שבצפון ועד נגבה שבדרום. היא שלטה על ה"הגנה" והפלמ"ח שהיוו את הכוח העיקרי להדיפת ההתקפה הערבית על מדינת ישראל מיד עם הקמתה. היא הקימה מערכות בריאות וחינוך, הוצאות ספרים ועיתונים, מפעלי בניה וחרושת, מערכת בנקאית , בתי ספר חקלאיים ומקצועיים, מקהלות, להקות תיאטרון, בתי ילדים ומעונות יום, קורסים למשק בית ולחינוך מבוגרים, קבוצות ספורט ואפילו אספקת צרכי דת לפועל הדתי כמו עריכת סדרים ציבוריים לחסרי בית וארגון ציבורי של חגי ישראל. כל המפעלים הללו, ובראשם ההסתדרות, שימשו כלי לשליטה וגם לדיכוי, אך הם שימשו גם מכשיר להגשמת הציונות.

"את נשמות צעיריך ניטול"

זאב ז'בוטינסקי כתב באחד משיריו המפורסמים "עוד שלם נשלם לך קין/ את נשמות צעיריך ניטול". כלומר: יבוא יום והדור הצעיר שלכם יקבל את השקפתנו ויטוש את התורה הסוציאליסטית.
הנבואה הזו התגשמה. האיש שהגשים אותה היה דוד בן גוריון. הוא האיש שהכריע נגד עמדת רוב חבריו בעד הכרזת המדינה (שההחלטה עליה נתקבלה על חודו של קול); הוא האיש שניהל את מלחמת השחרור ביד רמה, כשמטרתו להרחיב את גבולות החלוקה החונקים שקבע או"ם ולהביא לסילוק מה שיותר ערבים מן הארץ; הוא האיש שהחליט את ההחלטה האסטרטגית החשובה ביותר: העלאת מיליוני יהודים מכל מקום שניתן להעלותם למרות שלא היתה כאן תשתית כלכלית כלשהי לקליטתם; הוא האיש שהחליט את ההחלטה האסטרטגית החשובה השנייה והקים את דימונה; הוא האיש שביטל את זרם העובדים בחינוך והנהיג חינוך ממלכתי כללי; הוא גם האיש שהשגיח בשבע עיניים על העשבים השוטים שצמחו בתוך תנועת העבודה הסוציאליסטית כמו מפ"ם שהיתה ציונית אך חלמה על היום בו יגיעו טנקים סובייטים לגבולות הארץ.

בן-גוריון לא היסס לשלוח את השב"כ להטמין מכשירי האזנה במגרות של מנהיג מפ"ם מאיר יערי. הוא לא היסס להעמיד לדין באשמת ריגול אישים מרכזיים בתנועה שהיו בקשרים עם ברית המועצות. תחת עינו הפקוחה נמנעה סטיית מפ"ם (שתקופה ארוכה היתה מפלגה גדולה וחזקה) לכיוונים דסטרוקטיביים (כמו הקמת מחתרת חמושה בקיבוצים ובתוך צה"ל) והיא נשארה בגבולות הקונסנזוס הציוני.

דור הנפילים

בן גוריון היה הגדול מכולם, אך אי אפשר לתאר את הצלחתה של מפא"י בהקמת המדינה שבדרך ובניהולה עד המהפך של בגין ב-1977 בלי דור הנפילים שלה. זהו דור שכלל אנשים משכמם ומעלה בכושר הארגון, במסירות האישית, בלהט הציוני והיהודי, כמו פנחס ספיר, לוי אשכול, גולדה מאיר, זלמן ארן ועוד רבים אחרים. לא נעדרו מדור זה גם אנשי רוח בעלי שעור קומה כמו יצחק בן צבי, זלמן שז"ר, דב סדן ורבים אחרים.

דמדומי האלים

ירידתה של מפא" החלה ברקב השחיתות שפשה בה ובפיחות ההולך וגדל של דור מנהיגיה. זהו עניין להיסטוריון לבדוק מדוע בני העיירה היהודית במזרח אירופה – אנשים שלמדו ב"חדר" ובישיבה, היו צאצאים לרבנים מפורסמים – הקימה דור מנהיגי ענק. ואילו הישוב היהודי בארץ שהצמיח את הצבר השזוף, הגבוה וזקוף הקומה, לא הוציא מתוכו אף לא מנהיג אחד בעל שעור קומה. הפער בין גולדה מאיר לבין יצחק רבין שבא אחריה משקף את הפער בין הדורות. גולדה היתה אשת הברזל שמנעה את התמוטטותו של דיין במלחמת יום הכיפורים. ועל המשבר של רבין ערב ששת הימים מוטב לא להרחיב את הדיבור. לוי אשכול ה"הססן" היה חזק ממנו.
גסיסת התנועה נמשכה זמן רב. בעקבות הריקבון המוסרי שפשה בה חדרו אליה חיידקי השמאלנות החדשה, הפוסט ציונית וגם האנטי ציונית, הפוסט יהודית וגם האנטישמית והשתלטו על המפלגה ולא נמצא בתוכה מנהיג שיעצור את הסחף. אם בתקופת הזוהר שלה הייתה מפא"י המפלגה הלאומית המרכזית, הנה בתהליכי גסיסתה הפכה להיות תנועה שולית, המייצגת שמאלנות דקדנטית מנותקת מן העם ומשאיפותיו, מעין מר"ץ-ב'.

ומי הם ה"מנהיגים"  שמשך שנים טענו לכתר ? חוג הכפר הירוק שחלק מחבריו התנדף וחלק הפך להיות מר"ץ ? ומי עוד ברשימה? – עמיר פרץ, בוז'י הרצוג, פואד בן אליעזר (חביב הדרוזים שבחרו בו שבערוב ימיו נתגלה כמושחת). ואולי אברום בורג השולל את הציונות ואת המדינה ודואג להפיץ את דבריו בעולם הגדול. ועוד הרשימה ארוכה.
אין פלא שכשהתחולל המפץ הגדול עברו חלק מהם ל"קדימה". תנועה כדאיניקית, חסרת מהות ופרצוף שהתאימה להם. ואחר כך "התנועה" עם ציפי לבני שסייעה להחיות את מפא"י ההיסטורית ככוסות רוח למת.
 כל מה שנשאר מן המפלגה המפוארת הוא קומץ עסקנים הנאבקים על כיסאות וקומץ תמהונים הזויים, המדברים על "מפלגה סוציאל דמוקרטית". אלה מנהיגיך ישראל.
אבי גבאי צריך להיות בן גוריון כדי להחזיר את העטרה של עברה המפואר . דיבורים על לזכור מיהו יהודי לא יעשו את זה.

תגובות במייל ובפייסבוק

המאמר ההיסטורי הזה מעולה ביותר  ומכמה בחינות.  חן חן לך.

הייתי מציע לכל אדם ציוני, רציני וחושב, להכניסו למסגרת ולתלותו במקום בולט, כדי לאפשר את קריאתו החוזרת ובייחוד לפני כל בחירות.

צדקת, שמפא"י (והעבודה וכו' ) מתה מזמן, אך משום-מה חנטו את הגופה הזאת, כפי שעשו ללנין. במקום לקוברה אחת ולתמיד.

בשני נקודות אינני מסכים עמך: א. טוען אתה, שב.ג. היה "מנהיג" . – הוא היה

אדם ללא חינוך מסודר, הן כללי והן יהודי. . ידיעותיו היו דומות לתלמיד תיכון, בינוני.

ורק בהשפעת הבולשביזם הוא הפך לבעל מרפקים עם כל התוצאות השליליות.

ב. מרשימת האישים שלך בכנסת השישית, הייתי מוריד את יגאל אלון (סיזון), שולמית אלוני, גולדה מאירסון (סוציאליזם בימינו), משה דיין (מומחה לארכיאולוגיה) ושמעון פרס.

וטוב שלא הרחבת את הדיבור על יצחק רבין.

עוד פעם, תודה רבה לכתיבתך הנהדרת ("הדר ביתר"י !)

תל-חי !

יצחק ר. דויטש

גלות טורונטו

מאמר יוצא מגדר הרגיל. נהניתי ונעצבתי כאחד.

אחרי מות קדושים אמור

אופיר

קישורים

איך הפכה תנועת העבודה ההיסטורית לשמאלנית פוסט ציונית ופוסט יהודית
http://www.zeevgalili.com/1997/10/10509

[מאמר זה פורסם כאן לפני 10 שנים הוא אקטואלי כמו בעת פרסומו]

חוזיסטטן היא  חבל ארץ בדרום איראן שבו מתגוררים 8 מיליון ערבים המדוכאים עד עפר * מטרנספרים אותם מבתיהם, אוסרים אותם ללא משפט, מענים ומוציאים להורג* זוהי איראן שמנהיגיה קוראים להשמיד את ישראל בנימוק שגרשה את הפלסטינים מאדמתם * ומדוע נרדם משרד החוץ בשמירה

ההיטלרים מטהרן מצליחים ביחסי הציבור שלהם, להפוך את שאלת זכות קיומה של ישראל לנושא דיון לגיטימי. לידתה של ישראל בחטא, הם אומרים. בעקבות השואה ("שיש לחקור אם היתה או לא היתה") גרשו היהודים את הערבים מאדמתם והקימו מדינה על חרבותיו של העם הערבי הפלסטיני. תפיסה זו, בעיקרה, רווחת מזה שנים בחוגי השמאל והאליטות האינטלקטואליות במערב, המקבלים תימוכין גם משמאלני ישראל.

מהי חוזיסטאן

זהו חבל ארץ בדרום מערב איראן, השוכן לחופי המפרץ הפרסי וגובל עם עיראק ועם כוויית. בחבל ארץ זה, ששטחו כ-63 אלף קילומטרים מרובעים, מרוכזים כ-90 אחוז מאוצרות הנפט והגז של המדינה. בחוזיסטאן יושבים כ-8 מיליון ערבים סונים.

מפת חוזיסטאן

עד 1925 היה האזור, שנקרא אז אל-אהואז, נתון לשלטון בריטי, ונהנה מאוטונומיה. באותה שנה פלשו כוחות איראניים לאזור ושינו את שמו – תחילה לערביסטאן ואחר כך לחוזיסטאן. הם החלו במסע ל"איראניזציה" של האזור תוך הפעלת מעשי דיכוי אכזריים, הנמשכים עד היום.

מדיווחי "אמנסטי" עולה כי אמצעי הדיכוי התרבותי כוללים איסור מוחלט ללמד בבתי הספר בשפה הערבית. ערבים חוזיסטאנים הנותנים לילדיהם שמות ערביים נאסרים ומוחזקים בכלא ללא משפט. פעילים באירגון הפועל להשגת עצמאות או אוטונומיה לחבל נאסרים, עוברים עינויים קשים ומוצאים להורג. בשנה האחרונה הוצאו להורג 131 פעילים נגד המשטר. מספר העצורים מגיע לאלפים רבים. במקרים רבים עוצרים יחד עם החשודים בפעילות נגד המשטר את כל בני משפחתם, כולל נשים וילדים.

ערבים מפגינים נגד השלטון האיראני בחוזיסטאן

טרנספר שיטתי

השלטון האיראני נוקט כלפי האוכלוסיה הערבית של חוזיסטאן טרנספר שיטתי. בשנים האחרונות גורשו כ-1.2 מיליון ערבים מן האזור ובמקומם התיישבו כמיליון וחצי איראנים. התושבים מגורשים מבתיהם ללא הודעה מוקדמת והופכים לפליטים, שרק תודות לסיוע מן האו"ם יש להם איזו קורת גג עלובה ומשהו לאכול.

מצבם הכלכלי של ערביי חוזיסטאן חמור. קיימת אפליה ברורה במתן משרות לערבים חוזיסטאנים ורבים המובטלים בתוכם. מערכת החינוך ירודה ורבים אנאלפאביתים. המצב הכלכלי גורם לכך שכ-80 אחוז מילדי חוזיסטאן הערבים סובלים מתת תזונה. שליח או"ם שביקר באזור ב-2005 דיווח על מצב סניטציה חמור – ביוב פתוח, העדר מים זורמים בבתים וללא חיבור לחשמל.

בתי פליטים בחוזיסטאן נבנו בעזרת אום

והעולם שותק

איך קורה שכל העובדות הללו אינן תופסות כותרות בעיתוני העולם? מדוע לא ראינו ב-cnn כתבה על דיכוי ערביי חוזיסטאן?

קשה להסביר זאת בכך שהאזור סגור לביקורי זרים. כל העובדות ידועות. כלי התקשורת הערביים מדווחים על הנעשה שם בהרחבה. הם מדווחים על הפגנות סוערות, על מעשי חבלה של מחתרת חוזיסטאנית, כולל ניסיון לרצוח את אחמדינג'אד.

ארגוני המתנגדים גם פנו לאו"ם לא פעם בקובלנה על הפרת זכויות האדם. אבל חוץ ממעט סיוע הומניטארי לפליטים לא קרה כלום.

ההתקפה על השגרירות בלונדון

פעם אחת פרצו החוזיסטאנים לתודעה העולמית באמצעות טרור. ב-30 באפריל 1980 השתלטו שישה אנשים חמושים על בנין שגרירות איראן שבמרכז לונדון, והחזיקו ב-26 בני ערובה. הם הכריזו כי הם נמנים עם "התנועה הדמוקרטית המהפכנית של ערביסטאן" ותבעו שחרור חבריהם העצורים באיראן ומתן אוטונומיה לחבל חוזיסטאן.

שישה ימים נמשך המשא והמתן עם החוזיסטאנים. בפרק זמן זה עשו היחידות המיוחדות הבריטיות (SAS) הכנות לחדור לבניין. הפריצה נסתיימה בהצלחה. חמישה מששת החוזיסטאנים נהרגו ורק בן ערובה אחד נהרג.

פריצת הכוחות הבריטיים לשגרירות האירנית בלונדון

הפרשה נסתיימה בקול דממה דקה. לאחר שנתברר כי החוזיסטאנים נעזרו ונתמכו על ידי סאדאם חוסיין, היתה סיבה טובה לשכוח את הפרשה ולהשכיח את הבעיה החוזיסטאנית בכללותה.

למה העולם שותק

כמה מאות אלפי פליטים פלסטינים שברחו או גורשו ב-1948 מעסיקים את העולם כולו עד היום. הבעיה הפלסטינית היא כביכול "לב הבעיה של המזרח התיכון". כי מאחורי הפלסטינים המסכנים ע עומדות מדינות ערב העושות בפלסטינים שימוש לקידום האינטרסים שלהן. לאיש בעולם לא אכפת מה קורה לחוזיסטאנים.
השאלה היא איפה משרד החוץ של ישראל. איפה מערכת המחקר שלו. היכן ההסברה המהוללת. האם אי אפשר היה לרתום את הפרשה החוזיסטאנית ולהפוך אותה לנושא המרכזי של ביקור ההיטלר האיראני בארצות הברית?

כותרת דיילי מייל על הפריצה לשגרירות

"נכשל ניסיון התנקשות באחמדינג'אד"

– מאת כתבי סוכנויות הידיעות –
ארבעה בני אדם נהרגו ו-40 נפצעו בשני פיצוצים שאירעו אתמול (24.11.06) בעיר אהווז שבדרום אירן, כך מדווחת התקשורת האירנית. ערוץ "אל-מנאר" הלבנוני, המופעל ע"י ארגון החיזבאללה, דיווח כי הפיצוצים נועדו  להתנקש בחייו של נשיא אירן, מחמוד אחמדינג'אד, שהיה אמור לבקר בעיר ביום ג' אך נאלץ לבטל את ביקורו.

בתקשורת האירנית דווח כי נשיא אירן אכן היה אמור לבקר בעיר, אך ביקורו בוטל בלילה שקדם לביקור בשל סופות חול המשתוללות באיזור, שהיו מונעות ממנו לטייל ברחובות העיר בחברת התושבים, כפי שהוא נוהג לעשות.

בחודש יוני, נהרגו שמונה בני אדם בפיגוע באווהז, ובאוקטובר נהרגו שישה בני אדם בפיגוע נוסף. אירן הטילה את האחריות לפיגועים על קיצונים ערבים המבקשים להתבדל מאירן ועל בריטניה, שלטענת אירן מימנה אותם.

ראה: למה הובסה ישראל בקרב ההסברה