במאמר ב"הארץ", מייחס חובש הכיפה איש השמאל ב. מיכאל את האידיאולוגיה של הפלג האנטי ציוני בחסידות לכלל היהדות האורתודוקסית * דבר שאין לו שחר במציאות ההיסטורית * ומה פרוש "קיבינימט" בשפה הרוסית
–

הרבי מסאטמר יואל טווטלבוים

                                                     – מאת דן ירדני  –

ב. מיכאל פרסם בעיתון "הארץ" ב-29.12.2016 מאמר שכותרתו :
"האומות עשו את שלהן, הן יכולות ללכת קיבינימט"
לידיעת מי שאינו שולט במכמני השפה הרוסית "קיבינימט" – פירושו "זיין את אמך".
מי יגלה עפר מעיניך, גרשום שוקן? עם כל הכבוד לחופש הכתיבה של מחבר המאמר, גרשום שוקן לא היה מרשה לכותרת כזו להופיע בעיתון שהוא היה בעליו ועורכו.

לתועלת הקורא אני מביא להלן את הנוסח המלא של המאמר (הציטוט באדיבותו של אלון עידן, עורך מדור "דעות" בעיתון "הארץ")
להלן נוסח מאמרו של ב. מיכאל ומיד לאחריו תגובתי הקצרה.
"בשולי המניפסט האנטישמי שפרסמו קלגסי האו"ם בשבוע שעבר שב וכיכב סינדרום אחד, ותיק ומעניין מאוד, ששוב לא זכה לתשומת הלב שהוא ראוי לה: ההתייחסות המזגזגת, הצבועה והחושפנית של המחנה הדָתִישִיסְטִי למערכת הדין הבינלאומי.
קמצוץ היסטוריה: עם הנץ הציונות סבר חלק הארי של היהדות האורתודוקסית כי מדובר בשיקוץ שאינו ראוי למאכל יהודים. מן "המזרחי" (באורח חלקי) ועד סאטמר (באורח מלא) ראו בה חילול השם, הפרת ההלכה וסכנה פיסית ורוחנית ליהדות.
בינם לבין תמיכה ברעיון הקמת מדינה ניצב מדרש תלמודי (כתובות, קי"א) המספר על שבועות שהשביע הקדוש־ברוך־הוא את ישראל. לא ניכנס למלוא הדיון, ונסתפק בשלוש השבועות שנתקבעו עם השנים:
1. "שלא יעלו בחומה", דהיינו, שלא לעלות באורח המוני ומאורגן לישראל.
2. "שלא ימרדו באומות העולם", דהיינו, שלא יעשו מעשים בניגוד לדעת אומות העולם.
3. "שלא ידחקו את הקץ", דהיינו, שלא ינסו לזרז את המשיח המתמהמה. כמעט מאליו מובן, שהציונות מנוגדת לשתיים ואולי לכל שלוש השבועות הללו. והאורתודוקסיה התנגדה. ממש קרבות ניטשו בקונגרסים הציוניים בין חילונים לדתיים, בין חרדים לאורתודוקסים, בין סוציאליסטים לנציונליסטים. הניסיונות לרבע את המעגל הזה היו מרתקים, אך כושלים.
עד שלשוחרי הקמת מדינה נמצא גואל ומושיע: החוק הבינלאומי. תחילה בוועידת סן־רמו ב–1920, זו שחילקה את שלל מלחמת העולם הראשונה בין המנצחים ואישררה את "הצהרת בלפור" ואחר כך, וביתר שאת, בהחלטה 181 של עצרת האו"ם, היא "החלטת החלוקה".
"יש!" נשמעה אנחת הרווחה האורתודוקסית. יש הסכמה של אומות העולם! אנחנו לא מורדים בהם. החוק הבינלאומי מרשה. האו"ם עשה את רצון האל. מותר להקים מדינה. האורתודוקסיה חגגה. היא עלתה, התעצמה, תפחה, ונהפכה אט־אט לדתישיזם גרגרני ומפוטם. וכמו שכתוב, לאחר שישורון שָׁמָן — הוא גם בעט. במי בעט? באו"ם. בדיני אומות העולם. בחוק הבינלאומי. בכל אלה אשר רק מכוחם, מתוכם, ובזכותם הצליחה אותה אורתודוקסיה לסלול לעצמה דרך עוקפת־הלכה כדי להתיר הקמת מדינה "יהודית".
ומאז, כל מעשי האו"ם הפכו בטלים ומבוטלים כעפרא־דארעא. כל החלטותיו, כל דיני המלחמה, כל אמנות ז'נווה, כל המשפט ההומניטארי הבינלאומי, מופרים בכיף (עם כל שלוש השבועות) יום יום ושעה שעה.
ביום שישי שבו אומות העולם הצהירו פה אחד, שאנחנו מורדים בהן. נחרה גדולה של בוז, עלבון וזעם עלתה מאוהלי החרד"ל. למה־מיהם "אומות העולם", שיגידו לנו מה מותר ומה אסור.
ומה נשוב ונלמד ממופע הצביעות הנלעג הזה? שבריון הוא קודם כל בריון, ורשע הוא קודם כל רשע, ונבל הוא קודם כל נבל. ורק אחר כך הוא מחפש לעצמו אידיאולוגיה ו/או טריק הלכתי ו/או משלח־יד, שיתירו לו לקרוא דרור ליצריו. לפעמים הוא יהיה בריון ברשות החוק, לפעמים רשע ברשות השקפת עולם, ולפעמים נבל ברשות התורה. כך בתפעול מרתפי עינויים, כך בתחזוק רודנויות צבאיות, כך בדאעש, כך ביש"ע.
ואומות העולם? הן עשו את שלהן בכ"ט בנובמבר. הן יכולות ללכת קיבינימט".
עד כאן דבריו של ב. מיכאל.

על האמור לעיל חובה לומר: פשוט לא נכון!
בדבריו של ב. מיכאל על "ההתייחסות המזוגזגת, הצבועה והחושפנית של המחנה הדתישיסטי למערכת הדין הבין לאומי", הוא נסמך על דעת מיעוט בקהילה היהודית הדתית-אורתודוקסית בישראל ובעולם. ביטויה המזוקק הוא באידיאולוגיה של חסידות סאטמר.
כדי לסבר את האוזן, כל כולה של חסידות קולנית זו, מונה בעולם כ-100,000 נפש, כגודל עיר בינונית בארץ.
טיעונו של ב. מיכאל מסתמך על ציטוט בתלמוד מפי רב יהודה, האמורא מבבל, מייסד וראש ישיבת פומבדיתא הגדולה וייתכן שבשל כך נטתה דעתו לטובת השתקעות שם. הוא מצוטט בדיון על פיסקה במסכת "כתובות" בתלמוד, שבפתיח שלה נאמר במפורש: "'לעולם ידור אדם בארץ ישראל – אפילו בעיר שרובה עובדי כוכבים, ואל ידור בחוץ לארץ ואפילו בעיר שרובה ישראל, שכל הדר בארץ ישראל דומה כמי שיש לו אלוה וכל הדר בחוצה לארץ דומה כמי שאין לו אלוה, שנאמר: (ויקרא פרק כ"ה, פסוק ל"ח): אני ה' אלוהיכם אשר הוצאתי אתכם מארץ מצרים לתת לכם את ארץ כנען להיות לכם לאלוהים; וכל שאינו דר בארץ אין לו אלוה? אלא לומר לך כל הדר בחוץ לארץ כאילו עובד עבודת כוכבים".
דברים כדרבנות. בדיון שהתפתח בתלמוד מאמץ רב יהודה מובאה מ-"שיר השירים" ואומר, בלשון התלמוד "דורש", על "שלוש שבועות" שהשביע אלוהים את עמו כנגד עליית יהודים והקמת מדינה יהודית בארץ ישראל. אלה צוטטו במאמר על ידי ב. מיכאל, (אגב, באותה פיסקה ממש מספר התלמוד על רבי זירא, תלמידו של רב יהודה, שמפר את האיסור עקב גילוי אנטישמי שחווה בבבל, ועולה לארץ ישראל).
מי ליהודים דתיים פוסק כרמב"ם, מחבר ספר ההלכה המונומנטאלי "הי"ד החזקה" שאותו חיבר כ-600 שנים לאחר חתימת התלמוד. הרמב"ם אינו מזכיר כלל את הלכת "שלוש השבועות" והחרו החזיקו אחריו גדולי פוסקי ההלכה היהודית בכל הדורות: רמב"ן, רשב"א, הרא"ש, רבי ישראל מאיר הכהן "החפץ חיים", מהפוסקים האחרונים בגולת אשכנז, ואחרים שמדברים פעמים רבות על חובת העלייה לארץ.
מי שאמון על דבריהם וכתביהם של רבנים אורתודוקסים מובהקים כאברהם הכהן קוק וצבי פסח פראנק (גילוי נאות: הוא סב רעייתי) יודע עד כמה ביטלו בדעתם ובהתנהלותם את "שלוש השבועות", והלא המושבות היהודיות הראשונות בארץ ישראל, פתח תקווה, זיכרון יעקב ואחרות, נוסדו על ידי דתיים-אותודוקסים שנים לפני הקונגרס הציוני הראשון.
אדם קרוב אצל עצמו, ואין פליאה שרבים מהרבנים באירופה, ובתוכם רבני חסידות סאטמר, חששו לאבד את צאן מרעיתם במקום מושבם לטובת עליה לארץ ישראל. אך רבים מהם, עוד לפני התנופה שהעניקה לעליה לארץ ישראל התנועה הציונית, קראו לעצמם ונקראו "חובבי ציון", שעל כן ראוי היה ב. מיכאל שיבדוק בציציותיו לפני כתיבת "כתב הפלסתר" שלו.
אדרבא, יבוא ב. מיכאל שמציג עצמו כיהודי ירא שמים ובעל מצפון, ויסתור את האמור לעיל.

ראה ב. מיכאל על בורותו של לפיד

http://www.zeevgalili.com/2012/03/16446
ראה מת מריץ את חסידות סאטמר
http://www.zeevgalili.com/2004/11/322

 מאמר זה פורסם לפני כעשר שנים לרגל הופעת ספרו של חברי אריה אבנרי ז"ל. אני מביא אותו כאן ללא שינוי והוא נשאר אקטואלי כשהיה בזמן פרסומו.

זאב גלילי

 למיליארדר אליעזר פישמן יש זיכרון פנומנאלי, מספר העיתונאי אריה אבנרי בספרו החדש " חידת פישמן" . הוא יכול לדקלם בשעת בוקר מוקדמת ובשעת לילה מאוחרת כמעט כל נתון שיבקשו ממנו: שערי מטבע בעולם, מאזני חברות, שערי מניות בישראל ובוולסטריט, מצב חשבונות בנקים, ריכוז זכות וחובה על הלוואות שלקח, נזילות של חברות שבבעלותו ועוד.

" רק בנושא אחד" , כותב אבנרי, " מאבד פישמן משום מה את חוש הזיכרון המופלא שלו: כשהוא מתבקש לפרט כמה כסף הלווה עד היום לחוות השקמים של ראש הממשלה, אריאל שרון. במפתיע, הוא גם לא זוכר אם ההלוואות, שניתנו מספטמבר 1994, נפרעו מאז, או שעדיין עומדת יתרת חוב לזכותו בהתחשבנות עם חוות שקמים" .

לפי רשם החברות, אומר אבנרי, חוות השקמים לא החזירה לפישמן שתי הלוואות.

אבנרי מגלה שהקשרים בין פישמן לבין שרון החלו עוד באמצע שנות השבעים ובמפגש הראשון והמקרי ביניהם בסניף בנק אמריקני (כמה סמלי) " נוצר קליק" שהוביל לידידות רבת שנים.

פישמן תרם " סכום כסף לא מבוטל" לרשימת שלוםציון שהקים שרון בבחירות 1977. לאחר ששרון התמנה שר החקלאות " הוא הרבה להתייעץ אתו בנושאים חקלאיים ולהיעזר בידע הרב שלו בכל הקשור להערכות חשבונאיות לגבי תשומות כלכליות" .

" במשך שנים" , מספר אבנרי, " עשה אריאל שרון במינהל מקרקעי ישראל כבתוך שלו. החלטות חשובות כמו שינוי ייעוד של קרקע, תוכנית מתאר ועוד, הן משמעותיות ביותר לאנשי עסקים כדוגמת פישמן, שתחום העיסוק שלהם נע בין חקלאות, תעשייה ונדל"ן.

 שרון היה במשך שנים חבר בוועדת השרים לענייני הפרטה, אחד התחומים שפישמן מעורב בהם מאד. האם היה זה רק מזלו הגדול של אליעזר פישמן שהביא לידידות הגדולה עם אחד האנשים החזקים והמשפיעים במדינה, דווקא באותם תחומים המשיקים לעסקיו? האם הידידות הגדולה היא שהובילה להלוואות בסכומים לא ידועים שקיבלה חוות שקמים מאיש העסקים שהפך להיות מבאי ביתו של שרון?" .

אבנרי מציג את השאלה שהיועץ המשפטי ומבקר המדינה היו צריכים להציג: " האם זכה פישמן להעדפות עסקיות שנבעו מהידידות הקרובה עם שרון?" .

ותשובתו: " אם להאמין לפישמן התשובה היא חד משמעית לא" .

ועל כך נאמר בשיר הילדים " מי שלא מאמין יבוא בעוד שנים ויראה…." .

אליעזר פישמן הוא טייקון ישראלי שמגלם באישיותו ובעסקיו את הקשר בין הון, שלטון ותקשורת. הוא שגשג והתרסק בימי ארידור העליזים בשנות השמונים. שיקם עצמו במהירות והפך לאחד ממאה העשירים של ישראל, שהונו האישי נאמד בין מיליארד ושני מיליארד דולר. שיטתו הבסיסית היא מינוף. למשל: הוא קונה נכס נדל"ני בהלוואה שהוא מקבל בבנק, משכיר את הנכס (לעתים לזה שמכר אותו) ומחזיר את החוב לבנק מדמי השכירות. אותו נכס משמש גם בטוחה להלוואה נוספת באמצעותה הוא קונה נכס אחר וכך הלאה. פישמן לא מסתיר את העובדה שהוא מגייס לעסקיו בכירים במערכת השלטון לאחר פרישתם ומנצל את הידע והקשרים שלהם לעסקיו.

לאחר כמה כישלונות בניסיונות לרכוש עסקים שרצה תפס את החשיבות של התקשורת בעסקים. אף שכבר היה הבעלים של העיתון הכלכלי " גלובס" החליט להרחיב את ממלכתו. תוך זמן קצר יחסית הצליח לרכוש נתח נכבד מידיעות אחרונות. הואיל והוא שולט באמצעות חברותיו גם בכבלים ובערוצי טלוויזיה הרי הוא למעשה טייקון התקשורת הגדול במדינה, פרט אולי לנוני מוזס.

מאמר זה פורסם  לראשונה בשנת 2000 אבל נראה שהוא מעניין גם היום

אם יש את נפשך לדעת את המעין ממנו לא שאבו עתונאינו החמודים והעוקצניים, אף לא טיפה אחת, לך אל כתבותיהם. תקרא מה הם יודעים ומה הם אומרים כשמדובר בנושא יהודי כלשהו.כמעט כולם "מנוגבים מדבר תורה" (כמאמרו של עגנון), פשוט נבערים מדעת.

יגאל סרנה ויקיפדיה dolly hase

קחו למשל את יגאל סרנה, כתב בכיר ב"ידיעות אחרונות". חצי עיתונאי חצי סופר, קצת מזה וקצת מזה. כמובן שמאלני. סרנה שם נפשו בכפו, יצא לכתוב כתבה על שכם, כשהוא זוכה להגנתם של "הפנתרים", תנועה שלפי עדותו "הטילה את חתיתה על סיורי צה"ל בשעתו".

הכתבה כולה עושה שרות מצויין לעמדה הערבית. קבר יוסף בידי ישראל הוא "פרונקל" והערבים עכשיו משפצים אותו ומחזירים לו את תפארת עברו. וראש העיריה שלח ארבעה מהנדסים לאיטליה ללמוד על שיפוץ אתרים עתיקים וזה מוכיח שהם רודפי שלום.

עד כאן הכל בסדר. לא יותר גרוע ממאמר ראשי שכתב בשבחו של ברגותי. וכי מה אפשר לצפות מכתב ישראלי? שיציג את העמדה הישראלית? בפעם האחרונה שסרנה הציג עמדה ישראלית היה ככל הזכור לי כאשר איש חמס פוצץ עצמו בדיזנגוף, במסלול בו מוביל סרנה את בתו אל הגן.

קבר יוסף בשכם 1865

אין זו הפעם היחידה שבה נחשפו ידיעותיו של סרנה ביהדות. לפני כשנתיים פרסם סרנה כתבה על עולם הפשע בפרדס כץ. בכתבה הוא מצטט אחד ממרואייניו שסיפר לו את הסיפור התלמודי על ריש לקיש שהיה בראשיתו שודד (או גלדיאטור). היה מסוגל לעבור נהר בקפיצה. ר' יוחנן שיכנע אותו לחזור בתשובה והבטיח להשיא לו את אחותו היפה. ריש לקיש קיבל את ההצעה ולאחר שקיבל עול תורה נתברר כי תש כוחו והוא אינו מסוגל עוד לדלג בקפיצה מעל לנהר.
בגירסה של סרנה, כפי ששמע אותה מחכמי פרדס כץ, נהפכו היוצרות. ריש לקיש הוא האיש הטוב (במקום ר' יוחנן) והאיש הרע הוא ר' שמעון בר יוחאי (שחי בכלל בתקופה אחרת).
הפניתי את תשומת לבו של העורך דאז, אלון שליו, וסרנה התקשר אלי והסביר לי שהסיפור הזה מלמד כי האנשים אותם ראיין רק מתחזים ללמדנים גדולים בעוד שהם בורים ועמי ארצות.

מי אתה שמיר, מי אתה חלמיש לפני עיתונאי עברי המנוגב מדבר תורה.

 ראה

קבר יוסף בשכם

איך השתלטה השמאלנות הפוסט יהודית על התרבות הישראלית

http://www.zeevgalili.com/?p=10611

איך הפכה התקשורת מושחתת ושמאלנית

http://www.zeevgalili.com/?p=6114

נספח: ארגוני שמאל בישראל

אק"י – אופוזיציה קומוניסטית ישראלית (פרשה ממק"י ב-1973, התמזגה לחד"ש ב-1977)

דע"ם – ארגון הפעולה הדמוקרטי (הוקמה ב-1995 על ידי פורשים מדרך הניצוץ)

הפנתרים השחורים (נוסדה ב-1971, רצה כחלק מהעולם הזה – כוח חדש, של"י וחד"ש)

הרשימה המתקדמת לשלום (נוסדה ב-1984, התפלגה ב-1992 אל בל"ד ודעכה)

חד"ש – החזית הדמוקטית לשלום ולשוויון (נוסדה ב-1977 על ידי רק"ח יחד עם פורשים מאק"י, שס"י, הפנתרים השחורים ואחרים, מאוחר יותר הצטרפו מק"י ותראבוט)

מחנה של"י (שלום לישראל) הוקמה על ידי הסוציאליסטים העצמאיים, מוקד, העולם הזה – כוח חדש, והפנתרים השחורים)

מק"י – המפלגה הקומוניסטית הישראלית (נוסדה ב-1919 כמפס"ע ולאחר מכן פק"פ, ושינתה את שמה למק"י עם הקמת המדינה ב-1948, דעכה לאחר המיזוג אל מוקד ופירוקה ב-1977); כמו כן, מ-1989 שמה של רק"ח (חלק מחד"ש)

רק"ח – רשימה קומוניסטית חדשה (התפלגה ממק"י ב-1965, חלק מחד"ש החלק מ-1977, שינתה את שמה למק"י ב-1989)

שמאל ישראלי חדש (נוסדה 1973, התפרקה ב-1973 לתכלת-אדום ולאק"י)

תנועת שח"ר (תנועה בראשות יוסי ביילין)

אומץ לסרב (תנועת סרבנות, קמה בעקבות אינתיפאדת אל אקצה)

אנרכיסטים נגד הגדר (קבוצת שמאל רדיקלית שפועלת כנגד גדר ההפרדה)

ארבע אמהות (תנועה שפעלה ליציאת צה"ל מדרום לבנון, התפרקה אחרי היציאה מלבנון)

גוש שלום (תנועת שמאל רדיקלית)

דרך הניצוץ (התפלגה ממצפן)

הועד נגד הריסת בתים ICAHD (תנועת שמאל יהודית-ערבית המתנגדת להריסת בתים של פלסטינים)

יש גבול (תנועת סרבנות, קמה בעקבות מלחמת לבנון)

כביסה שחורה (תנועת שמאל רדיקלית עם אוריינטציה לסבית)

מחסום Watch (ארגון העוקב אחרי מחסומי צה"ל בשטחים)

מכתב השמיניסטים (תנועת סירוב, של נוער המתנגד לכיבוש)

מצפן (תנועת שמאל רדיקלי אנטי-ציונית, הוקמה בשנות השישים, התפרקה)

נשים בשחור (תנועת שמאל פמיניסטית למען שלום)

עיר עמים (עמותה העוסקת בעתיד ירושלים)

פרופיל חדש (תנועה פמיניסטית לאזרוח החברה ונגד מיליטריזם)

שוברים שתיקה (חיילים משוחררים מספרים על חברון)

שלום עכשיו

תעאיוש (תנועה יהודית-ערבית)

לוחמים לשלום (תנועה ישראלית פלסטינית הפועלת לסיום הכיבוש בדרכים לא אלימות)

הפורום הקומוניסטי הישראלי

הפנתרים השחורים

הקשת הדמוקרטית המזרחית (שמאל חברתי)

השמאל הלאומי

יסו"ד – ישראל סוציאל-דמוקרטית

כוח לעובדים (איגוד עובדים דמוקרטי)

מאבק סוציאליסטי (תנועת שמאל סוציאליסטית הדוגלת במדינת כל-אזרחיה)

מרכז אדוה

קואליציית הסטודנטים (ארגון על של תנועות שמאל באוניברסיטת תל אביב)

איך הפך השמאל הציוני הישן לשמאלנות פוסטמודרנית

http://www.zeevgalili.com/?p=10509

 ידיעות אחרונות הסיפור האמיתי

ערב פסח, ניסן 1956, חיבר דוד בן גוריון נוסח מקורי להגדה של פסח * בן גוריון היה אז שר הביטחון והזדהה עם קיבוץ שדה בוקר הבלתי מפלגתי, אליו עבר להתגורר לאחר פרישתו * מטרת ההגדה שחיבר היא לשלב את תולדות הציונות בתולדות עם ישראל בחזקת "והגדת לבנך" *  ההגדה אף הוזכרה בישיבת ממשלה בה טען בן גוריון שלא או"ם הביא להקמת המדינה * כאן מובא נוסח ההגדה ונסיבות חיבורה * ותודה לד"ר יואל רפל שהביא את סיפור המעשה

בן גוריון 1970 באדיבות שבתאי לרנר

כפופים היינו לממשלת המנדט בפלשתינה – א"י. ויקם  צ'מברלין אשר לא ידע את הצהרת-בלפור ויאמר לחבריו:  הנה בני ישראל מתרבים בארץ, ואין זה לרצון בני-ישמעאל ידידינו האצילים. הבה נתחכמה, פן תקרה מלחמה ונוספו בני–ישמעאל על אויבינו, ומה יהיה על הנפט בבבל ועל היאור במצרים המקשר אותנו עם האימפריה מעבר לים?
נצא ונלמד מלבן הארמי, שר רימה את יעקב עשרת מונים. ניתן ספר לבן ונגזור על העליה, ויעש כן. וירעו אותנו הבריטים ויענונו, וכל אניה שבאה לחוף המולדת תפסו ושלחו לקפריסין וגם ציוו לשוטרים ולנוגשים לגזול הנשק מידינו ולחפש בכל הישובים.

"ביד חזקה ובאניות מעפילים"

וה"הגנה" היא שעמדה לנו, כמו שנאמר : במסות ובמופתים ובמלחמה וביד חזקה ובאניות מעפילים ובהעברת נשק ובהפצצת ראדארים ובפיצוץ גשרים ובמירור חיי השליטים, כמה שנאמר –דם ואש ותמרות שן.
ותקץ נפש בווין בבני ישראל וילך לעצרת האו"ם ויאמר לה: מה ייעשה לסוררים ומוררים אלה. ותאמר העצרת לבווין: ך לך מארץ זו, כי צדקו בני ישראל, ותקום מדינת היהודים.

עשר המכות של צה"ל

ויכעס בןויין כעס גדול וירק חניכיו מבני-ישמעאל –  צרים ומלך בבל ומלך עמון ונשיאי ארם הלבנון, ויתן הנשק בידם ויאמר להם: שלחו צבאותיכם הגיבורים לארץ פלשתינה ועשו כלה בבני ישראל והייתה לכם ארץ. ויעשו כן.
ויבואו צבאות מצרים ובבל ועמון וארם והלבנון ועמם ערב רב להילחם בישראל, וירם ישראל את המטה, ומחיק ה"הגנה" זינק צבא הגנה לישראל; בתחילה במתי מעט ובנשק קל, אבל מיום ליום הלך צה"ל וגדל ויהי לכוח גדול ואדיר והרביץ עשר מכות במצרים ובבני בריתם ויגרש אותם מהארץ וגם הערב-רב ברחו.
ותיכון המלוכה בישראל, כמה שנאמר:  בכל דור ודור עומדים עלינו לכלותינו , וקשי עורפנו וכוחנו מצילנו מידם.
וכמה מעלות טובות לצה"ל עלינו. הוא הכה  באויבנו ועשה בהם שפטים והציל עצמאותנו והטביע אניית האויב בים ושיקע צרינו בתוכו, והקים נח"ל מתוכו ובנה ישובי ספר.
ובן חלוצאי היה אומר: כל מי שלא אמר שלושה דברים אלה בפסח לא יצא ידי חובתו, ואלו הם: בטחון העם , ישוב השממה וקיבוץ גלויות.והנוער בישראל קיים וקיבל על עצמו לעשות כדבר הזה ותהי התשועה לישראל.
לפיכך אנחנו חייבים להודות ,להלל ולפאר ,לרומם ולהדר ולברך, לעלה ולקלס הלוחמים והחלוצים אשר הוציאונו מעבדות לחירות , מיגון לשמחה ,משעבוד לגאולה, ונאמר שירה חדשה.
סדר פסח, שדה בוקרתשט"ו – 6 באפריל 1955

הצריף של ב.ג. בשדה בוקר Segal, רישיון-השימוש ויקיפדיה

נסיבות חיבור ההגדה

את ההגדה הזו קיבלתי מידידיי יואל ודורית רפל.
הם כתבו לי את ההסבר הבא:
בעזרתו של ידידנו, ד"ר מרדכי נאור, אתרנו מעט פרטים על ההגדה ועל ההדים שעוררה.
ההגדה נכתבה עבור סדר פסח הקיבוצי שערכו חברי שדה בוקר. באותם ימים כיהן בן-גוריו כשר הביטחון.
טקסט ההגדה מבקש לייצור משוואה היסטורית בין משמעות יציאת מצרים למשמעות הקמת מדינת ישראל ב-1948.
תוכן ההגדה עלה לדיון בישיבת הממשלה וראש הממשלה משה שרת מעיד ביומניו:
"בישיבת הממשלה האחרונה התעורר בינינו ויכוח על מקומו של האו"ם בהקמת המדינה".
בן גוריון ביטל את חלקו של האו"ם ואילו שרת טען בתוקף כי בזכות החלטת האו"ם הוקמה המדינה.
בטקסט ההגדה מצא שרת עדות לכך שבן-גוריון מסכים עם דעתו. וכך כתב:
"הגיעה לידי הגדה שחיבר בן-גוריון בשביל הסדר של שדה בוקר-מלאכת מחשבת של סיפור יציאת מצרים ובה פנינה כזו: "ותאמר העצרת לבווין לך לך מארצך זו כי צדקו בני ישראל, ותקום מדינת היהודים".הפסוק המחושב והתמציתי הזה הוא הקובע את האמת ההיסטורית ולא דיבורים שאתה מחליט בעידנא דריתחא על או"ם שמום. אלמלא החלטת העצרת ב-1947 לא הייתה קמה המדינה ב-1948"
בטקסט ההגדה שכתב בן גוריון  יש השוואה ישירה בין יציאת מצרים לתקומת מדינת ישראל. סביב שולחן הסדר יסבו ילדים, בני נוער וצעירים שתולדות המפעל הציוני אינם שגורים על לשונם ומוכרים להם..נזכור את יציאת מצרים ונזכיר את  נס הקמת המדינה היהודית בארץ ישראל.
עד כאן דברי משפחת רפל.

למה לא נתקבלה ההגדה של בן גוריון

כאן המקום להוסיף לויכוח שהתנהל מעל דפי אתר זה סביב הצורך והזכות לשנות את ההגדה לפסח. הטקסט הזה של דוד בן גוריון הוא אכן מלאכת מחשבת. אך מי היה זוכר אותו לולא הוצא מן הגנזים? האם היה מתקבל על דעת העם לתאר את יציאת מצרים ונס תקומת המדינה בלי להזכיר לפחות את "צור ישראל" (התחליף שמצא בן גוריון לשם ה' בנוסח מגילת העצמאות). האם סיפור תולדות ישראל מסתכם בכוחה של ה"הגנה"? ואיפה ניל"י ואצ"ל ולח"י.ימתקו לבן גוריון רגבי אדמתו. פועלו ההיסטורי לא יישכח, אך ההגדה המעניינת הזו דינה להיגנז.

זאב גלילי

גירסה קודמת של מאמר זה פורסמה כאן בשנת 2011

קישורים

סדר פסח בנוסח זאב ז'בוטינסקי

http://www.zeevgalili.com/?p=11666

יציאת מצרים זה לא מה שחשבתם

http://www.zeevgalili.com/?p=280

מה שבן גוריון החמיץ בסיפור יציאת מצרים

http://www.zeevgalili.com/?p=2615

התקווה בהגדה לפסח של יהודי ג'רבה

http://www.zeevgalili.com/?p=10373

מאמרים שפורסמו באתר זה בשנים האחרונות ושבמרכזם אישים ואירועים הקשורים בשואה ובגבורה

פרטיזנים יהודים בראשות האחים בילסקי שעשו שמות בנאצים

הכומר המומר שהציל יהודים יותר משינדלר

http://www.zeevgalili.com/?p=330

היטלר הסתיר את השואה כי חשש מהיהודים

http://www.zeevgalili.com/?p=7531

אורי צבי גרינברג המשורר שחזה את השואה

http://www.zeevgalili.com/?p=2847

המנון התקווה התקדש בברגן בלזן

http://www.zeevgalili.com/?p=688

הרב שעמד בראש ישיבה גדולה בגרמניה הנאצית

http://www.zeevgalili.com/?p=1666

הרב שאמר קדיש על יהודי מומר

http://www.zeevgalili.com/?p=1556

הקונסול האמריקני שהציל יהודים בניגוד להוראת רוזוולט

http://www.zeevgalili.com/?p=1501

דוד הלבני מאש המשרפות לפסגת חקר התלמוד

http://www.zeevgalili.com/?p=605

הערבים יותר נאצים מהנאצים

http://www.zeevgalili.com/?p=590

במלכות הצלב הנבואה השחורה של אורי צבי גרינברג

http://www.zeevgalili.com/?p=451

קשר השתיקה סביב מלך בולגריה שהציל יהודים

http://www.zeevgalili.com/?p=414

כך ניצל הרב ליכטנשטיין מן התופת

http://www.zeevgalili.com/?p=333

ה-CIA העלים מידע על אייכמן

http://www.zeevgalili.com/?p=233

מצלמת "לייקה" שהצילה אלפי יהודים מן התופת הנאצית

http://www.zeevgalili.com/?p=8516

חיים של תלמוד תורה בצל המוות

http://www.zeevgalili.com/?p=238

העיתונות הבריטית העלימה את השואה

http://www.zeevgalili.com/?p=7372

המצבות של פצצת הזמן היהודית

http://www.zeevgalili.com/?p=268

הכומר המומר שהציל מיליוני יהודים

http://www.zeevgalili.com/?p=330

דודו של הגנראל הנאצי פון מנשטיין שהתגייר

http://www.zeevgalili.com/?p=1765

בימים אלה ראה אור ספרי "בריחה מצפת" ובימים הקרובים יפורסמו כאן פרטים על הדרך לרכשו. במאמר זה כמה מטיוטות פרקי הספר שפרסמתי במהלך השנים. [ל"ג בעומר תשע"ד]

שנים אני הולך בעקבות סבי שנספה באסון במירון לפני 106 שנים * ראיינתי עשרות בני משפחה וחוקרים של התקופה * נברתי בספרי זיכרונות ובספרי מחקר וגיליתי רק חלק מתמונת פסיפס ענקית * ולפתע נתגלתה נינה בלתי ידועה מקנדה, שהביאה עמה יומן של סבתה, המתאר את כל התקופה והתמונה הושלמה * ובעקבות הגילוי – איחוד עם בני משפחה של דודי, שירד מהארץ לפני 103 שנים * סיפור משפחה מארץ ישראל וסיפור של גילוי זהות שראשיתו בשנת 1820 בצפת * טיוטת פרק מן הספר "בריחה מצפת"

בראשית יולי 2011, פתחתי עם בוקר את המחשב, והמייל הראשון שריצד על המסך הכה בי כמכת ברק.

אישה אלמונית כתבה כי קראה באינטרנט מאמר שכתבתי לפני כתריסר שנים על סבי, משה רוזנטל, שנספה באסון שארע בל"ג בעומר 1911 במירון. הכותבת, שידעה כי היא נינה של משה רוזנטל, ביקשה לדעת כיצד אנחנו קרובי משפחה. היא הוסיפה כי יש בידה ספר זיכרונות, כתוב כיומן בכתב יד, שכתבה סבתה, יוכבד סגל ז"ל.

כמעט נפלתי מכיסאי מהפתעה ומהתרגשות. יוכבד סגל הייתה אחותה הצעירה של אמי ודודה אהובה מאד. לא ידעתי שהייתה לה נכדה בקנדה – פרופסור למתמטיקה, לאה אדלשטיין-קשת.

 זו הייתה רק הראשונה בסדרה של התרגשויות. נכדת דודתי ה"חדשה" סיפרה כלאחר יד כי עלתה על קבר סבי בצפת במהלך ביקור בן שבועיים בארץ. קבר שנעלם לפני כ-90 שנה ואני חיפשתי ללא הצלחה בעשרים השנים האחרונות.

בתוך זמן קצר שלחה לי לאה קשת את היומן אותו קראתי בנשימה אחת (היומן מחזיק כמאה עמודים בכתב יד ברור] .

כבר בקריאה הראשונה נתברר לי כי היומן הוא אוצר בלום של מידע על המשפחה ועל התקופה. כמה ימים לאחר מכן עליתי על קבר סבי עם רעייתי ועם בתי, להגיד שלום וגם פרק תהלים לסב שלא זכיתי להכירו.

עליה לקבר לאחר מאה שנים

תחקיר במבוי סתום

לפני שנים רבות החלטתי לכתוב ספר על משפחתי שבמרכזו דמותו של סבי. על הנסיבות שהביאו אותי להחלטה זו כתבתי במאמר שהביא את לאה קשת להתקשר אליי.
במהלך השנים ראיינתי והקלטתי בשיטתיות את בני משפחתי לכל ענפיה ודורותיה בכל הזדמנות – בימי שמחה ובימי אבל. נברתי בארכיונים, בספרי זיכרונות ובספרי מחקר. ראיינתי עשרות בני משפחה וחוקרים.

לעומת שפע החומר שאספתי על משפחת אבי [ משפחת טויסטר, המונה אלפי דודנים מדרגה שניה שלישית רביעית וחמישית] לא הותיר הסבא משה רוזנטל איש. לא אחים ואחיות, לא דודנים, לא קרובים רחוקים. מאומה. כל שידעתי עליו היה רק מסיפורי אמא.

ידעתי שהמשפחה הגיעה מאי שם, בספינת מפרש שאיתרתי את זמנה בסוף המאה ה-18. לפי סיפורי המשפחה בדרך לארץ פסקה הרוח והספינה עגנה בסמוך לאי. נוסעיה ירדו להמתין עד שתתחדש הרוח. כשחזרו לאוניה בחיפזון עם התחדש הרוח נתברר כי שכחו את אחד הילדים על האי.

החומר שליקטתי בעמל רב משך שנים היה עד לאותו מייל כמו פסיפס ענק שחסרים בו חלקים מרכזיים.

מי היה סבי

דמותו של הסב חקוקה בתודעתי מאז עמדתי על דעתי ואינה נותנת לי מנוח. אפשר לומר שינקתי את סיפור חייו ומותו עם חלב אמי.

הוא נולד בצפת בשנת 1858. נשא את סבתי אסתר בהיותו בן 18, למד חמש שנים בישיבה ואז החליט לעשות מעשה ולחולל מהפך בחייו, חיי בן הישוב הישן של צפת.

  סבי היה – כפי שכותב דוד תדהר באנציקלופדיה לחלוצי הישוב ובוניו – "בין תלמידי הישיבה בצפת שהובאו לאדמת ראש פינה לסקל את האבנים ולהכשיר את הקרקע".

בראש פינה החל בחיים חדשים, שונים בתכלית מן החיים בצפת בה נולד ובה נולדו הוריו ואבות אבותיו. הוא הביא לעולם שני בנים וארבע בנות: ישראל, שמואל, רבקה, פנינה , שושנה, יוכבד.

אמי, שושנה, היא החמישית בילדיו ונולדה 14 או 15 שנים לאחר הירידה לראש פינה.

מאמי למדתי כי סבי עבר מהפכה נפשית ואינטלקטואלית במעבר מצפת לראש פינה. למרות העבודה המתישה, הרעב, המחלות, התנכלות השלטון הטורקי וערביי הסביבה הוא הצליח להרחיב את השכלתו בנוסף להשכלה התורנית שרכש בישיבה.

אחד מתלמידיו, עמרם שניידר בנתניה, סיפר לי בילדותי (זה היה ב-1945) כי סבי למד צרפתית, למד מדעים, למד בעיקר עברית על בורייה.

בראש פינה החל בעבודת כפיים מתישה, עבר לתפקיד ניהולי בבית החרושת למשי של הברון ועבד בו כשמונה שנים. לאחר סגירת המפעל ב-1905 היה למורה בראש פינה, במשמר הירדן ובמטולה. ב-1911 נספה באסון במירון והוא בן 53 בלבד, כשהוא מותיר אלמנה וארבע בנות.

ראש פינה בראשית המאה וצמודה אליה ג'עוני

 בנו הבכור, ישראל, ירד שנתיים לפני כן מן הארץ ונעלם. בנו השני, שמואל, מת מקדחת שחור השתן במשמר הירדן, כמה חודשים לפני מות האב.

עם מותו של האב באו לקיצן 29 שנים של חיים שהיו – למרות הקשיים הפיסיים – חיים של אושר וכבוד. חיים בחיק הטבע ופרנסה בעמל כפיים. חיים בעולם תעשייתי למחצה המרוחק אלפי שנות אור מן החיים בצפת, שבניו ובנותיו לא הכירו כלל. כולם נולדו בראש פינה והכירו רק את העולם החדש של אותה תקופה. עולם מושבות הברון.

האסון במירון

לפני 102 שנים, בל"ג בעומר 1911, ארע אסון גדול במירון. מעקה מרפסת עליו הצטופפו מאות חוגגים שצפו בהדלקה המסורתית, התמוטט. עשרות חוגגים נהרגו ונפצעו.

ב"הפועל הצעיר", שראה אור כחודש וחצי לאחר האסון תואר האסון במילים הבאות:"... הרב עלה על הגג לעשות את ההדלקה על קבר ר' שמעון בר יוחאי... דממת האלוהים שורה על הטבע הנקי והפלאי שמסביב. בשעה זו הדחקות והצפיפות גדולות מאד.

"והנה פתאום נקרע מעל הגג מעקה הברזל הרעוע (גזוזטרא), הלך וסחף אתו אבנים כבדות והמון הנשענים עליו נפלו על ההמון הצפוף העומד למטה. נתגלה חזיון דמים נורא, אבני הבניין ומטילי הברזל כאילו התקשרו יחד להשחית ולחבל בלי חמלה. מספר ההרוגים מגיע לעשרה ומספר הנפצעים והנגועים לשלושים. ה'הילולה' נהפכה ליללה. נהרי דם ונחלי דמעות רחצו את חצר הצדיק".

הסופר ש"י עגנון, שהגיע אותו יום למירון [ברגל מיפו[ וניצל בנס, כתב:
"…ואני שעמדתי שעה קלה ביניהם בזמן שהיו חיים נושא מתים נעשיתי."

בין ההרוגים באסון היה סבי, ר' משה רוזנטל.

המרפסת שהתמוטטה צילום משנת 1885

כך נודע ליוכבד על האסון

מיומנה של יוכבד אני לומד לראשונה איך קבלה המשפחה את הידיעה על האסון. וכך היא כותבת:

"הגיע ל"ג בעומר ואבא לא חשב בכלל לנסוע למירון כי המצב לא הרשה וגם הבית שגרנו היה רחוק מן המושבה [במועד זה התגוררה המשפחה במטולה. האם, אסתר, שהתה אז בירושלים כדי לטפל בהכנות לנישואי הבת הבכורה, רבקה] כך שלא רצה להשאיר אותנו [ ארבע האחיות] לבד. אך האיכרים פיתו אותו שהם נוסעים בעגלה עד צפת והם ייקחו אותו הלוך וחזור. איכר אחד ידיד שלנו לקח אותנו אליו עד שאבא יחזור.

"הם נסעו [ב]יום ראשון [מתוך כוונה] לחזור ביום רביעי כי [זו היתה] נסיעה של 12 שעות. אנחנו חזרנו הביתה ביום שלישי בצהריים כי הצטרכנו להכין צרכי שבת ולעשות כביסה ומים לא היה.

" היו צריכים לנסוע למרחק ולהביא על חמור ארבעה פחים מים בתוך ארגזים. ביום רביעי בערב חיכינו לאבא. כל האיכרים חזרו ואמרו לנו שיבוא למחרת. הם כבר ידעו כי הוא נפל במירון מן הגג עם עוד עשרה יהודים והוא פצוע בבית חולים, אך אנחנו לא ידענו כלום…

" רק למחרת נודע לאיכרים כי הוא מת. והילדים במושבה שמעו את זה. ואני נסעתי להחזיר את החמור עם הפחים שהלווינו אצל איכר אחד ואחד הילדים רץ ברחוב וצעק אליי: אבא שלך מת ואת נוסעת לך. אני עזבתי את החמור עם הפחים ורצתי הביתה בבכי כי שמעתי שאבא מת. תיכף רצנו כולנו אל האיכרים והם אמרו שזה לא נכון שהוא רק פצוע קל והוא יחזור לשבת.

" רק בערב ביום חמישי באה ידיעה למושבה כי זה נכון שהוא מת והם [האיכרים] פחדו שאנחנו ניפול למעמסה עליהם. אז הם הביאו שתי פרדות וסוס ואנחנו ארזנו כמה חפצים ובחצות לילה יצאנו עם בחור אחד לדרך. נסענו 12 שעות בלי מעט מים …הלב שלנו כבר היה שבור כי איבדנו את ראש המשפחה. את האבא היקר.

"לקחו אותנו לצפת שם היה לאמא משפחה גדולה גם הורים עוד הי[ו] לה. אותנו הובילו לאחות של אבא שגם היא גרה בצפת… היא ישבה שבעה. וגם אנחנו התיישבנו על הארץ עד הדלקת הנרות כי היה יום שישי אחרי צהריים כאשר הגענו. ואז התאספו כמה מבני המשפחה וכולם נדו לנו על שנשארנו בלי אבא וגם אמא טרם חזרה [מירושלים] כי היא לא ידעה על האסון שקרה לנו."

עד כאן תאורה של דודתי , יוכבד סגל, ביומנה.

זו לא הייתה שיבה לצפת אלא הגליה לצפת. ארבע האחיות נזרקו לעיר שלא הכירו. בבת אחת הצטמצם אופק חייהן למעמד הנחות ביותר האפשרי לנערות בגילן – מעמד היתומה בצפת שאין לה גואל.

הגלות הזו השפיעה על משפחתי לאורך מאה שנים. וכשאני מסתכל לאחור על כל המידע שאספתי אני מגלה שבחיפושי אחרי סבי חיפשתי בעצם את זהותי שלי.

עיר אוכלת יושביה

צפת של המאה ה-19 וראשית המאה העשרים לא הייתה "עיר קסומה". זו הייתה עיר אוכלת יושביה.

לאורך המאה ה-19 הכו בעיר שלוש רעידות אדמה איומות, שקצרו קציר דמים של אלפי הרוגים ופצועים. רבים מצאו מותם במגפות ושארית הפליטה נבזזו בהתקפות של ערבים, בדואים ודרוזים.

אחרי הרעש הגדול של 1837 נותרו בעיר החרבה רק 1500 יהודים מתוך 3500 שהיו בה לפני הרעש. עד ראשית המאה העשרים עלו לצפת אלפים רבים, אך רבים נמלטו ממנה. במפקד שנערך ב-1922 נמנו בה רק 3000 יהודים.

לא רק פגעי הטבע והתנכלות השכנים גרמו לקשיי החיים בצפת. זו הייתה עיר שאווירה מורעל – רעל של חרדה קיומית, עוני מנוול, אמונות תפלות וקנאות דתית.

ידועה הממרה היידית (המתחרזת) – היזהר מצפתי ומטברייני כמו מפני אש ומפני מים. (זאלסט זיך היטען פון א טבריאנער און א צפאסער אזוי ווי פון פייער און וואסער).

המודרניזציה שהחלה לחלחל אל ארץ הקודש עם בוא העלייה הראשונה והקמת ישובי הברון רוטשילד, פסחה על צפת.

בצפת לא היו מוסדות ציבור. לא היה בה ועד מרכזי, מערכת חינוך, שרותי בריאות, ושרותים מוניציפליים. הייתה בה עוינות לכל צורה של חינוך והשכלה שאינם מסורתיים. בעלי יוזמה היו צריכים להיאבק על הקמת בית ספר, ספריה, גן ילדים. רק העשירים המעטים שהיו בצפת (והיו כאלה) הקנו לילדיהם השכלה באמצעות מורים פרטיים ששכרו. עניים שרצו שילדיהם ילמדו מקצוע שיוכל לפרנסם נאלצו לפנות למוסדות המיסיון. הניסיון הראשון להקים בית ספר עברי מודרני בצפת ביוזמת הברון רוטשילד נדחה בבוז על ידי המסד הרבני האשכנזי. כל 120 התלמידים שהתקבלו למחזור הראשון היו בני העדה הספרדית

הקללה הגדולה ביותר שרבצה על צפת – כמו על כל הישוב הישן בארץ ישראל – הייתה קללת ה"חלוקה". זה השם שניתן לאורח חיים המבוסס על קצבה חודשית מכספים שנאספו בחוץ לארץ. הכספים חולקו על ידי "כוללים". כל "כולל" העניק כספים לחבריו על פי מפתח מוצאם. ה"כולל" קבע כללי התנהגות של חבריו – איך יתלבשו, היכן יתפללו, איך יחנכו את ילדיהם. מי שלא עמד בתנאים הודר מן החלוקה. כספי החלוקה הספיקו אמנם רק לשכירת דירה ולמים, אך הם היו הגבול בין קיום כלשהו לבין חידלון.

 "העטלפים השחורים" והחרם על נשים

על אופייה של העיר ניתן ללמוד מן התגובה לאסון במירון:

"וקנאי צפת התחילו מיד בפעולה וקראו לאספת עם גדולה בבית הכנסת של האר"י הקדוש, כדי למצוא את האשם. בחרם גמור גזרו על הנשים שלא תיסענה יותר בל"ג בעומר למירון, וכן אסור לנשים ולעלמות לצאת לטיול בעיר ואפילו אל השוק לקנות דגים ובשר כדי שלא יבואו במגע עם גברים. אסור לנגן בכלי זמר במירון. ועל כל אלו התקנות תקעו בשופר…"

(הפועל הצעיר א' תמוז תרע"א 1911)

ר' משה דוד שוב, ממייסדי ראש פינה, מספר בספרו "זכרונות לבית דוד" על יוזמתו להביא את המודרניזציה לצפת. הוא יזם הקמת בית ספר עברי וספריה.

וכך הוא כותב על הקמת ספריה ובית ספר::

"… ספריה זו היא שהביאה את שביבי האור הראשונים לעיר צפת והפיצה אותם במבואות האפלים וסייעה רבות לפיתוח רוחם של צעירי הדור שהתגעגעו להשכלה. יסוד ספריה בצפת בעת ההיא הייתה מהפכה שלמה… צריכים היינו להזדיין למלחמה ב"עטלפים השחורים".

בהמשך הוא מספר מה עשו "העטלפים השחורים" בתגובה. הם רדפו את כל השותפים לפרויקט ואיימו עליהם להפסיק לתת להם את חלקם ב"חלוקה" רדפו את באי הספרייה בקללות ובחרפות.

זוהי צפת אותה עזב משה רוזנטל. זו צפת אליה נאלצו אלמנתו וארבע בנותיו לחזור.

אחת המסקנות אליהן הגעתי היא שסבי לא עזב את צפת אלא ברח מן העיר ומעטלפיה השחורים. האסון גרם לכך שבנותיו, ובהן אמי, נאלצו לחזור אחור אל חשכת העטלפים. ואז הבנתי מדוע אסון שארע לפני מאה שנה השפיע כל כך על משפחתי ומעורר בי תחושה כי האסון הזה ארע אך אתמול והוא אסוני הפרטי.

ביומנה מתארת יוכבד את החיים היפים במיוחד במשמר הירדן (לשם עברו מראש פינה):

"קיבלנו דירה יפה. גם המשכורת הייתה די טובה שישים פרנק לחודש [סכום נאה מאד. שכררופא בראש םינה היה כ-100 פרנק]. זה היה אז סכום גדול. אחי שמואל ז"ל היה לו גורן גדול מכל מיני תבואות והוא היה מכניס לביתנו חיטים חומצה ועדשים ואנחנו גידלנו גם כמה עיזים כי שם היה מרעה טוב גם כמה תרנגולות וברווזים. בחצר עשינו גינת ירקות כך שהיה כל טוב בבית. אמא ז"ל הייתה עושה מן החלב כל מיני גבינות וחמאה ושמנת".

הגילוי הנפלא של לאה קשת

רוב המידע שלמעלה – שהוא רק אפס קצהו ממה שנתגלה לי בחודש האחרון – הגיע אלי תודות לפרופסור לאה קשת-אדלשטיין. גילוי הנינה הזו חשוב בעיניי וריגש אותי לא פחות מגילוי סיפור המשפחה שנחשף בעזרתה.

                                                                                        לאה קשת

לאה היא נכדה של דודתי יוכבד, מחברת הזיכרונות ובתה של בת דודתי, תקוה.

תקוה הייתה מדענית נחשבת, שיצאה לקנדה בשנת 1962 עם בעלה ובתה היחידה, לאה, שהייתה אז בת 9.

שנים של ריחוק הביאו גם לניתוק. גילוי היומן הביא אותה ואת בעלה פרופסור יהושוע אדלשטיין לביקור בצפת ולקשר עמי.

איך נתגלה הקבר שנעלם

פרשת גילוי הקבר של סבי וגם של בנו, שמואל, היא צרוף מקרי של נסיבות שזקני צפת היו אומרים כי הוא מסוג הנסים שצפת נשתבחה בהם.

לאה קשת אדלשטיין ובעלה יהושוע [שוקה] באו לצפת וביקרו במוזיאון המאיר. הם שאלו שם איך להגיע לקברו של משה רוזנטל ונאמר להם לשאול בעצתו של אליהו בן טובים, שהתמחה באיתור קברי צדיקים וקברים שנעלמו בצפת.

הם פנו אל בן טובים והוא הוביל אותם אל קברו של משה רוזנטל ולקבר נוסף הסמוך לו של דודי שמואל רוזנטל. השמות ותאריכי הפטירה, לא הותירו מקום לספק כי אלה הקברים האמיתיים.

הקבר לפני שיפוצו

אליהו בן טובים עוסק מזה שנים בהתנדבות באיתור קברי קדושים בבית הקברות של צפת. בתקופה זו חשף בעמל רב, תוך שהוא מסיר מפולות עפר וזוחל במערות, עשרות קברי צדיקים. גולת הכותרת של גילוייו היה, בשנת 2009, איתור קברו של המקובל אלעזר אזיכרי, מחבר הפיוט "ידיד נפש", הנאמר בקבלת שבת.

בעבר שרת בן טובים בצבא הקבע כ-29 שנים ולאחר מכן עבר לעבוד במחלקת הלוגיסטיקה של המשטרה ואת חיפוש הקברים הוא עושה בהתנדבות בזמנו הפרטי.

שאלתי את בן טובים איך הגיע לקבר סבי שלא חיפש כלל. הוא סיפר לי כי מפקדו בצבא, ששמו רוזנטל, ביקשו לאתר את קברי משפחתו בצפת. בן טובים איתר חלקה גדולה ובה קברים רבים של אנשים ששם משפחתם רוזנטל. לא ברור כלל אם אלה קרובי משפחה שלנו. אך בין הקברים נמצאו קבריהם של משה רוזנטל ובנו שמואל. כשנפגש, באורח מקרי, עם בני הזוג קשת אדלשטיין הוא נזכר כי קרא על סבי במאמר שפרסמתי ב"מקור ראשון" וגם נמצא באינטרנט. אזכור זה הוא שהפגיש ביני לבין לאה קשת.

בני הזוג קשת שניהם עוסקים בענפים שונים של המתמטיקה עם זיקה חזקה לסטטיסטיקה.  הם אמרו לבן טובים כי ההסתברות למה שארע סביב גילוי הקבר היא כל כך זניחה סטטיסטית שקשה להאמין כי התרחשה. על כך השיב להם כי על צדיקים לא חלה הסטטיסטיקה. בכך הלך בעקבות חז"ל  שאמרו כי גם האיצטגנינונות (הורוסקופים) אינה חלה על ישראל.

  חידת הדוד שנעלם

היומן של יוכבד חשף הרבה חידות הנוגעות להיסטוריה המשפחתית שלנו. אך נותרה חידה שיוכבד לא יכלה לפתור – חידת האח שנעלם – ישראל.

לאה נחלצה לאיתור חידה, המעיקה על המשפחה מאז 102 שנים.

האח הבכור במשפחת רוזנטל ירד מהארץ בשנת 1909 והוא אז בן 26 בלבד. ירידתו הייתה קשורה באיזו טרגדיה משפחתית. לפי סיפורי המשפחה הוא הסתכסך עם אשתו, אולי על רקע מחלת האפילפסיה שבה לקה בנם. אולי על רקע חילוקי דעות לגבי אורח חיים דתי.

בסיפורי המשפחה נשארה הפרשה סתומה. סופר כי הילד הסתובב כחסר בית והופקר על ידי אמו ומת באיזה ואדי. הקשר עם האח שהגיע לארצות הברית היה רופף והתבטא בכך ששלח מדי פעם 5 דולר לאמו סבתי אסתר רוזנטל]. עד שנדם לבו לפתע בשנת 1932.

                                                     הדוד ישראל רוזנטל שנעלם בשנת 1909  ונמצא היום

זמן רב הוסתר דבר מותו של האח מידיעת אמו (סבתי). אמי הצליחה ליצור קשר עם אלמנתו של האח משך שנים לא מעטות ובשנים אלה המשיכה להסתיר את דבר מותו מאמה על ידי כך ששלחה לארצות הברית דולרים לאלמנה כדי שזו תשלח אותם חזרה לאם כאילו בשם בנה החי.

בשלב מסוים נותק הקשר ולא חודש אלא בשנת 1911, תודות לתושייתה של נכדת דודתי.

איחוד משפחתי לאחר 102 שנים

לאה קשת הצליחה לאתר באמצעות רשימת הבאים לארצות הברית דרך אליס איילנד את מועד בואו של הדוד ישראל רוזנטל. שם ציפתה הפתעה ראשונה: הוא לא בא מפלסטינה אלא מפריס שם נשארה כנראה אשתו הראשונה. בהצלבה בין מסמכים שונים הועלתה האפשרות שהוא חזר לארץ התגרש כאן ונשא אישה מצפת, חוה שמה, שהצטרפה אליו בארצות הברית. העובדות הללו לא היו ידועות במשפחה ונחשפו רק עתה תודות למסמכים האמריקניים.

על פי מפקדי האוכלוסין שנערכו בארצות הברית ב-1920 וב-1930 מצאה לאה קשת כי לישראל נולדו 6 ילדים שניים מתו בינקותם והיתר גדלו וחלקם הקימו משפחות והביאו צאצאים.

לאה קשת לא ידעה לאות. שיגרה מסרים לכל פינה חיפשה באתרים גנאולוגיים ויום אחד קבלתי מסר: "אאוריקה מצאתי". אחת מצאצאיו של הדוד ישראל, שרון שמה, הגיבה לפניה.

לא חלפו אלא ימים מעטים ובני הזוג קשת אדלשטיין עשו את הדרך במכונית מונקובר שבקנדה לניו ג'רסי. הם פגשו שם כמה מבני המשפחה, ביניהם איזידור (יצחק). הוא הבן האחרון שנותר בחיים לדודי, דהיינו הוא ממש בן דוד ישיר שלי בדרגה ראשונה. כך התאחדה מחדש משפחה יהודית מארץ ישראל לאחר פרידה של 102 שנים. 

גרסה ראשונה – 20 ביולי 2011

גרסה שניה – ל"ג בעומר 28.4.13

גרסה 3 ל"ג בעומר 14.5.17

שלשלת הדורות –סאמבור, צפת , גיא אוני

מאז נכתבה הגרסה הראשונה של פרק זה [שהיא טיוטה של פרק מספרי] נחשפה שלשלת הדורות של המשפחה עד לשנת 1819.

בשנה זו עלתה לארץ משפחת שיינקיר מסאמבור שבגליציה. אבי השושלת, שמואל, מוזכר בספרו של ל.א. פרנקל "ירושלימה" . [פרנקל נשלח בשנת 1856 על ידי הנדבנית עליזה הרץ מווינה, כדי להקים כאן את בית הספר המודרני הראשון בירושלים – בית ספר למל].

לודוויג אוגוסט פרנקל

בעמוד 380 במהדורה העברית של ספרו מתאר פרנקל ביקור בצפת, בביתו של אדם ששמו שמואל מסאמבור, מוכר יין ובעל מלון. פרנקל מתאר אדם נעים הליכות שארח אותו במלון, שבלט בניקיונו על רקע צפת המלוכלכת, והגיש לו ארוחה טעימה.

מי היה אותו שמואל?
במסורת המשפחתית [וגם ביומנה של דודתי יוכבד] נותרו חלקיקי עובדות מעורפלות על אותה תקופה. בדיקה ברשימות מונטיפיורי העלה כי שמואל עלה לארץ עם הוריו בשנת 1819 או 1820 בגיל 15 או 16. בשנת 1849 כבר היה שמואל נשוי לאשה ששמה שרה ולהם ארבעה ילדים – אברהם, מרדכי [מאטיל], ביילה ורייזל.

בשנת 1875 היה מרדכי בן 32 נשוי לאשה ששמה פייגא ולהם שלושה ילדים שאחת מהם אסתר, היא סבתי.

בשנת 1878 [תרל"ח] ירד מרדכי [שהיה ידוע יותר בשם מוטל] לגיא אוני בקבוצה של 17 משפחות שהקימו את הישוב החקלאי הראשון של בני הישוב הישן [זמן קצר לפני הקמת פתח תקווה].

הניסיון הזה הסתיים באסון והישוב חרב עד שבאו עולים מרומניה והקימו את ראש פינה. אך על כך יסופר בפרקים הבאים.
[ותודה לחוקרת צפת ד"ר רבקה אמבון, על עזרתה בפענוח שושלת משפחתי].

===============================================================

קישורים

טויסטר – סיפורה של משפחה צפתית

 http://www.zeevgalili.com/2011/08/15824

 למה החרימו רבני צפת את אז"ר

 http://www.zeevgalili.com/2012/07/16951

 דפוס הגליל

http://www.zeevgalili.com/2012/07/16997

 כלה אלמנה בעיר לא קסומה

 http://www.zeevgalili.com/2012/12/17446

 צפת במאה ה-19 תחיה לאחר חורבן [ מאת רבקה אמבון]

http://www.zeevgalili.com/2011/11/16086

 שתי כלות שנרצחו בצפת

http://www.zeevgalili.com/2004/08/310

סבי שהיה מבוני ראש פינה

http://www.zeevgalili.com/2009/05/2836

תגובות

סיפור מרתק, כאילו נלקח מעולם הדמיון.
כה לחי. אשריך.

אריק ברהום

 תגובות [שנשלחו לגירסה הראשונה של הפרק]

להוציא לאור את היומן

זאב ידידי,
אני מודה לך ששלחת אלי את הסיפור המדהים של קורות משפחתך.
בעיקר אני מתלהב מן העובדה שיש בידך יומן בכתב יד, מקור אותנטי המתעד את המציאות המשפחתית והסביבתית בתקופת ראשית היישוב. צפת, משמר הירדן, ראש פינה – יש אמנם לא מעט עדויות וספרים אך כל עדות נוספת כזו המתגלית כעבור למעלה ממאה שנה היא ממש מחייה נפשות ומרגשת לב.
אני מקנא בך שזכית לכך, ומקווה שתעולל מתוך החומרים האלה עוד ועוד פרטים ותכתוב עליהם. ואולי תוציא את היומן בחוברת?
 
שימחתני, זאב , בזה הערב
 
 
אליהו הכהן

==============================================================
מידע חדש על המשםחה

תמיד מרתק לקרוא את הטורים שלך.
על אחת כמה וכמה כשהטור חושף מידע מקיף ומחדש על המשפחה

עמית שטרן (הנכד של מרים והבן של צביקה)

============================================================== 

מצב הקברים במירון

סיפור מדהים. אני יודע  שכמה מהרוגי מירון קבורים בבית העלמין הקטנטן שליד הציון של רבי שמעון בר יוחאי. לפני כשנה נתבקשתי לסייע בניקוי בית העלמין הזה , שכל "שומר סביבה" זורק לאזור הזה לכלוך , אולי בלי ידיעה שיש שם קברים. ביטאון העדה החרדית., "העדה",במוסף שלו "דורות",  הקדיש באייר האחרון, כמה עמודים על האסון במירון במלאת 100 שנה. אתה פשוט נהדר.

שאול שיף
הערה:

אבל הבטאון הזה חוזר על מה שאמרו חכמי צפת שהאשימו את הנשים באסון.
ז.ג.

 ==============================================================
אין לי מילים כדי לתאר לך את ההתרגשות בקוראי את המאמר. אמץ ויישר כוחך להמשיך במלאכתך…אני נהנית מפירות עמלך – המון תודה!

ורד

 ================================================================

אוסף סיפורי ארץ ישראל

הסיפור מדהים. אני חוקר ואוסף סיפורי ארץ ישראל מזה שנים וסיפור משפחתך הוא בשבילי מתנה.
כתבת כבדרך אגב שמשפחת אביך היא משפחת טויסטר. בימי ראשית הטלוויזיה הישראלית היה לי איש צוות, תאורן בשם אליעזר טויסטר.איש מופלא שמאד אהבתי. הוא נפטר כבר לפני שנים אבל היה בקשר איתי גם לאחר שעזבתי את הטלוויזיה. אם אני לא טועה הוא סיפר תמיד ששורשיו בצפת.

עמנואל דודאי

==============================================================

כמו מהרומן גיא אוני

זה מ צ מ ר ר. פשוט כך.
איזה סיפור- אישי- לאומי- אישי. חלקים מתוכו נשמעים כאילו נלקחו מהרומן גיא אוני.
ובין השורות מבצבצת חריצות בלתי נלאית של זאב גלילי ושל לאה קשת. אי אפשר בלי המחפשים והזוכרים המסורים הללו.
 
מרגש מרגש.

תמר

תגובה שנכתבה בספטמבר 2012 

מסתבר שקלעת למטרה בלי שידעתי. אכן אבי סבתי ירד לגיא אוני ועל כך אספר בהמשך.

ז.ג.

==============================================================

בעל ניסיון מגיב

זאב.
רק עכשיו קראתי את סיפורך על סבא רוזנטל. כמי שכתב בעצמו את סיפור משפחתו ויודע כמה קשה לקשור קצוות כאלה, אני יכול לומר לך שקראתי בנשימה עצורה ובסקרנות רבה את מה שכתבת. מזלך שהגיע לידיך היומן הישן. לא הרבה משפחות יכולות להתברך במקור מידע חשוב כזה. ובנוסף לכל, כדרכך בקודש, כתבת בשטף ובשפה קלה והעלית תמונות מהעבר כמו הן חיות היום.
ברכותיי על הישגך זה.
בני

משפחת רוזנטל סיפור של 100 שנים בצילומים

צפת 1895

מטוויית המשי בראש פינה בה עבד סבי כמנהל

הפתיחה של זכרונות דודתי יוכבד סגל

ראש פינה 1913

יוכבד סגל

אליהו בן טובים הצדיק שתודות למאמציו חסרי הלאות נתגלה הקבר

איחוד משפחתי לאחר 103 שנים. במרכז לאה קשת ולימינה יצחק רוזנטל ומסביב בני המשפחה

"אני מתכוון להשמיע את הניגון כמנהג קבוע בהתוועדות של ל"ג בעומר, ליד הציון של רבי יוחנן הסנדלר" * העיבוד נעשה על  פי ניגון שהושר בישיבת חברון לפני טבח 1929* ברלין [מוסא] הושפע מסיפור המפולת 1911 ב"בריחה מצפת"

כשהחלה מכונת הדפוס הדיגיטלית לפלוט את כרכי ספרי "בריחה מצפת" ידעתי כי אחד הראשונים להם אשלח את הספר יהיה ידידי משה (מוסא) ברלין.

מוסא קיבל לידיו את הספר ערב פסח. הוא סיפר לי כי הספר כל כך משך את לבו עד שהתכוון "לגמוע אותו בנשימה אחת", למרות עמל החג המתקרב. הוא אף ביקש לעשות "סיום" לספר,  דבר שהיה משחרר אותו מן הצום של ערב פסח (תענית בכורות) בהיותו  בן בכור להוריו. אך הדבר לא נסתייע בידו. לאחר שקרא את הספר אמר לי:

"אם תרשה לי לשלב כמה  מן הסיפורים שבספר עם ניגון מתאים, אכלול אותו בהופעות שלי. וייתכן שנשתמש בהם כבר בפסטיבל צפת הקרוב. לאחר שהכרתי מן הספר את סבך משה רויזנטאל ז"ל, שנספה באסון המפולת במירון, ואף לפני כן, עלה בדעתי להקדיש לו ניגון מיוחד כמייצג הנספים במפולת.

"אני מתכוון להמשיך בכך כמנהג קבוע בהתוועדות של ל"ג בעומר, ליד הציון של רבי יוחנן הסנדלר. במקום זה מזכירים אישים רבים הקשורים למירון, קושרים להם סיפורים וניגונים (כך גם עוברת המסורת). בעקבות ספרך נראה לי כחוב של כבוד להזכיר גם את הנספים במפולת, דבר שלא נעשה מעולם".

לאחר חיפושים והתלבטויות בחר מוסא ברלין בניגון חינדהלה שהושר בישיבת חברון  בתקופה ששכנה בעיר חברון לפני הפוגרום [בשנת 1929, בשיאם של מאורעות תרפ"ט, ערבים תושבי חברון טבחו ביהודי העיר. בטבח נרצחו 59 יהודים ועוד שמונה מתו מפצעיהם מאוחר יותר. 44 נפצעו קשה ו-21 נפצעו קל.]

יש בניגון זה שילוב של תוגה, כאילו תחושת הפוגרום המתקרב, ושמחה העולה על גדותיה. "התלהבתי מן הניגון הזה", אמר לי מוסא, "כי הוא ישראלי, הוא חלוצי, הוא גלילי והוא חסידי".

על גלגוליו של הניגון ראה מאמר באתר עונ"ש והסבר של אליהו הכהן http://onegshabbat.blogspot.co.il/2013/09/blog-post_26.html.

ולהלן העיבוד של מוסה ברלין לניגון העתיק-חדש.

.

" דור הכיפות הסרוגות" היה בחמישים השנים האחרונות  חיל החלוץ של המהפך הציוני במדינה * עד המלחמה היתה הציונות הדתית, הקרון האחרון ברכבת הציונית, שנהג הקטר שלה היתה תנועת העבודה * המלחמה, שחשפה את העם לסלעי קיומו ביהודה ושומרון, חוללה מהפך חברתי ופוליטי * נס הציונות עבר מידי תנועת העבודה המתנוונת לגורם חדש ורענן שהקים את תנועת ההתישבות ביהודה ושומרון * מה היו התהליכים שהביאו ללידת מהפכת הכיפות

הרב יואל בן נון אמר פעם כי הציונות החילונית דומה לפרד. בהמה בעלת כוח עצום, אך בלי יכולת להביא צאצאים לעולם.

חלוצי הציונות של תנועת העבודה אכן היו בעלי עוצמה אדירה. הם חוללו נס יחיד במינו במאה העשרים: יישוב ארץ שוממה, קיבוץ גלויות, החייאת שפה, הקמת מערכת חינוך ובריאות, חקלאות ותעשיה, ישובים פורחים – תשתית למדינה היהודית.

דור הנפילים שהקים את המדינה סיים את תפקידו במלחמת יום הכיפורים. הציבור איבד אמון בשלטון ובעתיד המדינה, ובמקביל חלו במדינה תהליכי דקדנציה תרבותיים, התפוררה הסולידאריות החברתית והגענו למקום שהגענו. מי שהרים את לפיד החזון הציוני וההגשמה היה הציבור המכונה     "דור הכיפות הסרוגות" , שהתמסר למפעל ההתיישבות.

אם הציונות החילונית סיימה דרכה כדרכו של פרד, הנה דור הכיפות הסרוגות הוא פרי מוטציה של תחיה יהודית. מחוללי המוטציה הזו היו יהודים שבחזותם החיצונית ובאורח חייהם נראו והתנהגו כמו החרדים במאה שערים (ראה תמונה). אבל הם היו מוכנים להיות שותפים לתנועה הציונית החילונית במפעל בניין הארץ.

שורשים בפולין

שורשיה של הציונות הדתית לגווניה, בתנועת "המזרחי" שנוסדה בפולין-ליטא בראשית המאה העשרים. לידתה של התנועה הייתה כרוכה במאבק כפול. מול החסידות ששלטה בפולין ודחתה על הסף את הרעיון של ציונות חילונית. וגם מול התנועה הציונית החילונית שלא ששה לקלוט לתוכה את הערכים של תורה ועבודה. רבני ה" מזרחי" נרדפו והופלו לרעה. בחורים נזרקו מישיבות ואברכים     מ"שטיבלעך" ומחצרות אדמו"רים. ובתוך המחנה הציוני היה המאבק לא רק על הרעיון אלא גם ובעיקר על ההישרדות. על אפשרויות להקים קיבוצי הכשרה, על מכסה ברישיונות עליה לארץ ישראל (סרטיפיקטים), על תקציבים וחינוך. במהלך המאבקים הצליחה התנועה בפולין לחדור למרכזי התורה והישיבות הגדולות ולמשוך משם אנשים רבים. הקימה מערכת חינוכית בכל הרמות. הוציאה לאור עיתונים וספרים. ארגנה תנועות נוער, תנועת השומר הדתי תנועת האישה הדתית ומוסדות רבים.

זו איננה " מועצת גדולי תורה". אלה הרבנים שנמנו עם מקימי ה"מזרחי" בראשית המאה העשרים. הם אבות המוטציה של "הכיפה הסרוגה" .

מקור הכוח האנושי של התנועה בארץ ישראל הייתה פולין, ממנה הגיעו לארץ רוב העולים הדתיים. השואה הכריתה את המקור הזה והותירה כאן תנועה מדולדלת.

הברית ההיסטורית

מראשית דרכה פעלה המזרחי בשיתוף עם תנועת העבודה הציונית, ששלטה בישוב של המדינה שבדרך. נציגי המזרחי השתתפו בהכרזת העצמאות והרב יהודה לייב הכהן מימון הגניב את שם ה' למגילה על ידי כך שחתם את שמו בתוספת בס"ד.

הרב מימון ובן גוריון בעת החתימה על מגילת העצמאות

לאחר הקמת המדינה הפך הקשר לשותפות קואליציונית בשלטון, שקיבלה את הכינוי " ברית היסטורית" . זו לא הייתה שותפות של שווים בנהיגת הקטר של הרכבת הציונית. זה היה שרות שנתנה המזרחי למפא"י בתפקיד מגיש התה בקרונות האחרונים. דוד בן גוריון הקפיד, מן הימים הראשונים להקמת המדינה, לשתף את המזרחי (לימים המפד"ל) כשותף זוטר בשלטון. זוטר כי מעולם לא נזקק לקולות המפד"ל בכנסת הואיל והיה לו רוב בלעדיהם. ישעיהו לייבוביץ" אמר פעם כי המניע של בן גוריון היה מקיאווליסטי. את החרדים לא שיתף בשלטון (שגם לא היו מעוניינים בו) אבל נתן להם פטור משרות צבאי לתלמידי ישיבות. למפד"ל נתן נתח שולי בשלטון (תמיד משרדים לא חשובים) ועל ידי כך נטרל כל מעורבות מצידם בתחומי החוץ הביטחון והכלכלה. מנהיגי המפד"ל כמו חיים משה שפירא יוסף בורג ואחרים, היו אנשים מתונים בדעותיהם הפוליטיות. הסתפקו בנתח השלטוני הקטן, באוטונומיה שניתנה לחינוך הדתי-לאומי ובשמירת הסטטוס קוו הדתי בחיים הציבוריים. הסערות הקואליציוניות בין השותפים היו כמעט תמיד סביב נושאים אלה. עם זאת, באופן תאורטי הם היו חסידי ארץ ישראל השלמה בתקופה  שבה הנושא היה לא רלבנטי (לפני מלחמת ששת הימים).

שלמות הארץ. כרזה של המזרחי משנות החמישים. הזקנים התייחסו לססמה זו כאל תאוריה לא רלוונטית. הדור החדש הבין אחרת.

ילדי המוטציה

המצב הזה נמשך שנים רבות ונראה שהיה נוח לשני הצדדים. לא כך היה לגבי הדור החדש שהצמיחה התנועה הדתית לאומית. בניגוד לציונות החילונית יצרה הציונות דור שני ושלישי שעלה על אבותיו בכל התחומים. מערכת החינוך המסועפת והעקרונות של שילוב תורה עם דרך ארץ הם שיצרו את המוטציה. דור של חובשי כיפות ונועלי סנדלים, המעורים בכל ענפי העשייה, אך אינם חלק מן הטרנד הכללי של הישראליות הדוהרת אל הדקדנציה. זה היה דור חדש שלא היה מוכן להיגרר ברכבת של מפא"י ההיסטורית, שבמהלך השנים הפכה פחות ופחות ציונית.

שיתוף עם מפ"ם

ניצני הביטוי הפוליטי של הדור הזה הופיעו בראשית שנות השישים, עם הופעת ה"צעירים" . זה התחיל בשני בוגרי בני עקיבא צעירים, זבולון המר ודני ורמוס, ששכרו חדר בתל אביב אליה הגיעו בטרמפים כשתרמילים על גבם. שנה אחרי זה כבר קיימו כנס בעפולה והצליחו למשוך אליו קבוצה גדולה של אישי רוח ומעשה. המנשר הראשון של הצעירים לא אמר מאומה על מטרותיהם, שלא היו ברורות כנראה להם עצמם. אט אט התחוור שבעצם הם מבקשים להשפיע על מה שנעשה במדינה מעבר לתחום המושב שהקצתה מפא"י למפד"ל. העיקר היה לעשות משהו שהוא מעבר למשרה במועצה הדתית.

זבולון המר הצעיר שהחל את המהפכה

לא ייאמן אבל ה" צעירים" יזמו אז שיתוף פעולה עם מפ"ם [מפלגת הפועלים המאוחד שמר"ץ היא השריד שנותר ממנה] במאבק נגד הידוק הקשרים עם גרמניה; היו שותפים פעילים עם " חרות" במאבק לביטול הממשל הצבאי והזמינו לבית מרכז המפלגה בתל-אביב את צעירי מפא"י לחילופי דעות.

כשחשה הצמרת הוותיקה של המפד"ל בסכנה כבר אחרה את המועד ותהליך השתלטות הצעירים על המפלגה היה בלתי נמנע. אך מעמד המפד"ל כמגיש התה ברכבת של מפא"י לא השתנה ברמה הפוליטית הפרלמנטרית.

תנועת הכיפות הסרוגות התפתחה כגוף חוץ פרלמנטרי, שנתנה ביטוי להתעצמותה במפעל ההתיישבות לאחר מלחמת יום הכיפורים. המפד"ל כגוף פוליטי פיגרה כל השנים אחרי המציאות החברתית של יוצאי חלציה. היא הלכה והידלדלה עד למעמד העלוב שלה בממשלת שרון.

בגין כאחד משלנו

התמורה הגדולה חלה לכאורה עם המהפך ב-1977. עליית הליכוד בראשות מנחם בגין לשלטון נראתה כאילו " אחד משלנו" נמצא בצמרת. הוא דיבר על הרבה אלוני מורה שיוקמו ועל כוונתו להתיישב בחבל ימית. הוא גם חבש מדי פעם כיפה ואף ציטט פסוקים בתיקונים מקוריים ("לכתך אחריי בארץ זרועת מוקשים" אמר על אשתו בליל המהפך).

בגין דיבר על הרבה אלוני מורה. אך עקר את חבל ימית והניח יסוד למדינה פלסטינית. ישיבת אלון מורה. צילום: מנחם ברוד, ויקישיתוף.

ההנחה שהליכוד בראשות בגין הוא שלטון "שלנו" התבדתה די מהר. על הליכוד עברו אותם תהליכי ניוון אידאולוגיים וחברתיים שהיו נחלת הציונות החילונית בכללותה. חמור מזה: לתנועת העבודה ההיסטורית היו שורשים יהודיים ואידאולוגיים חזקים, שמשאריותיהם התפרנסה התנועה שנים רבות. " חרות" בראשות בגין הייתה מראשיתה תנועה נטולת שאר רוח, ערכים ואידאולוגיה. בגין הרחיק מתוכה את כל אנשי הרוח והותיר בה צ'חצ'חים וכדאיניקים. 

בשלב מסוים נתברר כי תנועת הכיפות הסרוגות – במובן הרחב של המילה, לא דווקא נציגותה בכנסת – נפלה מן הפח אל הפחת. במקום להיות מגיש התה ברכבת של מפא"י, שברוב השנים עמדו בראשה אישים בעלי שעור קומה, הם הפכו להיות הידועה בציבור של מפלגה מנוונת. אפשר לשמוע את הדי המצב הזה בדיבורים על שרון ובגידתו באידאל ההתיישבות. כך מדברת אישה נבגדת על המאהב שנטש אותה.

כאן מן הראוי להדגיש כי המפד"ל, כביטוי הפוליטי הפרלמנטרי לא שיקף את עצמתו הדמוגרפית והערכית של דור הכיפות הסרוגות. הדור הזה שאב את השראתו בראש ובראשונה ממוריו בישיבות ובראשם הרב אברהם יצחק הכהן קוק, שראה בפעולת החלוצים החילוניים בארץ ישראל מעשה של קדושה השקול כבניית בית המקדש.

המהפכה שבוששה

ולסיום אזכיר, בחוסר צניעות, מאמר שכתבתי באוקטובר 1974 בידיעות אחרונות, תחת הכותרת  מהפכת הכיפות הסרוגות" . כתבתי אז בין היתר: " מתגלים עתה לנגד עינינו ניצניה של מהפכה חברתית, העתידה להטביע את חותמה על החברה הישראלית כולה. למהפכה זו יש כל המרכיבים שבכוחם לחולל תמורה חברתית: חומר אנושי מעולה; דבקות חסרת ליאות במטרה; אמונה עמוקה בצדקת הדרך ומסגרות ארגוניות מגובשות" .

החיזוי הזה התקיים רק בחלקו. תנועת ההתיישבות של דור הכיפות הסרוגות חוללה את התפנית החשובה ביותר בחברה הישראלית בדור הנוכחי. אבל למרבית הצער לא הצמיחו הכיפות הסרוגות מתוכם מנהיגות שתיטול על עצמה את התפקיד להוביל את העם.